האם האירועים הדרמטיים האחרונים בתעשיית המוזיקה העולמית, אמורים להשפיע עלינו? או שמא ישראל היא בכל זאת, עדיין, שוק כה קטן, שייאלץ לדחות את בוא המהפכה או לבנות אותה בכוחות עצמו? הרהורים בעקבות הדיסק החדש של "רדיוהד", העזיבה של מדונה את חברת "וורנר" והמאבק הקשוח של הRIAA (התאחדות חברות התקליטים האמריקנית) כנגד גולשים
הפלסטיק סיים את תפקידו
הימים, אם לא שמתם לב, ימים היסטוריים. לא שזה חדש. אך תעשיית המוזיקה העולמית נמצאת בעיצומו של שידוד מערכות רציני שאחריתו עדיין לא ברורה. הסימנים בסביבה כבר מסוף המילניום. הירידה המשמעותית במכירות מוצרי מוזיקה קשיחים (קרי סינגלים ודיסקים, ואפילו די.וי.די.) לנוכח פריחתו והשתרשותו של האינטרנט, על האפשרויות החדשות, הדינמיות והחינמיות, שבצריכת מוזיקה, שהוא מציע, משנים את פני התעשייה ממש מול עינינו. לך תספר לדור הצעיר, שמוזיקה זורמת לו כאילו כלום דרך האינטרנט, כמו הייתה שם מאז ומעולם, כמו אוויר או מים, על פטיפון ונגן דיסקים, על תקליט אריך-נגן ועל דיסק מוקלט (לא ריק, מוכן לצריבה-הורדה ביתית), על שפעם היו חברות שעיסוקן הבלעדי היה הקלטות, ייצור ושיווק מוזיקה בתקליטים ובדיסקים. וגם על זה שמה שהוא עושה היום במחשבו הביתי - כבדרך אגב, כמעשה יומיומי ובלי משים כמעט - כשהוא מחבר שיר לשיר ומדביק להיט ללהיט ומוריד לדיסק או למכשיר שמע מתקדם, פעם היו אנשים שהעבודה, התפקיד וגם השליחות שלהם, היו לערוך מוזיקה ברדיו. מתי זה היה בדיוק? תעשייה שגילגלה מיליארדים ניצבת - כבר מזה זמן רב - בפני סכנת קיום מוחשית. מתמודדת לא רק מול אובדן הכנסות תלול ומדאיג, אלא גם על מהותה ועתידה. ממש כמו ששקיות הובלה ואיחסון פלסטיות, מוּצאוֹת מחוץ לחוק ברחבי העולם ביוזמת ארגונים ירוקים והחרדה הגלובלית לעתידו של כדור הארץ, כך גם הפלסטיק בתעשיית המוזיקה, סיים את תפקידו. המעבר מיישות פלסטיק, כזאת שמוצריה מודפסים ומופצים על דיסקיות פולימריות קשיחות, לחברות תוכן הוא - ברור לכל העוסקים בענף - הסיכוי היחיד לשרוד בתעשיית המוזיקה. הפרמטרים החיוניים עתה להצלת התעשייה ככלל ושל החברות הפועלות בה כפרטים הם חשיבה אחרת, הגדרה מחודשת והתאמה מהירה ככל האפשר לעידן הצריכה החדש, בסביבה הדיגיטלית המודרנית. המודלים של פעם, שהחזיקו מעמד לאורך כל המאה הקודמת, כבר אינם נכונים. הם חייבים להשתנות. החפץ חיים בתעשייה הזאת, לא יכול להתקיים ממכירת מוזיקה בלבד. עליו להמציא את הגלגל מחדש. המודל האתמולי, לפיו חברת התקליטים היא מרכז תעשיית המוזיקה, יצרנית הליבה של העסקים, מאותגר ומעורער. ליצרני המוזיקה לפי דגמי העבר, יש מניות בכורה בעשייה ובייצור, אבל הן כבר לא נהנות מהכסף הגדול שמייצרים השיר הבודד והאלבום כמיקשה. עושים זאת גופים וסוחרים במעגל השני והשלישי, שנהנים מהתנובה ומהבונוסים של המוזיקה - בהופעות, בסחר בזכויות, בפלטפורמות תוכן, בשיווק מוצרים ובמרצ`נדייזינג נילווה ועוד. השאלה המסקרנת והמטרידה היא איך עושים את השינוי וההתאמה הנכונים. לתעשיינים ברור שחברת התקליטים כבר אינן כל יכולות כבעבר, ושכוחו של האמן התחזק וגדל. האפשרויות שעומדות בפניו רבות ומגוונות יותר, וכדי שיחתום חוזה ארוך טווח בחברה, עליה להיות אטרקטיבית הרבה יותר כלפיו. אמנם בסופו של דבר יקבע המו"מ בין הצדדים, אבל החד צדדיות לטובת החברות שאפיינה את התקשרויות העבר, עשויה להצטמצם. הן יצטרכו לפעול כך שלאמן יהיה כדאי יותר, שהחלוקה עם האמן במשאביו תהיה יותר שוויונית. חלקו של הכשרון, האמן היוצר, בעוגה עשוי לגדול, במקביל לגידול בחבילת ההצעות שהחוזים העתידיים ייאלצו להכיל. לא רק מימון הקלטות והפצת מוזיקה, אלא גם ייצוג וניהול אישי, מערך מו"לות וסחר בזכויות, הפקת מופעים ובוקינג (מכירת הופעות ושיבוצן), אולי גם הפקת סרטים. היערכות זו תהיה רלוונטית יותר לגבי אמנים חדשים, צעירים ומתחילים, אלה שעתידים מעוצב עתה, ופחות לגבי הדור הוותיק והקיים, שההווה שלהם ברור. שינוי בהרגלי הצריכה גם את האלבום החדש של "רדיוהד" אפשר לראות כחלק מהשינויים העוברים על התעשייה. אנשי התעשייה עצמם מתייחסים בהערכה למהלך שהציע את האלבום החדש להורדה באינטרנט בשיטת "שלם כפי יכולתך", אך בביטול למשמעויות הנגזרות ממנו. מבחינתם, הצעד הזה הוא תרגיל יחצ"ני מבריק וגאוני, שהצלחתו אף הפתיעה את יזמיו. החשיפה, הכותרות ותשומת הלב שהלהקה קיבלה היו מעל ומעבר לציפיותיה. שום השקעה פרסומית לא הייתה מחזירה הד כזה. הפרסום חינם בהחלט שווה את הכסף ש"אבד" בהורדות חינם. הצעד הזה אולי גרם לתעשייה לעצור ולחשוב, אבל אי אפשר לגזור ממנו לגבי כולה ולו מההיבט התדמיתי, שהראשוניות שיחקה תפקיד וכל מעשה דומה בעתיד ייתפש כחיקוי ל"רדיוהד". בטח לא לגבי ישראל (שבה כבר נשמעו כמה זמרים שמבקשים לחקות את ההרכב ולהציע את אלבומיהם בשיטת שלם כפי יכולתך) - כי לא חוכמה להציע בחינם, החוכמה היא שיהיה מי שמוכן לשלם. וכמה דרמטי זה יכול להיות בשוק כל כך קטן. "רדיוהד" עשו מה שהכי נכון, טוב וחכם עבורם. בישראל זה עשה הרבה מאוד רעש כי הלהקה מאוד נחשבת ומוערכת כאן. בחו"ל, למרות המחמאות שהורעפו על הדיסק החדש, קצת פחות. כלהקה מספיק גדולה ומבוססת, שאין לה שאיפות לכבוש את העולם, הרגישה שהיא יכולה לסמוך ולהישען על קהל אוהדים אדוק, נלהב ומסור - ושיחקה אותה וגם זירזה את חתימת חוזה ההפצה של התקליט. אבל בתוך שבועות (ואולי חודשים) הם וחברת התקליטים שלהם (!) ידאגו שיהיה דיסק בשוק, בחנויות המוזיקה, כי המוצר הפיזי, הנגיש, הוא עדיין מוצר חשוב להם. יש שמפרשים את המעשה של "רדיוהד" גם כהתרסה נגד ה"מימסד" - לצורך העניין חברות התקליטים הקפיטליסטיות, הנצלניות, השמנות, השבעות והמדכאות - שתמיד עושות כסף על חשבונו ועל גבו של האמן הקטן, המנוצל, הנרדף וה"מסכן". אבל שלא תבינו לא נכון: מאחורי המהלך של "רדיוהד", עומדת חברת התקליטים שלה. ודווקא חברה לא קטנה כלל. קוראים לה EMI. כזאת שיכולה לספוג מראש הפסדים. שם בטח לא התרגשו מהפרשנות: כי גם כשנתבקשו לשלם פרוטות, לא מעט גולשים פירשו זאת חינם ובכל זאת גנבו את הלהקה. עניין של הרגלי צריכה. מחברת תקליטים לחברת הפקות
גם ההודעה של מדונה, לגבי כוונתה לעזוב את חטיבת המוזיקה והתקליטים הענקית של "וורנר" לטובת חברה להפקת מופעים בשם "לייב ניישן" (LIVE NATION) היא הכרזה יחצ"נית שיווקית, הגיונית ונכונה מבחינת האמנית. במקרה שלה לפחות היא לא הראשונה. קדמו לה "עריקים" דומים, בהם הזמר והיוצר פרינס, שהשכילו להבין לאן נושבת הרוח העסקית. כיוון שכוחה של מדונה אינו במכירת תקליטים - לפחות לא כפי שהיה בעבר - היא חייבת למקסם את הצדדים החזקים יותר שלה. ובהופעות במה, שאותן אי אפשר להוריד ו/או לזייף, אין דומה לה. כך שהעברת הכובד ומרכז הפעילות מחברת תקליטים לחברת הפקות היא טבעית לגמרי ומאפשרת לה "מטריה עסקית" רחבה יותר, יותר שליטה על "חבילת השירותים" שהיא תציע מעתה וכמובן גם יותר הכנסות, שהן הדבר החשוב באמת בעיני תאבי השפעה וכוח - לפחות במעמד חתימתו של חוזה חדש. אבל כמה רדיוהד, מדונה ופרינס יש? רוב האמנים - רק המיעוט כוכבים - מוכרים ו"חזקים" פחות. יותר מזה: כמה מהכוכבים הגדולים בנו את הצלחתם ושמם ללא סיוע חברת תקליטים? כך ש"וורנר" ה"מיסכנה", תמשיך להחזיק בזכויות על החומר המוקלט הקודם של מדונה. והיא ודומותיה, שיפנימו (כאמור לעיל) את ההתאמות והשינויים הנדרשים, להציע את הניסיון שלהם לאמנים חדשים. גם אם זה יהיה כרוך בהגדלה, ואולי אף בניפוח, של מנגנוני כוח האדם הנוכחיים שלהם. היעדר כוח אדם אינו הסיבה לכך שהאיגודים והחברות לשמירת זכויות היוצרים בישראל עדיין לא ממהרים לתבוע משתמשים "כבדים" באינטרנט, כפי שעושה התאחדות חברות התקליטים האמריקנית (RIAA) נגד משתמשים בתוכנות שיתוף קבצים. על אחת מהן, אם חד-הורית ממינסוטה, כך פורסם, נגזר בראשית החודש קנס דמיוני בסך כרבע מליון דולר פיצויים. מעבר לבעיות החקיקה, בארץ מבינים שקודם לתביעות משפטיות נגד גולשים, להכשיר את הסביבה הדיגיטלית כאלטרנטיבה ראויה ופעול למען העלאת שירותים חוקיים באינטרנט. הבעיה בארץ היא כינון מודל עסקי ראוי שיאפשר מסחר הוגן במוזיקה באינטרנט לטובת ולתועלת כל הצדדים. נדרש שינוי מהותי בהרגלי הצריכה והתפישה של הציבור, כי כרגע לפחות, הורדת חינם באינטרנט היא לא גזירה שהציבור לא יכול לעמוד מולה, אלא פיתוי שאי אפשר לעמוד נגדו. אם בארה"ב, שם החוק אינו דורש הוכחת נזק במיקרה של שימוש בשיתוף קבצים, בישראל עדיין החקיקה בחיתוליה ונדרשות עדיין הוכחות וראיות כדי להרשיע. לכן הניסיון הוא להשית חלק מהנטל של "ההפסד הכספי" שנגרם לבעליי הקניין, על השרתים וספקי האינטרנט, אלה שמספקים את שירותי אוטוסטרדת המידע. מצד אחד הם גובים כספים מהציבור בעבור הגלישה "החופשית" ומצד שני בחסותם וב"עזרתם" מתבצעות ההפרות. ונבחן רעיון לחייב אותם בגביית סכום חודשי, תעריף מדורג לפי רמת השירות והגישה לתכנים, מציבור הגולשים באמצעותן, בדומה לחבילות התוכן בערוצי הכבלים והלוויין. בקיצור, עוד דרך רבה לפנינו, לפני שנהיה רדיוהד, מדונה ואמריקה.
25/10/2007
:תאריך יצירה
|