סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2021 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן סיכום שנה 2020 במוזיקה הישראלית
 

 
 
מברי ודודו עד עדן חסון, מהפסדי ענק עד הופעות בחצר - עמוס אורן נפרד משנת הקורונה שעברה על תעשיית המוזיקה בישראל 


איך מסכמים שנה אבודה?
 
סיכומי שנה הם עניין טכני בדרך כלל. אני לא מתלהב מהם ולקראתם מן הטעם הפשוט שבלתי אפשרי, לדעתי, לחתוך את הזמן, לתחום אותו שרירותית בתאריכי התחלה וסוף ולגבש מסקנות מוצקות כשהתהליכים, אם בכלל, אינם ברורים, לא הבשילו ועדיין לא הסתיימו.

במיוחד אני משתדל להימנע מהם בשנה עברית, שבה סיכומים נראים לי מלאכותיים יותר – כי מלבד הנוהג לעשות סיכומים לקראת שנה חדשה, מצד התקשורת בעיקר, אף גורם בתעשייה היצרנית, של המוזיקה בהקשר שלנו, לא נוהג לפיה, לפי תאריכי השנה העברית. מעולם לא היתה פקטור, לבטח לא מאז שהתמעטו הכותרים הפיזיים וחגים מרכזיים כמו ראש השנה או פסח, חדלו להיות תאריכי יעד משמעותיים לתעשייה.

אולם דווקא השנה, בעיקר משום הגדרתה כשנה אבודה, נדמה שנכון יותר ואפילו קל יותר למצוא מאפיינים להתנסות הטראומטית הקרויה 2020. היא אמנם טרם הסתיימה, ולהערכתי ייקח לה עוד כמה חודשים (השלמת החיסון? בחירות רביעיות תוך שנתיים?) להגיע לקיצה הטבעי. אבל אי אפשר להתעלם מהמגמות, התהפוכות והתהליכים שחוותה המוזיקה הישראלית בשנה החולפת, שנתה של הקורונה. 
 

שלום חנוך, צילום: רועי הורוביץ

לא כיף ליצור
 
לכאורה, זו היתה שנה נהדרת למוזיקה. כי מה אפשר היה לעשות בבית, בבידודים, בסגרים ובסתם התכנסויות משפחתיות/גרעיניות, אם לא לשמוע מוזיקה או לבהות בטלוויזיה? אולם בפועל, למעשה, היא היתה שנה נוראית עבור העוסקים במוזיקה, במיוחד בחלקים היצרניים שלה.

לא צריך לבחור רזולוציות חדות, נוכח המחאה התעסוקתית-חברתית שחדרה מהרחוב לכל בית בישראל (נכון יותר, החל"ת והאבטלה עברו מכל בית בארץ אל הרחוב), בכדי להבין את עוצמת המהלומה שספגה התעשייה על כל מרכיביה. נהוג להתפייט, כשזה קשור לאמנות, שאמנים סובלים מוציאים מעצמם את המיטב. לא מסבל של תחושות אין אונים, אי ודאות והיעדר אופק.

והרי בשל המצב הפסיכי, רוב אולפני ההקלטה התרוקנו, רוב הנגנים נותרו חסר תעסוקה, התעריפים צנחו ואפשר היה ליצור ולהקליט חופשי, בעלויות נמוכות ובלי הגבלה כמעט. אלא ששני תנאים לא התקיימו: גם אם היתה מוזה, לא היה כיף ליצור; ולא היה כדאי, כי לא היה בפני מי להשמיע. 
 
  


שנת השבר

 
אולי פלטפורמות המוזיקה פרחו ושגשגו נוכח הצרכים, הדרישה והביקושים מצד הציבור המסתגר והמתבודד, המתכנס לתוך עצמו, אלא שבהיעדר הופעות חיות ומפגש עם קהל - המטרה המרכזית וההמשך הטבעי של המאמץ היצירתי והאולפני - למעשה לא היה בשביל מה לעשות מוזיקה חדשה ומה לעשות איתה.

ולא צריך להיות מומחה לכלכלה על מנת להבין שבהשמעות דיגיטליות, במיוחד כשהרדיו חדל מלהיות גורם בעל משקל במשחק, אין כסף והכנסות להתמודד עם ההפסדים המיידיים שנוצרו עם הפאניקה הראשונית ומניעת התקהלויות בהמשך. גם לא לכסות על הגירעונות והחורים הפרנסתיים שעוד יווצרו בעטיים של הצעדים שסגרו את התרבות.

בינינו, הופעות אינטימיות, בבתים או בחצרות, צילומים והקלטות של מופעים ללא קהל והתנסויות אימים בזום נתנו אולי מענה כספי כלשהו, מיידי וזמני, אבל לא היו באמת תשובה הולמת לשרשרת המזון במוזיקה - מזמרים ומבצעים, דרך נגנים ואנשי במה ועד אחרון נותני השירותים. ולא מוטעה יהיה לומר שאת תוצאות השנה הזאת והשפעותיה - הכלכליות בעיקר, באשר לאמנותיות אפשר רק להיאחז בתקווה - עוד נראה ונשמע בשנה הבאה. כי השבר הוא לא רק כלכלי-כספי, אלא גם תרפויטי-נפשי. 
 

פרויקט ט. צילום דודי איבן

השיטה פרחה, השוחט שחט
 
אז השיטה פרחה, עם הזום והטיק טוק (שאין לי מושג מהו, אבל הבנתי שכל הנשמע והנראה, הנחשב והקובע, עבר אליו), אבל השוחט שחט. עם המגפה, ההתנהלות מולה וכללי המשחק וההתנהגות שהכתיבה. פריחת פלטפורמות ההשמעה הנחיתה את מהלומת החסד הגואלת לגסיסת הדיסק. לבטח היה מתפגר סופית גם בלעדיה, בהיעדר חנויות לשיווק, מכירה וקנייה. לתומי קיוויתי שיחזיק מעמד, אם לא יחזור.

לטעמי אין תחליף להאזנה ולהקשבה למוזיקה עם אפשרות להחזיק ביד, לדפדף ולעיין בחוברת מילים וקרדיטים, מה שנמנע באופן טוטאלי בדיגיטל. חשבו על זה: לא סתם עברה המוזיקה במרחב האינטרנטי לשירותי סטרימינג – זרימה, נביעה, בעבוע אם תרצו. זורם אבל חולף. רגעי, לא נשאר, ספק אם משאיר חותם. אופייני לעידן של סיפוקים מיידיים וצריכה מהירה. חבל. ואל תגידו לי תקליטי ויניל. זו פלצנות ורהבתנות יוקרתית שמאחוריה תעשיית בצע.

וכמו שזה קורה בעיתות משבר, כותבים ושרים עליו. לא פשוט לעשות זאת בעיצומו של גל, בהיעדר מבט-על ופרספקטיבה ראויה. ואכן, יוצרים לא מעט חטאו בכך ויותר מדי שירים נחפזים, נמהרים, לא משמעותיים ואולי נגיד - לא חכמים, נכתבו בהשפעת הקורונה. ארקדי דוכין, למשל, כתב והקליט שיר ביום בעיצומו של הגל הראשון, באמצע הבוקה והמבולקה, כשאף אחד לא ידע לאן זה הולך ומתי נצא מזה. ולא רק הוא. ממש כפי שקרה בחודש האחרון, עם מיני-גל של שירי דובאי ושלום. בואו נהיה גחמניים פחות ואינטליגנטים יותר, טוב? 
 

ברי סחרוף ודודו טסה, צילום: דודי חסון, מקור: אתר לינקטון


פרויקטים מגלומניים

ועדיין, עשו כאן מוזיקה מצוינת. אולי לא בכמות הרצויה. שיאה באלבום המשותף של ברי סחרוף ודודו טסה, שכשמו מספק "בדל של אור", אך החל קודם 2020 ומכאן חוסנו האמנותי. בתבונה שבהטמעת נזקי הנפש לתוך היצירה המשותפת, בהתמודדות המעודדת והמחזקת של הנפש עם המציאות, ובתוצאה שנשמעת המשכית ורלוונטית לקריירות הנפרדות של השניים.

את רוח התקופה לכדו גם שני אלבומים מרובי אמנים, ששמותיהם מתכתבים עמה. האחד הוא "הגל השני", אלבום כפול, חתרני ודעתני (קובץ אחד נקרא "נקיון" והשני קרוי "כפיים", מה שנותן לו מבע קונספטואלי) של 32 שירים חדשים שנוצרו בהשראת המצב. הוא החל מתוך כוונה טובה להעסיק מוזיקאים ומבצעים מובטלים מאונס, והפך בניהולו של רועי ריק (הקולקטיב) לכתובות שעל הקיר – מראה להשתקפות החשיבה והמחאה, הדאגה והחשש של יוצרים באינדי הישראלי ובתרבות המקומית.


לולה מארש, צילום: מיכאל טופיול, מקור: לינקטון

השני מגלומני אף יותר: "צו השעה", שראה אור בשלוש פעימות, והשיק בסך הכל 62 גרסאות חדשות לשירים וללהיטים ישראליים מוכרים. הוא החל כיוזמה פילנטרופית של תמיכה ותרומה לכיס ולמצב הרוח של הזמרים והמבצעים מכל גוני הקשת, שווק בחסות ובאמצעות "מגאפון" כשמירה על התרבות הישראלית והנחלת "פסקול חיינו", והפך לספק מבטיח, אם לא מפתיע, של להיטי רדיו.

אפרופו חידושים ללהיטי עבר, מקבץ שירים נוסף שמיטיב לייצג את ימי הנגיף והסגר שייך לחמשת מגישי "זהו זה", שחזרה/הוחזרה למסך "לרגל" המצב. בפרשנות, בסבלנות, בתבונה ובממזריות ששמורות רק לאמנים ותיקים משיעור קומתם של גידי גוב, שלמה בראבא, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן ואבי קושניר, ובעיבודיו של אמיר לקנר, קיבלנו מבט חדש על "שיר נבואה קוסמי עליז", "מליונים", מילה טובה", "ילדותי השנייה" ואחרים. ועוד ידם נטויה -  והכל בחסות הקורונה. 
 
  


שירי משוררים, מחאה
בועטת ואמונה

אישית, יש לי סימפטיה לניסיונות הלחנה של שירי משוררים, וכל המרבה בהם זה משובח. בגזרה זו היו לא מעט נסיונות ראויים ומוצלחים. מנפתלי אלטר שר את אסי דיין, דרך אמנים שרים את זלדה ואת ט. כרמי, ועד ההלחנה של דורי פרנס את חזי לסקלי ושל מיכאל גוטליב ואורחיו שרים משוררים "צעירים" ובני זמננו.

אגב, לגמרי לא מפתיע שבמרב הפרויקטים לעיל, כמו בכל דבר חשוב ומעניין שקורה ברוק הישראלי, מופיע שמו של היזם, המנהל והמפיק ניצן זעירא מ"נענע דיסק". אין זאת כי לזעירא באמת חשובות התרבות והמוזיקה הישראלית.


מתוך הקלטות "המשורר". מימין: אלי מגן ואבי בללי (צילום עצמי)

כנגד המחאה השפיצית, שבצבצה באופן פרטני ביצירתם של לא מעט, בעיקר בהיפ הופ המקומי - בשירים של גלעד כהנא, הדג נחש, החצר האחורית, טונה ושלום חנוך, ועד נקיטת עמדה דעתנית ומוצקה, לא פופולרית לכאורה, מכיוונם של אחרים (מאסף אמדורסקי ומוקי ועד עידן עמדי), היתה 2020 שנה נפלאה לאסקפיזם של הרוק האמוני, שהמשיך לכבוש לבבות בדרכי אהבה ואמונה, בעזרת ישי ריבו, חנן בן ארי, עקיבא תורג'מן, גם נתן גושן, שולי רנד, גיל קופטש (באלבומו האורתודוקסי לכאורה "חסידות קופטש"), ואפילו נרקיס, מהקולות הנשיים הבולטים של העת האחרונה. 
 


נרקיס, צילום: אורטל לוין


שובו של הפופ הישראלי

 
אם תרצו, וגם אם לא - כי לא יעזור לכם - הפופ הישראלי חזר. בשעה טובה התפיח שרירים והפגין נוכחות. פופ מצטייר כסוגה נחותה, עם כוכבי ילדים כגון נועה קירל, סטטיק ובן אל, מרגי וסטפן לגר, אבל גם הם הגישו את סחורתם באריזה קליפית מרשימה, חו"לית כמעט. והם לא היחידים בזירה המתחדשת והתוססת. ההשראה ההקלילה והמכייפת אך גם האינטליגנטית של ג'יין בורדו (שרוחה מנשבת גם ב"גל השני") הראתה את כדאיות ההשקעה, השביחה את החיפושים והורתה את הדרך. יסמין מועלם, נגה ארז, ורד מושקובסקי, עומר מושקוביץ, אלה לי, הכל בגלל ג'ני, הם רק חלק מהשמות הבולטים.

וגם עדן חסון  ואיתי לוי. כן. הרגאטון הרג את המוזיקה המזרחית. תורידו את הסלסולים, אם נשארו כאלה, ותקבלו פופ ישראלי. אפילו אייל גולן שר עידן רייכל. והדבר שהכי שווה לחכות לו הוא האלבום השני של דולי ופן  (דולב רם ופן חזות), צמד יוצרים מחונן ופורה במיוחד שהוציא רק לפני חודש את "חלק א" הראשון שלו, ובו שיתופי פעולה עם מבצעים בולטים בזירה, כולל עידן חביב, שהפך לדרלינג של התעשיה, גם בזכות "הישרדות VIP".

   


רק תרשו לי להסתייג משיתוף הפעולה הביזארי בין עדן בן זקן לראש הממשלה בחידוש של "יש בי אהבה". מילא הוא, שזקוק לכל פיסת תשומת לב אפשרית, אבל היא? אין לה צורך ב"אתה תותח" משלה, כדי לבצר מעמד בקרב פעילי מרכז הליכוד. ולאן נעלמה שרית חדד כשצריך אותה?

לכשעצמי, סימנתי לי יוצרים וקולות מרתקים ומסקרנים ששווה לעקוב אחריהם, בתקווה שהשנה האבודה לא תרפה את ידיהם ולא חיסלה את חלומותיהם. יכאב הלב אם אלבומי הבכורה של חנן אלומה, מאיר קמחזי, אוראל צפרוב, עומר גורן, אמרי כהן, זיו שליט, יוסף הלל, עמי יוסף בן אברהם, ירחמיאל וגם גילי אבישי, לא יקבלו את תשומת הלב לה הם ראויים, רק משום שבמועד צאתם השתוללה בארץ מגפה.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: דודי חסון



ומי זוכר בכלל שהשנה הזאת נפתחה עם אלבום ההופעה המושלם של שלומי שבן וחוה אלברשטיין? מתי זה היה, לכל הרוחות? כמה זמן עבר מאז? נדמה כמו שנות דור.



30/12/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע