סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לארבעה נסיכים
 

 
 
קבלו את יורשי העצר של הגזרות השונות במוזיקה הישראלית - עמוס אורן על האלבומים והמיני-אלבומים החדשים של איתי לוי, אדם בן עזרא, רננה נאמן ואסתר רדא


איתי לוי - הולכת יחפה

איתי לוי כבר סומן כיורש עצר אפשרי. אייל גולן עצמו פרש עליו חסות והוא הפך לנשוא מריבה בין המאמץ לשותפיו. אחרי ארבעה אלבומי אולפן, ולהיטים גדולים כ"כמעט שיר אהבה", "יום שני" ו"מסיבה בחיפה", השיק הזמר הצעיר (32) אי.פי. ראשון בשם "הולכת יחפה" ובו שבעה שירים על 23:40 דקות. מצד אחד, מהלך נבון ומותאם למציאות מצד כוכב פופ ים-תיכוני, שסביבתו לא יורדת מ-16 שירים (מחציתם מיותרים) לאלבום. הופך את האי.פי. לקצר ומדוייק, לא מבוזבז, בעידן שבו הסינגל חוגג. מצד שני, הוא נגוע ביומרה של "להעלות את המורל הציבורי", לשון מערך יחסי הציבור, הנדרש כביכול בתקופה של מגפת הקורונה. קצת צניעות לא תזיק. לוי יכול להרשות לעצמו. הוא ווקאליסט משובח ו"הולכת יחפה" הוא הצגת תכלית לכשרונו כמבצע רגיש ומדויק, שמיטיב לבחור את שיריו. 
 

   



לא שיש בשורה גדולה בהם. רובם ככולם שירי פרידה וגעגוע, המנוני צער, כמיהה וחרטה, שבניסיונם להיות מגניבים, הטקסטים מנוסחים בצליעה ולשונם משובשת ועקומת תחביר: "תני לי ללכת, גם ככה אני פה לבד", "חצי חיים בזבזתי על להתחרט", "כמו בשלכת אני על הרצפה", "על מי את משקרת", "כשאת טעית אני ישר לך סלחתי... תצאי לי מהלב זה מה שרק ביקשתי", "ואת כאן חסרה לי בנוף, זה כמו לחיות עם הלבד..." או "אני ואת זה בול, ואקח אותך לחו"ל, אקנה לך גינה וחתול". גם מתכונתם זהה בדרך כלל. בלדות שנפתחות בניחותא, ברוגע יחסי ובשליטה, ונוסקות לצעקה בשלב הפזמון. ודומה שאם איתי ישיר הודעות ווטסאפ בהטעמות האהובות עליו ובהרמת הקול המקובלת אצלו, גם הן יהיו להיטי-על.

לזכותו ייאמר שהוא נהנה משירותיהם של מעבדים ומפיקים מוזיקליים ערניים שמספקים לשיריו סאונדים רעננים ומגוונים, עם הדגשים חיוניים על כלי נגינה אתניים, כמו סאזבוש (ב"עדיין אוהבת אותי"), בוזוקי ("פעם"), גיטרות ("שורטת", "שקט של שבת") וקלידים ("חסרה לי בנוף", "הולכת יחפה"). אם "חסרה לי בנוף" (דולב רם ופן חזות), שעניינו פרידה כואבת, מתכתב עם "כשאת אתי את לא לבד" (של פיני חדד), "הולכת יחפה" העולץ שלהם, מתאושש מפרידה ומהדהד את "לכל אחד יש" (ליאור נרקיס ושלומי שבת). נחמד. האחרון מקדים לבכות "על הטעות כשהוצאתי לך טבעת", את הלחץ של "תקנה לי כבר טבעת" ב"המחשבות הורגות אותי", שיר געגוע וכמיהה מרהיב (מור בן יאיר) בהפקה דרמטית של יעקב למאי. זהירות גם מפני "שקט של שבת" (נתן גושן ואבי אוחיון), הפזמון שלו ("הכל אני, הכל עליי, רק אל תלכי רחוק מדיי") מידבק. לא אתעכב על טעויות בעברית אבל גם בפלטפורמה דיגיטלית לא צריך להתרשל בגימור ובהגהה. בקרדיטים למשל - פעם אור חיים כהן ופעם רק אור כהן, פעם מור עוזן ופעם מור אוזן. תחליטו. (ליאם הפקות).
 

איתי לוי, עטיפת האלבום הולכת יחפה, עיצוב העטיפה: Avoxvision

אדם בן עזרא -
Hide and Seek  

המירוץ לכתר הוא אחד הדברים האחרונים שעשויים לעניין את אדם בן עזרא, מוזיקאי ג'אז ישראלי עולה שנמצא בפיתחה של קריירה בינלאומית מבטיחה. בהגדרתו בן עזרא הוא נגן קונטרבס אולם הוא הרבה יותר מעבר לכך. אלבומו השלישי "הייד אנד סיק" ("מתחבא ומחפש", או "מחבואים") מציג מוזיקאי מגוון בשיאו, הזמני כנראה. מעבר להיותו מולטי-אינסטרומנטליסט שמנגן בכל הכלים בהקלטה (גם בס כפול, פסנתר, קלידים, מלודיקה, עוד, חליל, קלרינט, כלי הקשה ותיבת קצב), הוא מלחין ברמה מלודית גבוהה. לא רק בקטעים הכליים (שבעה מתוך עשר היצירות באלבום; 39:42 דקות) אלא גם בשלושה שירים, במרוקאית, שמדיפים ריח מסורתי ושורשים אנדלוסיים וצפון אפריקאים מבית. יתרה מזו, ביצירות אלה הוא זמר מפתיע ופרפורמר מלהיב, עם שירה מלאת רגש ולא מתנצלת ובדיאלוג יוצא דופן עם הקונטרבס. לא להאמין שזה הכלי המוביל אותו. הוא ממש משוחח ושר באמצעותו. בדיעבד, החיבור בינו לבין המוזיקאי הירושלמי המתגורר בניו יורק עומר מור, החתום בשמו המקורי על העיבודים (במשותף עם בן עזרא) ובשמו המקצועי איזאק דה-בום (הלא הוא איציק פצצתי, אושייה מרכזית  בזירת ההיפ-הופ המקומית) על ההפקה המוזיקלית, מחריגה את האלבום מסביבתו הנוחה של בן עזרא. 
 

  


מור-דה-בום-פצצתי מחבר בין הג'אז, קלאסי ומודרני, לגרוב עכשווי ועדכני, של היפ-הופ, אר.אנ.בי., מוזיקה אפריקאית בכלל וגם אתנית-אוריינטלית מחופו הדרומי של הים התיכון בפרט. ואי אפשר שלא להתענג על קצב הראיי שטוען באדרנלין ואנרגיה את "מאמאיה", "טומבאדה" ו"דלדאיה" המשפחתיים והאוהבים של בן עזרא. הם ערך מוסף נהדר ליצירות המנוגנות שלו: "דאון טאון בלוז" האורבני וחסר המנוחה; "רודף אחרי הארנב" התזזיתי והרקיד, לטיני-דרום-אמריקאי באופיו; "קרב הוגן" עתיר הדחיפות והמיפנים; "ווקינג סונג" (שיר הליכה) מזריק המרץ; "החתיכה החסרה" המסתורי-עגמומי; "סאני שיידס" (צללי שמש) מלא האופטימיות הנועל, וכמובן רצועת הנושא המרשימה מלאת התנופה ונגיעות רוקנרוליות. עטיפת האלבום הולמת להפליא את תכניו. נראית כמו כרזת פרסום להופעה של קוסם. הפונט של ABE, ראשי התיבות באנגלית של אדם בן עזרא, מתכתב עם אברא-קדברא. ואכן הדיסק הוא תיבת קסמים, מלאה בהפתעות מוזיקליות. ההישג הגדול של בן עזרא (ופצצתי) ב"הייד אנד סיק" הוא שתוך כדי האזנה והתמכרות לנשמע, אתה שוכח שהוא מוזיקאי ג'אז. זאת חתיכת מוזיקה. הל אוף א מיוזיק. תפשו אותו עכשיו. מוזיקאי יוצא דופן, צנוע אך מוכשר כשד. הצטרפו לעדת האוהדים ההולכת וגדלה של אדם בן עזרא. כשהנסיך יהפוך לכוכב-על תוכלו להגיד שתמכתם בו בתחילת הדרך. (קמע).
 
אדם-בן-עזרא-1-צילום-Paolo-Galletta.jpg
אדם בן עזרא, מקור: האתר הרשמי, צילום: Paolo-Galletta


רננה נאמן - Rebel Bell

בגזרת האינדי הישראלי מסתובבות לא מעט נסיכות מוכשרות ומגששות דרך. נאמן היא אחת הרציניות, השקדניות והדעתניות שבהן. "Rebel Bell" הוא אלבומה השני, שבע שנים אחרי "שנסון לציון". 11 שירים, ארבעה מהם באנגלית, על 42:05 דקות. כלי הנגינה וההלחנה של נאמן הוא נבל, כלי שאינו מזוהה עם אינדי רוק ועם זאת מלווה נאמן עם קול ייחודי. נאמן שרה ברכות רומנטית, כמעט בלחישה מפתה, אך המבע עלול לרמות. לא אחת היא מתקשחת לצעקה חדה, מפלחת, הולמת את האמירות הכואבות על צדדיה המרוממים וגם המאיימים של האהבה. צילום החזית של האריזה משקף אותם. היא והנבל שלה נתונים בתוך עטיפת צלופן. ספק אריזת מתנה, ספק אריזת מוות, כיוון שהאלבום לא חושש ממנו ומוליך אליו. אולי לא תכריכים, אבל שקית בישול שנכנסת לתנור.
 
בשיר הנושא (שנולד ממשחק מלים באנגלית ותורגם ל"פעמון למרד" אך "פעמון מרד" הולם יותר) נאמן הופכת את הצלצול לקריאת השכמה ולאות אזהרה במאבק על החיים ועל הנשמה, ואת השיר למועמד ראוי לשמש כהמנון המאבק של נשים מוכות. הדיאלוג עם הצ'לו (מאיה בלזיצמן) יוצר מארג מוזיקלי מרתק-מהפנט, שרק מחדד את הסכנות. בכלל, ההפקה המוזיקלית של תום דרום - בעיקר קלידים, תיכנות וצלילים ממוחשבים במשורה ובזהירות - קשובה, רבת סבלנות והשראה, מדויקת בגישה וברגש, מעשירה את הסאונד בכלי מיתר ונשיפה ובהרמוניות קוליות ברקע שמתפקדות כמקהלה יוונית בטרגדיה עכשווית. ההפקה מדגישה את הגישה המאוד ייחודית ואמיצה של נאמן – ששרה ברוגע וברכות מחממי לב אך מקפיאי דם בדיעבד - כזמרת קברט מודרנית. 

  

 
ההתמודדות עם המוזיקה ועם ההיגדים שלה היא אתגר תובעני. לא שירים קלים. לא להיטים. פיסות חיים מהמציאות. ב"31 מעלות", המשכו הישיר של שיר הנושא, הכאב הוא תוצאה העימות הבינאישי ובקשת הסף של "תן לי לאהוב אותך בלי לכאוב אותך". החצוצרה (עידו גור) מצהילת פנים, מסמנת את הפוטנציאל. נאמן מדמה את האהבה, את מערכת היחסים בין המינים, למאבק משפטי כבר עם ב"The Charges", שמו כפול המשמעות של השיר הפותח (גם האשמות, גם מטענים). היא מבקשת לגייס נחמה ורחמים לנפשה ולהגנתה. "פצצה" הוא הצעה להתחלה חדשה – מדינית, חברתית, אישית; "כעס", למעשה שיר הנושא המקורי שבזכותו קיבלה מענק להפקת האלבום ממפעל הפיס, מוגש בכפפות של משי, בשלווה שכמותה לא שמעתם מעולם סיטואציה טעונה שכזאת. המסר מחודד וברור אף יותר ב"רגליים שבורות": איתן אי אפשר להגיע רחוק. גם לא עם ידיים שמוטות ועיניים כבויות. כתב אשמה חריף נגד מדיניות ההגנה על נשים בסיכון. הכינור (אבנר קלמר) נותן לשירה ולנגינה של נאמן תמיכה נפשית.
 
גם "רואה ועיוורת" הוא אמירה במאבק בין המינים, של מי שרואה את הפגמים אך מתעלמת להם, נחבאת מאחורי שקרים בשמה של אהבה טוטאלית. המצע הקלאסי של דרום יוצר אווירה סמי-בדיונית על אף התכנים המאוד קיומיים. שיר שחודר מתחת לעור. "שיר חורף" הוא מעשה קסמים של פסנתר ונבל ותוספות קצב; "סופה" הלירי הוא בדיוק ההיפך ממה שאפשר לצפות משיר שזה שמו. שיר פרידה בעצם: אין סופה שלא תבוא, שתוכל להשכיח הכל. השלווה המופתי בה נאמן שרה ומנגנת פוצעת ומרטיטה; "Witches" ("מכשפות") הוא כמו סיפור אגדה. הכי נבלני באלבום. נגינה שמייצרת ומדייקת אווירה, לא אפשרות להפגנת וירטואוזיות, למקרה שמישהו מחפש אותה (ודי בצדק!). שיר ערש, ואולי אשכבה, לאהבה. "דקה אחרי חיים", בלדת פסנתר לנעילה, הוא שיר קודר, על מוות, חידלון וסוף, אף כי מושר במאור פנים ובמבע אופטימי – כי מה נותר כבר לומר לצרור של אבנים ולתלולית עפר? נאמן שרה בעברית ובאנגלית באותה רמת שכנוע והזדהות, בהירות ונשמעות. אמנם העברית שלה זקוקה לשדרוג, אבל היא תקווה גדולה לקירוב האינדי והפיכתו לאמצע. (נענע דיסק).


רננה נאמן, פעמון למרד, תמונת יחסי ציבור

אסתר רדא – חסד

הרומן של אסתר רדא עם הג'אז ושורשיו מתחיל למעשה ממש עם הפריצה שלה. בשני אלבומיה הראשונים, שניהם באנגלית, היא לא הסתירה את מקורותיהם של מעיינות הגרוב שלה. מאוחר יותר, אם בכוונה להדגיש אותם, אם במטרה להצדיע ולהודות להשראות גדולות שלה, הקליטה שני אי.פי'ז, שהוקדשו למאורות הג'אז נינה סימון ובילי הולידיי. כאן, באלבום הראשון שלה בעברית, רדא עושה את הצעד המתבקש וחוברת למוזיקאי ג'אז, תומר בר, כמעבד וכמפיק מוזיקלי - פוזיציה שממש יושבת עליה בול: ווקאליסטית מרהיבה ופסנתרן משובח. ודומני ש"שאלתי מתי", הרצועה הרביעית המצוינת, שהיא הלחינה למלותיה של עדי קיסר, היא המיצוי האופטימלי לחיבור ביניהם: סטנדרט מרגע ראשון, קלאסיקה "מתורגמת" ממש מאנגלית. טקסט טוב, לחן מותאם היטב, ביצוע מלוטש, קנוני, שמלמד שגם בדור הזה יש לדיים עדנה גורן ממשיכה ראויה. השאלה "כמה זמן אפשר לחיות בלי אהבה", היא רטורית. האהבה כאן, הושט היד וגע בה.



ב"חסד" שמונה רצועות מבריקות על 29:27 דקות  גם ביצירות האחרות, הגרוב, האר.אנ.בי. והסול שלה, מפלרטטים להפליא עם הנגיעות הג'אזיות הרכות והמלומדות שלו, בדרך לאלבום מקסים, שנושבת ממנו גם התכתבות נוסטלגית עם מוזיקת עבר ישראלית (כמו "מים מתוקים" שרדא הלחינה למלותיה של לוסי איוב, והכמיהה והכיסופים שבשיר, מבוטאות היטב גם בגעגוע המיטיב לצליל של פעם), גם הדהוד ליצירה פופית פורצת דרך של מוזקיאים אחרים (כמו "יום עובר" שכתב והלחין תומר בר עצמו, ומצדיע לקופצנות של מתי כספי. כשגם בשיר הנושא, הפותח, השילוב בין נגינת פסנתר לכלי הקשה כמו לקוח ממשנתו של כספי; ללא ספק השיר הטוב באלבום), וגם הכרת תודה למבצעות-יוצרות דגולות מקומיות (כמו חוה אלברשטיין ב"שיט בנהר", שכתבה והלחינה ענת מלמוד, שההזדהות עם תכניו במאבק בעד חירות ושפיות, הופכת את התחינה הגוספלית לאמירה ברורה, חדה ומוצקה).


אסתר רדא, חסד, גרפיקה וציור: נטלי רבינוביץ'


שירים נהדרים. עוסקים בגעגועים, בערכים, בצרכים אנושיים בסיסיים, באמונה ובחילופי הזמן. היד של בר קלה ומעודדת. משאירה לרדא מרחב שירה וביטוי מאולתרים כביכול, כמו הגוספל הפופי של "הלוואי", הנשמה הקלילה ב"נשמתי" או ההגשה החופשית, הדרמטית לכאורה של "את מול עצמך" הנועל, שממיר מבע קאנטרי-פולקי מודגש בחגיגה בלוזית בסיומו. יש לרדא כמה מעידות בעברית, אבל בהשוואה לקולגות יחסה לשפה מעורר הערצה. בכלל, שירה בעברית היא צעד גדול וחשוב עבורה. אם כי, על אף יופיים של השירים, מבחינת המלודיות והשירה, לקול של רדא מגיעים טקסטים משופרים, טובים יותר, של כותבים מנוסים שיכתבו אותה, עד שתשתפשף ככותבת בעצמה. אבל יש לה את זה. את ההגשה של הג'אז, את הפרייזינג הנכון ואת הגישה המלהיבה. היא ההוכחה שג'אז אינו מילה גסה ובטח לא מפחידה. ואם לא עשיתם את זה עד היום - תקשיבו לאסתר רדא ותתאהבו בחסד שלה. (התו השמיני)
 



24/05/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע