על המארזים החדשים של שלמה ארצי, אריק איינשטיין ו"שירי הילדים הגדולים בכל הזמנים"
שרתי לך ארצי
הקופסה החדשה של הזמר שלמה ארצי אינה מפתיעה. היה ברור שביום מן הימים, הוא "ייכנע" לבקשת הקהל וללחץ מעריציו הנאמנים ויוציא לאור מחדש את אלבומיו המוקדמים, אלה שהשכיל להתכחש להם בעקשנות ובדבקות לאורך התקופה בה ביצר את עצמו בעמדת הזמר הלאומי. בדיוק כמו שלא הייתי מציע להמר נגד חשיפתם של אלבומיו הגנוזים (כמה יש לו כאלה? שניים? או יותר?). כי ארצי, בנוסף ליכולותיו המוכחות כאמן-יוצר וכזמר-מבצע, הוא גם סוחר מבריק, אחד המרוויחנים הבודדים בשוק המוזיקה המקומי, אם לא היחיד והגדול שבהם. גם בתקופות המתות שלו, והיו לו כמה כאלה, כשאלבום מסוים לא עמד בציפיות המכירה שלו-עצמו, כשאלבום מוכן נגנז ובעיקר כשהעבודה על פרויקט חדש התארכה מעבר למתוכנן - מה שקרה לא פעם - ארצי הפתיע תמיד ביציאה מסחרית מפתיעה ומסחררת. אם זה אלבום של חידושים (קאוורים, גירסאות כיסוי, בלשון העם) אם זה אוסף משולש. הציבור נענה תמיד בשקיקה ובהתלהבות לכותרים המשוחזרים והממוחזרים האלה, בכמויות ובמספרים שרק העצימו את התופעה הארצית. פיצוי הולם להשקעה המקצוענית הבלתי נילאית בתיחזוק הקריירה שלו - בהקפדה על טיב ואיכות המוזיקה ובהתמסרות אין-קץ בהופעות במה שיצא להן שם עולם. גם את "הקופסה" הנוכחית - שכוללת תשעה אלבומים מהשנים 1977-1970 בהדפסה מחודשת, ועוד דיסק המיטב שלהם (כולל "הבלדה על ברוך ג`מילי", שאינו נמצא באף אחד אחר) - צריך לראות באור זה. ניצול מחושב ומתוזמן כדבעי של הפוגה, פסק זמן או תקופה "מתה" (יחסית), בקצב ההקלטות שלו, וגם של הצורך הנרכש שהפך לטבעי, להזרים דם חדש למערכת מדי שנה או אחת לתקופה נתונה. חגיגות 60 למדינה הן הזדמנות נאותה. הן מקדימות בשנה וחצי בלבד את חגיגות ה-60 של ארצי. ומה אז? אולי סוף-סוף ההפקה המתעכבת של אופרת הרוק "שאול". יהיה כנראה יותר פשוט וקל לעשות זאת עם התואר הנכסף של חתן פרס ישראל לזמר עברי בכיס. המזל משחק עם הטובים. זו אמונה תפלה-אך-מוכחת מעולם הספורט. גם עבור ארצי. עובדה. המבוכה והבושה שגרמו לו לאסוף מהשוק את העותקים של אלבומיו המוקדמים (אלה שקדמו ל"גבר הולך לאיבוד", שמסמן בצורה חדה וחד-משמעית, את המיפנה והנסיקה בקריירה שלו) ולחילופין לעצור את הדפסתם המחודשת, השתלמו לו לאורך השנים. ראשית, גם אלבומים אלה - שמונה "פופיים", אחד "מסורתי" ("רומנסה ופיוט" משנת 77`) - סיפקו לו שירים ירוקי-עד שמלווים אותו עד היום והפכו לעמודי תווך והתייחסות בדרכו האמנותית ("פתאום היום פתאום עכשיו", "יותר מזה אנחנו לא צריכים", "רק זכרון אחד" מ"שלמה ארצי", 70`; "בנוף ילדות" מ"על אנשים", 71`; "יופייה אינו ידוע", "דרך שתי נקודות" ו"אמא קטנה" מ"פתאום אחר ימים רבים"; "בשל תפוח" ו"אומרים ישנה ארץ" מאלבום בשם זה, 73`; "זמר לבני" מ"כל החברים מהמסע מים אל ים", 74`; "את ואני" מהאלבום נושא השם, 75`; ועוד). שנית, הוא הצליח בעקשנותו המופלגת להחביא-להסתיר אותם, ליצור - עבור הדור (ואם דור מוזיקלי גילו 15 שנים, כבר עברו שניים כאלה, לא?) שלא הכיר את שנותיו הראשונות _ מסתורין והילת סקרנות סביבם ולבנות תעלומה שדורשת פיצוח. עתה הגיע זמן הפרעון והתשלום. וגם בתחום זה, של תימחור, ארצי והצוות סביבו (ב"הד ארצי") הכירו תמיד בערכו ותמחרו אותו גבוה. שהרי, אפשר היה להשיק את האלבומים בנפרד, לתת להם להיאבק על חייהם ועל תשומת לב נפרדת, ולהסתכן בפיאסקו מסחרי, גם אם כל כותר היה מוצע ב-30 שקל. ההחלטה להפיץ את כל עשרה בקופסה אחת, ובמחיר "שערורייתי" של 300 שקל, אינה נוראית כל-כך. מצד אחד, ארצי כבר העמיד את מציבור אוהדיו בפני תגי מחיר והוצאות גבוהות מהמקובל והוכיח את קסמיו גם על כיסיהם של מעריציו שלא היססו ברכישת אלבומים כפולים ואוספים משולשים. מצד שני, אם אכן מדובר כאן במענה על דרישה בלתי-פוסקת, שום סכום לא ימנע מהם להשלים ולפתרון את חידת ההצלחה של שלמה ארצי, זמר שעבר, הווה ועתיד הם אותו מרחב זמן עבורו. ומצד שלישי, עדיין מדובר כאן באוצר שחלקו ידוע אך ברובו נשכח, מתקופה שארצי הצעיר הקפיד עדיין בכבודה של העברית ולא ניסה לשאת חן באזניהם של צעירים משרכי-לשון. ארץ ישראל הישנה של אריק בניגוד ל"קופסה" של ארצי, שמרכיביה נשמרו כמעט שלושים שנה, הרפרטואר המוקדם של אריק איינשטיין נטחן עד דק בכל הצורות, הדרכים והפורמטים האפשריים: בהדפסות מחודשות, באוספים ובלקטים שונים וגם בקופסאות של שלושה במחיר של שניים. העובדה שחברת "פונוקול" ממחזרת שוב את הרפרטואר המוקדם ("אריק איינשטיין, אני ואתה", 1978-1968 השירים שנשארים), שראה אור בגלגול קודם כחברת "ליטראטון", מעידה על כמה עובדות: א. זה עשור שמכסה לפחות 16 אלבומים שונים, כמות בלתי נתפשת במושגים של היום - הרפרטואר החשוב והמשמעותי ביותר של איינשטיין; ב. שיש לו עדיין, למרות כל השנים, כוח כלכלי-מסחרי בלתי מבוטל; ג. שאיינשטיין, למרבה הצער, לא מצליח להיות חיוני ורלוונטי באותה מידה בעשורים מאוחרים ובעת הנוכחית, מה ששולח אותנו שוב ושוב לזרועות העבר. ולגמרי לא משנה אם ההוצאה המחודשת מלמדת על גישה צינית-מסחרית או מתחשבת-אמנותית. ראשית, זכותה של חברת התקליטים להפגין נוכחות ולתרום משלה לבאזז ההפקתי בסימן 60 שנות המדינה, ואיינשטיין, כבעל זכויות ראשונים ברוק הישראלי, הוא אייקון ראוי לתקוע עליו דגל. שנית, אם המוצר טוב וראוי, למי איכפת? אולי רק לאיינשטיין עצמו, ויש לקוות שהוא לא מקופח ומפוצה בהתאם למרות עשרות השנים שעברו. ספק אם יש מי מאוהדיו של איינשטיין (מושבעים כמזדמנים) שהאלבומים הנדונים - מ"מזל גדי" ו"פוזי", דרך "שבלול" ו"פלסטלינה" ושלושת החלקים הראשונים של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ועד "ילדים" ו"ילדודס" - אינם ברשותם. וגם אם לא, האוסף החדש מציע "רק" 80 מהם, בארבעה דיסקים (ב-120 שקל מחיר מומלץ) בעריכתו הקפדנית של יואב קוטנר. כמו האוסף, שאינו חושף הקלטות נשכחות או בלתי מוכרות, כך גם דברי ההקדמה-הסבר של קוטנר אינם מחדשים דבר, אך בהחלט מסייעים - בעיקר למי שלא הכיר או הספיק לשכוח - את איינשטיין ושיריו בקונטקסט הנכון בפופ הישראלי ובפרספקטיבה הראויה בזמר העברי. גם עם משקלו האמנותי הנוכחי אינו מודגש ומורגש כבעבר, האוסף הזה מסייע בעקיפין להבליט את ההספק העצום של איינשטיין כאמן מקליט. עם התקליטים שעשה קודם התקופה הנדונה ולבטח עם האלבומים שהקליט שלושת העשורים שלאחריה, הוא יצרן התקליטים הפורה ביותר בששים שנות המדינה. רק בעבור זה הוא ראוי לפרס ישראל ובלבד שייאות לקבל אותו. והאוסף הזה הוא אני, ואתה, וארצי 190 שירים, לא פחות, כלולים באוסף השאפתני (לפחות ביומרות הבחירה והסיכום שלו) "שירי הילדים הגדולים בכל הזמנים", גם הוא אחד הכותרים שראו אור לרגל ששים שנות המדינה. אוצר בלום זה שנערך (מתוך 700 שירים, שחלקם הגדול נולדו-נוצרו לפני קום המדינה!) בידי ליאור מזרחי מ"אן.אם.סי.יונייטד" מחולק לחמישה שערים נושאיים - ארבעה מהם ברורים ונהירים ("איזה יום שמח" לשירי משחק ויום הולדת, "רד אלינו אוירון" לשירי פעוטות, "לצבי יש בעיה" לשירי חיות ופסטיבלי ילדים ו"שנים עשר ירחים" לשירי חגים ועונות השנה) ואחד אישי לגמרי והגדרתו פתוחה לפרשנות ולהתמקחות ("מקהלה עליזה" ובו "שירים לקטנים שגם הגדולים אוהבים"...). הארבעה הראשונים כפו-הכתיבו את עצמם ואת הרכבם מתוקף קונצנזוס רב-שנתי. "עוגה עוגה", "עשר אצבעות לי יש", "בין הרים ובין סלעים", "לדוד משה היתה חווה", "היום יום הולדת", "יונתן הקטן", "שען בן חיל", "אמא יקרה לי", גינה לי", "מה עושים העצים", "רוגז", "פזמון ליקינטון", "השפן הקטן", "אצא לי אל היער", "פרפר נחמד", "עגלה עם סוסה", "הופה היי", "הסבון בכה מאוד", "למה ככה", "תנו לגדול בשקט", "בראש השנה", "שלומית בונה סוכה", כד קטן", "השקדיה פורחת", שושנת יעקב", "כל הארץ דגלים", "סלינו על כתפינו", "מי אוהב את השבת", "רוח רוח" ו"ברקים ורעמים", הם רק חלק מהם. החמישי, עם שירים כמו "אדון שוקו", "גברת עם סלים", "גן סגור", "הילדה הכי יפה בגן", "נתפייסה", "אבא סיפור", " והילד הזה הוא אני", "בוקר טוב" (מ"עוץ לי גוץ לי"), "תני לי יד" (של עלי מוהר) ו"לילה" (של שלום חנוך בפי יהודית רביץ), הוא בחירה מובהקת של עורך. גם בו יש לא מעט שירים שיש לגביהם הסכמה רחבה, אך מרכיביו הם יותר שירים של הורים לילדים מאשר בחירה של ילדים. ואם הם מוגדרים כשירים שגם גדולים אוהבים, זה רק מפני שפערי ההפקה והטעם, התמימות וההתכוונות הצטמצמו ונסגרו. קשה לדחוף שיר לפעוטות שלא יעבור דרך מסננת מבוגרים, או בניסוח אחר: כמעט ולא כותבים שירים "לילדים בלבד". כמה עובדות בזכות האוסף: א. כל השירים הם בביצועיהם המקוריים והמוכרים; ב. מסתבר ששיתוף הפעולה בין חברות התקליטים והמוזיקה השונות הוא הרבה יותר חם ולבבי ברפרטואר לילדים מאשר בזה המיועד לצעירים ולמבוגרים (כאן נכנסות בעיות של זכויות יוצרים וייצוג אמנים); ג. אם תרצו, האוסף הוא האוסף האולטימטיבי או מיטב התוצרת של "אן.אם.סי.ילדים", שבארבע השנים החולפות כבר חידש, הפיק והשיק כ-50 כותרים שונים, שהיוו בסיס הנתונים לקופסה זו; ד. תיעוד או תיארוך של שנות היצירה ו/או ההקלטה היה נותן ערך מוסף משמעותי במיקום האנתולוגיה. אם כי, היעדרו לא ממש פוגע, כי אם להאמין לכותרת של "שירי הילדים הגדולים בכל הזמנים", מדובר בנצח. יש לי הרגשה שיותר משהאוסף מיועד לפעוטות - שרק עליהם אפשר עדיין לעבוד ולהכריח אותם לשמוע מה שהם לא רוצים - הוא יחובק על ידי הורים ואפילו סבים, שיבקשו להנציח את ילדותם שלהם. מה זה 90 שקל בשביל חתיכת היסטוריה?
24/04/2008
:תאריך יצירה
|