עמוס אורן מביא תמונת מצב של שוק המוזיקה, נוכח כמות חסרת תקדים כמעט של כותרים בחנויות לקראת ראש השנה והחגים
מאז ומתמיד ימי הסליחות היו תקופה יפה לשוק התקליטים המקומי. השנה, על אחת כמה וכמה. כמות חסרת תקדים כמעט של כותרים חדשים ומחודשים מגיעה אל חנויות המוזיקה והתקליטים לקראת ראש השנה תשס"ח והחגים שאחריו. מסמנת את אחת התקופות היפות ביותר שידעה תעשיית התקליטים הישראלית מאז ומעולם. האם בכוחם של האלבומים החדשים לשפר את מעמדה של המוזיקה הישראלית הפופולרית ולזקוף את קומתה של התעשייה המוכה והמפסידה באופן כרוני?
ימים יגידו. אולי נדע כבר אחרי החגים. אם כי קשה להאמין כי הגלגל יתהפך בת אחת, ויותר מזה קשה להאמין שהעגלה הנוסעת במדרון, תיסוב לאחור. ולפני שנקבע אם הפריחה העונתית מסמנת איזה סוג של התייצבות והתעשתות מבחינת מכירות האלבומים, אולי עצירת הסחף ואף זינוק מחדש לקראת עתיד ורוד יותר, אפשר לציין בסיפוק כי היא ביטוי מעודד להתחזקותו של הפופ המקומי (מול ה"אויב" הבינלאומי בכלל ומול הצרכן הישראלי בפרט) ואיור משמח ללבלובם של נגזרות המרכיבות אותו - התחלות חדשות, שגשוג בהופעות, השמעות רדיו, הורדות בסלולר וכדומה.
פריחה
ריבוי האלבומים החדשים והמגוון המרשים של הז`אנרים הם אילוסטרציה משובבת לתמורות שחלו בדרכי הצריכה של השיר הבודד ובהתאמת התעשייה לדרישות הלקוח. גם ללא ריענון שיטות הפלייליסט ברשת ג` ובגלגל"צ (ומן הסתם גם בתחנות רדיו אחרות, מובילות פחות), כמות ההשמעות של שירים ישראליים גדולה לאין ערוך מזו של להיטים מיובאים, אפילו בתחנות רדיו "מעורבות". גורמים בשוק מדברים על מהפך מושלם - מ-1:4 לטובת מוזיקה מיובאת, מלפני עשור ויותר, ל-80 אחוז מול 20 אחוז לטובת המוזיקה ישראלית עתה. ואם בעבר יכולת ההפצעה הייתה תלויה בכתבות מגזיניות בתקשורת הכתובה והטלוויזיונית, היום ההשמעות ברדיו (כולל האזורי והאינטרנטי) עושות את עבודת החשיפה.
הבעיה היא שבהיעדר מסגרות שידור למוזיקה בטלוויזיה, בגלל מדיניות נמשכת ומיעוט תכניות אירוח בפריים-טיים המדיום הזה חדל מלהוות גורם. תוכנית המוזיקה היחידה בטלוויזיה (לא כולל ערוץ הנישה "מוזיקה 24" שהרייטינג שלו מדשדש) היא הלהיט העונתי "כוכב נולד", שהצלחתה העצומה ותרומתה המכרעת לתעשייה בכלל ולפריחה הקייצית, אמנם מייפה את המצב אך אינה מספקת.
מלחמת קיום
למרבה האירוניה, הפריחה מגבירה את מלחמת הקיום ומאבקי ההישרדות. בעידן שבו כל אחד רוצה להיות זמר, יוצא להופעה, מצלם קליפ ומוציא תקליט, נתחי השוק מצטמצמים ומצטמקים. כל הפופיסטים החדשים, מרביתם זמרים-מבצעים (ובהכללה גסה, יוצאי "כוכב נולד") ומקצתם יוצרים-מבצעים (ובהכללה, בוגרי "רימון"), באים במקום ועל חשבון אלה שהיו לפניהם, או דוחקים אותם הצידה. הנפגעים העיקריים הם כוכבי המיינסטרים של שני העשורים האחרונים - גיבורי הפופ-רוק של שנות השמונים ולהיטני הים-תיכוני משנות התשעים.
הצפיפות הזאת מגיעה גם לתחנות הרדיו. עם כל היותן כרויות לשינויים וההתאמות לזמנים החדשים הן צוואר בקבוק. למרות הכל, שעות השידור מוגבלות, ועשרות שירים חדשים בשבוע (והיו מקרים של 100 סינגלים בשבוע!!!) יוצרים עליהן עומס מטורף, שבלתי אפשרי להתגבר עליו ולצלוח אותו.
הלחץ הזה מייצר חוסר סבלנות כללי. מצד הרדיו, שבבסיסו הרצון לתת הזדמנות לטובים שבהם, והם, מסתבר, לא מעטים. וכך, אחרי סינגל-שניים מאלבומו של מבצע אחד, קל יותר "לוותר" על השלישי והרביעי שלו, לטובת קולות אחרים וניסיונות מוזיקליים נוספים המתדפקים על השערים. וגם מצד האמנים, המפיקים וחברות התקליטים: מוציאים אלבום לשוק אחרי שיר-שניים מצליחים ברדיו. לא מחכים ליותר. דוגמאות מהעת האחרונה הן אפרת גוש, דנה אינטרנשיונל, רן דנקר ועילי בוטנר, עידן יניב ודניאל סלומון.
סלולר
הפתרונות שיצרה המציאות הטכנולוגית, אם מבחירה ואם בלית ברירה, הם כמובן מסלולים עוקפי-רדיו. דרך האינטרנט (ומוצריו המשלימים, MP3 ואיי-פוד) שכבר מזמן הפך להיות VOD (וידאו און דימנד) לכל דבר - ספריית שירים חדשים שאינה זקוקה לרדיו; וכמובן דרך הסלולר, כשהעת האחרונה מלמדת על כוחם (המסחרי) הגדול של רינגטונים - מ"חובבי ציון" ו"רוצה בנות" ועד דנה אינטרנשיונל ועידן יניב ו"סרט הודי" - להקדים את הרדיו ולעצב מציאות צרכנית מהירה ומתעדכנת, שמעצבת - ממש בימים אלה - את פני השוק.
הכסף הגדול - באופן טבעי לגמרי היום אך חצוף בעבר - עבר מדוכני התקליטים למדיום הסלולרי. במיוחד בישראל, מדינה שמעולם לא הצליחה לקדש את מכירות הסינגלים כערך תעשייתי עליון, הסלולר הפך למדד עקרי, גם אם לא רשמי ו/או אמנותי, להצלחה. מסלולים אלטרנטיביים אלה קובעים בהדרגה סדר יום חדש עבור הרדיו, כופים עליהן החלטות, משנים אותן וגם - כמו שקורה לרוב - עוקפים אותן. רוצה להגיד: כבר לא צריכים טובה מהרדיו כדי להיות שלאגר. לא חייבים להתבזות בוועדות מיון וניפוי של רשימות שידור. יש סלולר.
לאומיות
אולם שירים טובים - ברדיו, באינטרנט, בסלולר - אינם חזות הכל. חזות הקול, תרתי משמע, היא ההופעה החיה. ובתחום הזה ניכרת ההתקדמות הגדולה ביותר בשנה החולפת. אגב, סביר שזה היה קורה עוד קודם, אך תנופת הבנייה נעצרה באשמת מלחמת לבנון השנייה בקיץ שעבר. ההתאוששות ממנה, בשוק המוזיקה הפופולרית, הייתה המהירה ביותר מכל המגזרים, מה גם שמלחמות, מטבען הברוטלי, טוענות באנרגיות מחודשות את ההחלמה והצמיחה המתחדשות.
השוק הנוכחי מעניין, לשון המעטה, רותח - לשון הגזמה. בעיקר בגזרת הרוק המקומי, שעומד בפני אחת התקופות היפות ביותר שלו אי פעם, אם אינו חווה אותה כבר. אפשרי שאחת הסיבות לפריחה היא "פוליטית", כתגובת נגד איטית, מבשילה ונמשכת לתקופת הסגירות, הנידוי והחרם מצד אמנים זרים, שדומה כי הסתיימה בקיץ החולף. הרוק הישראלי המצוי נעשה יותר לאומי. אם לא פוליטית הארד-קור, לפחות תרבותית והוא מוכיח לצעיר הישראלי כי המוזיקאים המקומיים לא פחות מוכשרים. לא בושה לשיר רוק בעברית, גם לא היפ-הופ ורגאיי. ולא סתם יותר ויותר אמנים וסוגות ישראלים מיוצאים בהצלחה לחו"ל.
מועדונים
זה לגמרי לא מקרי שבישראל של השנה-שנתיים האחרונות צצו אתרי הופעה חדשים ומחודשים, בערים הגדולות ומחוצה להן, ואף נוצרה תחרות עזה ובריאה בין מועדונים. למרבה הפלא - לוחות הזמנים עמוסים ומפוצצים, מה שמעיד על הביקוש הגובר, על עליית קרנו של הפופ-רוק המקומי, ועל התחזקות מעמדו של הזמר המבצע לנוכח הביקוש (יכולת התמרון והמיקוח שלו גדלים וגוברים). פעם היו "מקדשים", מגדלי שן, שהנהיגו סלקציה אמנותית בכניסה לבימותיהם. היום עומדים לרשות הרוקר הישראלי המצוי המון מקומות הופעה, חלקם מאורות, חלקם מועדונים מהודרים ומסודרים.
חריש ההופעות המקומי הוא עדות לכך שיש תשתית בריאה בפריפריה – גם של קהל, גם של אתרי הופעה. אגב, בישראל, בניגוד למקומות אחרים בעולם, האמן הישראלי קרוב לקהל שלו. יש הרגשה אינטימית, של נגישות וגם של מעורבות והשפעה על האמן. בסדר השירים, למשל. ולמה חשבתם שהופעות שנמשכות מעבר לזמנן המתוכנן?
הופעות
אחת האמיתות הרווחות היום בשוק המוזיקה המקומי אומרת: שיר אפשר להוריד, הופעה לא. היא מסבירה מדוע מכירות הדיסקים לא התאוששו, וספק אם יתאוששו אי פעם, אבל ההופעה החיה היא העתיד. אצל שלמה ארצי, למשל, היא ההווה כבר שנים רבות. ולא מפליא שחברות התקליטים הגדולות - בעיקר "הליקון" ו"הד ארצי", אך גם "אן.אם.סי." וקטנות-גדולות אחרות (נענע דיסק, למשל) כבר הפנימו שממכירת תקליטים בלבד, מצליחים ככל שיהיו, אי אפשר לפרנס חברת מוזיקה. לכן הם מתמקדים גם בהפקת ההופעות של אמניהם. אם בצורה בלעדית, באמצעות מחלקות שהקימו במיוחד, אם כשותפים למשרדי הפקה עצמאיים. ובצדק, אין סיבה שגורמים חיצוניים יעשו את הכסף על חשבון חברות התקליטים, שלא בכדי שינו את תוארן לחברות מוזיקה.
זו לא תופעה מקומית. היא חלק מרוויזיה והיערכות מחודשת עולמית. כמו בכלכלה הגלובלית, שבה כל העולם מושפע מהתמוטטות חברות האשראי בארה"ב, גם הפופ הישראלי הוא חלק מתעשיית המוזיקה הבינלאומית. וכפי ששם, אחרי עשור קשה מאוד, של פיראטיות מבית ומחוץ, של אובדן הכנסות ומכירות, ושל התכתשות בלתי פוסקת עם ההורדות באינטרנט, הולכת ונוצרת מציאות חדשה, מותאמת לעידן הנוכחי, כך גם בישראל, הולכת ומתגבשת סביבה תעשייתית-עסקית חדשה שסיכוייה טובים להוציא את העגלה מהבוץ.
לצד השמות הגדולים, הידועים והמוכרים, פעילים - מתחת למפלס ההכרה התקשורתית - אמנים, מוזיקאים והרכבי רוק שלא הוציאו עדיין אלבומים, וספק בכלל אם יעשו זאת. לפעמים גם לא צריך, אם נלמד את הלקח מתופעת "רוק לתרמילאים" של "בית הבובות" או "סינרגיה". לפעמים מסתפקים בדרך ובעשייה לשמה, בעבודת רגליים ובהופעות אינספור.
תוכן מוזיקלי
בבסיס התובנה החדשה של תעשיית המוזיקה המקומית שתי אבחנות יסוד. הראשונה היא שתור חברות התקליטים עבר מן העולם. את מקומן תופסות חברות תוכן מוזיקלי - בין אם אותן החברות שעברו שינויים מבניים, בין אם חברות חדשות שתפשו את הפרינציפ. האבחנה השנייה היא שהאמן המקליט והמוצר שלו - בין אם שיר בודד בין אם אלבום שירים - הם עדיין הבסיס והמרכז לעולם התוכן העתידי. כי לחברות אין סיבה וטעם להשקיע בחומרים מוקלטים אם הן לא הנהנות העיקריות מהם. וליהנות מהם, בעתיד הטוב יותר, אפשר יהיה להשיג בהגדלת השליטה על אמצעי הייצור והשיווק סביב האמן. הוא והיצירה שלו יהיו טריגר למינוף בכל הכיוונים האפשריים: הופעות, מ`רצנדייזינג, מיזמי אופנה, משחקי מחשב וכדומה.
מן הסתם, המודל החדש - שעדיין נלמד ומתעצב - אמור להעניק לתעשייה צורה, תכנים וסיכויים חדשים.
מכירות
ולמרות כל הנאמר לעיל, השגשוג, הפריחה וריבוי הכותרים החדשים לחג, מכירות תקליטים אינן כתמול שלשום. "זהב" (20 אלף עותקים) הוא רף שרק אמנים בודדים מגיעים אליו, שלא לדבר על הכמות הכפולה ("פלטינה"). הימים של מאות אלפים עותקים לאלבום, הם זיכרון רחוק וגעגוע נוסטלגי. אפילו ארצי, שלפני עשור היה חוגג בשלב זה של השנה "פלטינה משולשת" (120 אלף עותקים) עם "שפויים", נאלץ להסתפק במחצית הכמות, וגם היא עדיין לא רשמית, אלא רק בהזמנות לחנויות. אז מה יגידו דנה אינטרנשיונל או רן דנקר, להם נרשמו הזמנות וביקושים מוקדמים שבין 10,000 ל-15,000 עותקים.
ועל השאלה אם הם גם מוכרים, נוכל להשיב רק אחרי החגים, אם בכלל. אפשר רק להשתעשע בחיזוי ובניבוי של מובילי השוק בשבועות שעד ראש השנה. ללא אמן מייג`ור מובהק, לכולם - מבועז שרעבי הוותיק, היהודים המנוסים ומוש בן ארי המשופשף, דרך "הבנות נחמה", אפרת גוש ונעם רותם המפתיעים, ועד אלבומי האוסף וההדפסות המחודשות העונתיות - יש סיכויים שווים. ואולי יעשה זאת, כפי שקורה בדרך כלל, במיוחד אחרי עונת שידורים מוצלחת במיוחד, אלבום האוסף של משתתפי "כוכב נולד 5". היחיד, אם בכלל, שעשוי לעמוד ביעד הנכסף של אלבום פלטינה בחג הזה.
רשימת אלבומים חדשים לקראת החגים (רשימה חלקית, כוללת דיסקים שראו אור במהלך החודשיים האחרונים - כולל יוני), בחלוקה לפי ז`אנרים:
אוספים:
"אוסף הרה-מיקסים של ישראל", אמנים שונים (בעריכת אלון מורדו);"אין עוד אוסף כזה 3", הלהיטים והתגליות של אליקו, שדר "רדיו לב המדינה"; "יש לי אהבה", אמנים שונים (אוסף מחומש, 96 שירים);
"כוכב נולד 5", אמנים שונים; ליאור נרקיס, המיטב; דקלון, המיטב (כפול: שקטים ושמחים); אביהו מדינה המיטב (כפול: שקטים ושמחים - כולל גרסאות חדשות); "קלאסיקה ים-תיכונית. שירי אהבה" אמנים שונים;
"רק בישראל 2007", אמנים שונים.
הופעות חיות (כולל דיוידי):
מוש בן ארי, "לייב" (כפול פלוסDVD); דוד ד`אור, הופעה חיה; הכל עובר חביבי בהופעה (של הקאמבק המצליח); שלומי שבת ופבלו רוזנברג, המופע המשותף בקיסריה; בועז שרעבי, הופעה חיה בקיסריה.
הדפסות מחודשות:
ידידיה אדמון, "עץ הרימון" (אמנים שונים); יוסי בנאי, "מרוב אהבה"(מופע הבמה האחרון שלו); יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, מופע הבידור "נישואין נוסח גירושין"; מירי אלוני, יוסי פולק ובני אמדורסקי, "ההנאות הקטנות שבחיים" (ערב שירי ברכט); הגבעטרון, הקלטות נדירות 1967-1960; "החלונות הגבוהים" (יוני); הצ`יזבטרון, אם הלהקות הצבאיות (יוני); צמד העמרנים; עוזי והסגנונות, "חברים".
פופ:
קרן אבראשי, "זמן טוב להישאר"; מאיה אברהם, "רק רצית אהבה"; אריק איינשטיין וגיא בוקאטי, "כל הטוב שבעולם"; דנה אינטרנשיונל, "הכל זה לטובה"; דידי ארז, "כל מבט"; שמעון בוסקילה, "מרגיש את זה";
יוני בלוך, "הרגלים רעים" (יוני); שירה גבריאלוב; אפרת גוש, "הסליחה ואני"; רן דנקר ועילי בוטנר, "שווים";
הגרובטרון; אריאל הורוביץ, "זמן אמת"; שרית חדד, "זה ששומר עליי" (יוני); לירן טל, "אין סוף לאהבה" (יוני);
עידן יניב, "חכי לי"; הראל מויאל "לבד"; דניאל סלומון, "חיפה 87`"; ישי לפידות (אוף שימחעס), "ואני המנגינה שלכם"; אבי עברי, "אושר בטוח"; שר-אל, "מקום אחר"; שרון קרלן, "כדור שמחה" (יוני).
רוק:
גבע אלון, "קיר של סאונד" (באנגלית); יובל גורביץ, "עורב"; הבילויים, "שכול וכישלון"; היהודים, "פורטה"; אורי מור, "צעד ביום"; מלכת הפלקט, "אח יפני"; אורי קליאן, "מחשבות למחיקה"; יוני רועה, "זעפרן"; נעם רותם, "עזרה בדרך"; שלומי שבן, "עיר".
רגאיי והיפ-הופ:
התקווה 6; קוואמי והחלבות, "מלחמת פופ"; יפתי קרז`נר, "הנה זה מתחיל";
מיוחדים:
"אינתא עומרי", זהבה בן והתזמורת הערבית חיפה(פלוס DVD); עמיר בניון, "אלוף בשחור, הרהורים";
הבנות נחמה; שם-טוב לוי, "תחנות רוח"; מטרופולין, "הסליל"; נאש דידן, "שורשים"; דויד פרץ, "הייקו בלוז";
יונתן רזאל, "סך הכל".
אחרי החגים צפויים לצאת האלבומים הבאים: רוי אדרי, אלון אולארצ`יק ("רוק ורוך"), ג`קו אייזנברג, בן ארצי (השלישי), בית הבובות ("שוב החיוך"), בועז בנאי, תמר גלעדי, מיטל דרזון, אוהד חיטמן (השני), יאיא כהן-אהרונוב, איה כורם (השני), דודי לוי, מומי לוי (ייבוא אישי), אלי לולאי, יעל נחשון, דני רובס, מיכל רוט, טל שגב