השבוע הושק האוסף "עבודה עברית" לשנת ה-60 - לא מיזם של מה בכך- בהחלט סיבה למסיבה
פעם בעשור
לא בכל יום, גם לא פעם בשבוע, לא אחת לחודש ואפילו לא פעם בשנה, מגיע לשוק המוזיקה הישראלי הרווי, אלבום אוסף שאפתני ומרשים, של עשרות שירים שונים מבוצעים ומוקלטים מחדש על ידי עשרות זמרים והרכבים פעילים. זה יכול לקרות, כפי שצוות הפקה מיומן ויצירתי בראשות ניצן זעירא מבהיר לנו בשנית, רק פעם בעשור. ואחרי "עבודה עברית" של שנת היובל (1998, בהפצת "הד ארצי"), הושק השבוע "עבודה עברית" של שנת הששים (בהפצת "התו השמיני"). ביחד, כבר אספקלריה, רטרוספקטיבה ואם תרצו אנציקלופדיה, של 110 שירים ישראליים מששים שנות מדינה ויצירה. בהנחה ש"עבודה עברית" הפך כבר למותג ואין עוד צורך להסביר את המהות ואת ההגיון שלו, אפשר להתפנות להשוואות בין שני האוספים ולתרומה-מסקנות-תובנות שעולות מנוכחותם בחיינו. כי, כאמור בפתיח, "עבודה עברית" הוא לא מיזם של מה בכך, הפקה רגילה ושגורה, אלא הפקה מיוחדת, חשובה ואיכפתית, ובפירוש אירוע, אפילו חגיגה ולבטח סיבה למסיבה. וגם לתשואות ולתרועות של עידוד ותמיכה. בעשר השנים שחלפו בין שני הפרויקטים, תעשיית המוזיקה הישראלית השתנתה לחלוטין. לא עוד חברות תקליטים, אלא חברות מוזיקה. הלייבליזציה קרעה, חתכה ושיסעה את החברות ה"גדולות". המכירות הואטו, כמעט נפסקו. הטעמים המוזיקליים התבזרו, התבדלו, התפזרו. הקהלים שלהם קטנו אך התבצרו. סגנונות חדשים עלו. הפלייליסט הפך למולך, גלגל"צ שינתה את כללי ההשמעה, "כוכב נולד" התווסף, הזמר המזרחי התבאס. צרכנים חדשים נוספו, התקשורת השתנתה, הטכנולוגיה התקדמה, האינטרנט עלה לגדולה, הסלולר הפך לכף ידנו השלישית ולפלטפורמה שיווקית. הבדל שמיים וארץ. אין מה להשוות בין ימי הציון של שני העשורים, שתי תקופות שונות לחלוטין. אמנות-סלולר כתובנה מקדמית אפשר לומר שאם "עבודה עברית" הראשון היה מוצר מוצהר של דיסק-מתנה-לחג, "עבודה עברית" ("ע"ע" מכאן והלאה, ברשותכם) השני, כבר לא נועד להיות כזה בעידן הפוסט-דיסק. ועל אף הזמנות מוקדמות ומכירות של 40 אלף עותקים בשבוע הראשון להשקתו, ברור שלא מכה עונתית היא יעדו המסחרי העיקרי. אלא פעילות עסקית רב-שנתית ומתמשכת, כפי שיעיד שיתוף הפעולה עם חברת סלולר מובילה כפלטפורמה הראשית, העיקרית ואולי גם הנכונה. ועובדה, שהפעם לא נשמעות (בצדק רב!) תלונות-טענות מצד התקשורת כלפי המשת"ף אמנות-סלולר, שבוזה במחוזותינו לא אחת. אגב, "ע"ע" הראשון נמכר עד כה - בשש-שבע שנים, הוא כבר לא מודפס מזה כארבע שנים - ביותר מ-120 אלף עותקים. נתון מרשים למדי, אם כי "אטי" מדי בחלוקה לשנים. המרוויח העקרי ממיתוג אטי זה, הוא כמובן "ע"ע" השני, שאת הצלחתו המהירה יש לזקוף, בין היתר, גם למוניטין של הראשון, ויותר מזה לפלטפורמת השיווק והפרסום האגרסיבי של שותפו הסלולרי (עם אריק איינשטיין בטלוויזיה...). אפרופו מתנה לחג. "ע"ע" הראשון, על מבחר שיריו וההשתתפות המרשימה במיוחד של הזמרים המובילים והמבצעים הכוכבים בו (משושנה דמרי, אריק לביא, יוסי בנאי, עפרה חזה וענבל פרלמוטר זיכרם לברכה, ועד אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, שלום חנוך, שלמה ארצי, מתי כספי, צביקה פיק, דני סנדרסון, מרגלית צנעני, שימי תבורי, חיים משה ורבים אחרים, יבדלו לחיים ארוכים), היה מתנה אידיאלית לתושבי הארץ הזאת אך במיוחד לישראלים יורדים או שוהים ממושכות בחו"ל. צינור חמצן אמנותי-תרבותי ותעודת זהות מוזיקלית. קשה להגיד את אותם דברים על "ע"ע" השני ולא בגלל דור הצרכנים החדש או התקופה הטכנולוגית השונה, אלא מפאת תכניו המוזיקליים, הרכב משתתפיו ופרופילו (אם בכלל) האמנותי. הרושם הוא שהאוסף החדש שם לב פחות לשירים ומנסה יותר לזהות מגמות בפופ-רוק הישראלי, להצדיע להן ולהוקיר אותן, ובעיקר לסמן ולמנף אותן. יש בו ביטוי לכוחות צעירים בז`אנרים מגוונים ו"חדשים", מזמר מזרחי ואתני, דרך רגאיי, יהדות, רוק שוליים ומיינסטרים, ועד ארצישראל ופופ אמצע הדרך. מצד אחד הוא חסר זהות מוזיקלית חד-משמעית, יש בו חופש אמנותי רב ונרחב. מצד שני, יש לו מאפיינים ברורים, שהבולט בהם הוא מסגרת לרוק אלטרנטיבי משהו, חתרני, נסיוני וחדשני, ובעיקר צעיר (כי מי אם לא צעירים הם צרכני הסלולר?). פחות נכסים נצחיים, יותר אמירות אישיות במלים אחרות, אפשר להעז ולהגיד ש"ע"ע" השני הוא כתבנית נוף עולמם האמנותי של המפיק האחראי ניצן זעירא וסביבתו היוצרת (שבאה לביטוי לאורך השנים בחברת נענע דיסק ובקשרי עבודה עם ברי סחרוף, ג`נגו, מאור כהן, אמני רוק חוזרים בתשובה והימורים נסיוניים). והדבר ניכר בשלושה פרמטרים מובילים של ההפקה - האמנים שנבחרו לפרויקט, ספר השירה הלא-כתוב ממנו שאבו המשתתפים את ההשראה והבחירה, והרוח שלה, למרות שהרשות ניתנה והבחירה הייתה בידי המשתתפים. יחסית לפרויקט הראשון - שבגלל היותו ראשוני, היה לו יותר "קל" והבחירה הייתה רחבה יותר - השיר העברי של "ע"ע" שניים הוא יותר איזוטרי, יותר שולי, פחות מוכר והבחירה בו לא כל כך מנומקת. ולמרות לגיטימיות הבחירה האישית של כל שיר וכל מבצע, כלולים יותר מדי שירים לא-משמעותיים או לא-חשובים בקונטקסט האמנותי-תרבותי של המוזיקה הישראלית. רוצה להגיד שלקלאסיות המוצהרת של השירים הנבחרים, אין תמיד תוקף, ושב"עבודה עברית" השני, יש פחות נכסים נצחיים, ויותר אמירות אישיות, שזה לגמרי לגיטימי (ואף מואר במאמר של הד"ר נסים קלדרון, שנכלל בספרון המצורף) אך גם זניח. ואולי חינה של זניחות זו הוא בהזדמנות הנוספת לחשיפה שנותן החידוש? וכך, החשיבות האמיתית של "עבודה עברית" היא לא בהנצחת השירים, בשיפורם-כביכול או בהתאמתם לתקופה, לטעמים ולאוזן העכשוויים, אלא בהיותו תמונה קבוצתית ושמית של זמרים ומבצעים מוכרים, בולטים או ידועים (תבחרו את הנראה בעיניכם ותוכלו להוסיף אבחנה משלכם) נכון לפרוס העשור השביעי. בבחינת, אם אתה לא בפנים, אתה לא קיים, אתה לא נחשב. ומעניין להציץ ברשימת משתתפי פרויקט היובל כדי להשוות (אגב, רק ירדנה ארזי, זהבה בן ו...ברי סחרוף מופיעים בשני הפרויקטים; וגם מוש בן ארי, פיטר רוט ו...מאור כהן, שב"ע"ע" הראשון היו חברם בלהקות "שבע" ו"הזבובים", בהתאמה). אולי השמות ב"ע"ע" השני "קטנים" יותר ו"חשובים" פחות (לכאורה וגם למעשה), אבל אל תקלו בהם ראש. זה נכון לעכשיו, לכאורה. לכו תדעו איפה הם יהיו, מה יהיה משקלם ומעמדם בסצינת המוזיקה הישראלית, לכשיושק "עבודה עברית" של שנות השבעים. על רקע אבחנה זו מובנים רחשי הלב והתמרמרות של אמנים לא מעטים, שנשארו מחוץ ל"עבודה עברית". מקורבים להפקה מגלים שלפרויקט הנוכחי יש ספיח, שחשיפתו נדחתה, בינתיים, לראש השנה. לכשייצא, לא יהיה מנוס מלשכתב את הפתיח לעיל, על אירוע של פעם בעשור, שהופך למאורע שכיח, של אחת לחצי שנה. ועדיין, רק בשנה אחת, חגיגית וספציפית, ולא בכל שנה. בכל מקרה, האזנה נעימה והנאה מלאה.
10/04/2008
:תאריך יצירה
|