אחרי 60 שנה המוזיקה הישראלית נמצאת היום בשיאו של תהליך הידברות ופיוס עם מקורותיה היהודיים
טפטוף שהפך למבול
תשס"ח במוזיקה הפופולרית הישראלית תיזכר יותר מהכל כשנת מיפנה בהתייחסות התקשורת, ואולי גם הציבור, למוזיקה יהודית. לכמות להיטי הרדיו שמקורם בכתבי קודש ולכמות המבצעים הדתיים והחוזרים בתשובה, אין אולי אח ורע מאז קום המדינה. ודומה שמאז הונהג מצעד הפזמונים השנתי בתחנות הרדיו הממלכתיות, לא הייתה כזאת "סכנה" מבית לקיומו או לעצם השמעתם של מבצעים ויוצרים שחשוב להם לשמור שבת ולהימנע מהשמעת יצירותיהם בשבתות ובחגים. זאת כמובן הגזמה, אך היא מלמדת על הנוכחות הבולטת של הרוק היהודי בזירת הפופ המקומית בשנה החולפת, עד כדי תהיה בקול רם: חברה`, לא הגזמנו?
מצד אחד, כמו בכל שטייטל יהודי, זה סיפור מכולת קלאסי. עסק אחד מצליח, מיד נפתח לצידו עוד אחד דומה לו. טפטוף שהופך למבול. אז יש כאלה שבאמת התחקו על שורשיהם היהודיים, אספו חומרים ועבדו על אלבום חדש שעניינו כזה ובלאו הכי היו מוציאים אותו. יש כאלה שהמקורות היהודיים, תפילות, ניגונים ופיוטים עניינו אותם תמיד, אבל הם חששו מפני השקעה וחיפשו עיתוי או מו"ל מתאים. ויש כאלה שהם בפירוש טרמפיסטים, שזיהו הזדמנות וביקשו לעלות על גל הביקושים בבורסת הזמירות. וכל אחד, דומני, יוכל לזהות מי הוא מי בשפע הכותרים שראו אור במהלך השנה ומתרגשים עלינו ממש בימים אלה.
אך מצד שני, יש דווקא במקורות היהודיים, בביקוש להם ובהצלחה שלהם, היבטים שמעבר למוזיקה - במישורי האמונה, החברה והכלכלה. באופן טבעי מרבית האמנים שהצליחו להטביע חותם על הפופ החילוני עם יצירה יהודית במהלך השנה, הם כאלה שמכירים את כללי המשחק החילוני, ובאו ממנו עם רמה כזו או אחרת של אמונה, התחזקות או חזרה בתשובה. וכבר דיברנו על סיבות אפשריות, מחיפוש טעם ומשמעות בחיים, בהידלדלות מעיינות היצירה ובמחסור בטקסטים על רמה; דרך אובדן אמון בדברים של מנהיגים ובמעשים של אנשים ובהתחברות אל הנצחיות שהוכיחה את עצמה ביצירה היהודית; ועד למעבר ממוזיקה מזרחית וים תיכונית ליצירה אתנית ושורשית, שהיא מוזיקת עולם משלנו, בהישג יד, לפתיחותן של תחנות הרדיו הממלכתיות, ולתרומתן של תחנות הרדיו האזוריות, במיוחד הדתיות שבהן, בהפצת מוזיקה יהודית וביצירת שוק חדש ליצירה ולהקלטה, שלמעשה לא קיבל הזדמנות ראויה להביע את עצמו קודם לביזור הרדיו.
אך בעיקר, דומה, שנמצא - ואם לא, אז הומצא- שוק חדש במוזיקת הפופ הישראלית. רואים אותו בהופעות "היהודיות" האלה, של שלמה גרוניך (ב"מסע אל המקורות"), של מאיר בנאי (ב"שמע קולי"), של שולי רנד (ב"נקודה טובה"), של חנן יובל (וג`קי לוי ב"גשר ההלכה") ואצל ברי סחרוף (כששר משירת ימי הביניים בפסטיבל העוד), ומן הסתם גם בהופעות אביתר בנאי, אהוד בנאי ושל עמיר בניון, מפורצי הדרך בעירוב שבין קדושה וחול, אמונה ואהבה, ופופ ופיוט, ואף בהופעותיו של דוד ד`אור, שמזוהה (יותר בעולם אך גם בארץ) עם מוזיקת עולם וצלילים אתניים, וביצועיו לתפילות, מזמורים ונגונים יהודיים הם פחות אמונתיים (מבלי להעליב) ויותר אמנותיים-סגנוניים, אפילו ברמה של חזנות חילונית עכשווית.
היפ הופ למען השם
רוצה להגיד: קהל דתי, של חובשי כיפות, שומרי מסורת וסתם מאמינים (בדת היהודית וביכולתם של יוצרים משובחים). הקהל זה אולי הגיע בעבר להופעות של אמנים חילוניים, אבל לא בכמויות ובהיקפים שהוא עושה זאת מול נציגי הגל היהודי הנוכחי. אני יודע שזאת הכללה גסה, אך אני נוקט בה ללא כוונה להמעיט מערכו או לזלזל בתבונתו. זה קהל חדש לפופ של הופעות מיינסטרים. עד כה (כלומר עד אופנת הרוק היהודי) הוא מצא, אם בכלל, את מבוקשו וסיפוקיו המוזיקליים בסוגת הרוק והפופ אצל אמנים ומבצעים יותר מזוהים עם דתיות (מדודו פישר, ישי לפידות, חיים ישראל והאחים לבית רזאל, ועד הגל הראשון של רוקרים חוזרים בתשובה, כמו עדי רן, להקת המדרגות, רבע לשבע ודומיהם).
היום קהל זה הוא חלק מעוגת הפופ כפי שהרוק היהודי הוא חלק ממנה. וזה קהל - תרשו לי להאמין - שלא מוריד, צורב או גונב, אלא קונה תקליטים וכרטיסים. אחרת - תרשו לי לשאול - איך נסביר את המספרים המפתיעים של מכירת אלבומים, דווקא של אמנים אלה, בעידן שבו הדיסק והפלסטיק נחשבים מתים? גם אם נסכים שהם ראויים בכל קנה מידה לרכישה המונית, אני מתעקש שזה קהל חדש, נוסף, שהצטרף אלינו. ואנחנו רואים אותו יותר ויותר גם בהופעות, שקיבלו זריקת עידוד ותנופה באמצע השבוע (מסיבות לגמרי מובנות).
ולפני שתישאל השאלה, איפה הם היו כל הזמן, צריך לשאול: מה אמנינו עשו למענם עד כה? את התשובה צריך לחפש באזורים החברתיים והפוליטיים ההורסים והמסרסים של חיינו. וצריך להצדיע לפרט, לאיש הקטן, במיוחד אם הוא אמן גדול, שמוצא את הדרך להידברות, להבנה, לדיאלוג ולשיגרה מבורכת של איש באמונתו יחיה, על אפם ועל חמתם של הניכור, הבידול והשיטה הפוליטית. וכנראה שהיינו צריכים לששים שנה במדבר באמנותי, כדי להגיע לרגע היפה הזה של שבת חסידי רוק גם יחד, מתוך אהבה למוזיקה משובחת, מתוך שכנוע בכנות היצירה ובחפּוּתה ומתוך אמונה וכבוד הדדיים. וזה כשלעצמו הישג עצום, אולי הערך המוסף של היצירה היהודית החדשה. שלא חייבת להיות דתית, ליטורגית ומסיונרית בהכרח.
כשאני חושב על זה, לקורוזיה המצטברת בעמדות ההיסטוריות והבדלניות, תרמו לא רק כלי תקשורת אלקטרוניים, שהציבו אנשים בעלי תודעה יהודית משולבת ביכולת ורבלית גבוהה בעמדות מפתח, אלא גם אירועים רב שנתיים כמו פסטיבל "הקהל", שיתקיים בסוכות בפעם ה-12 (עם שולי רנד, אלא מי, כאמן מרכזי), או פסטיבל בית שמש למוזיקת רוק ונשמה יהודית, שייערך בחול המועד בפעם העשירית, ואחרים. ואי אפשר שלא להזכיר ולהצדיע למפעלותיו של המפיק ניצן זעירא, שבתחום הזה של חיבור אמני רוק עם חומרים יהודיים, אין שני לו - בלייבל מיוחד, בהקלטת אלבומים ובמופעים ערכיים נחשבים.
בימים אלה, של סוף עונת הסליחות, שלפני ראש השנה ובפתח עשרת ימי תשובה, דומה שהרדיו החילוני מעולם לא עמד בפני עושר כזה של גרסאות לתפילות, בקשות ומזמורים של "אדון הסליחות", "אל נורא עלילה" ו"פתח לנו שער". ברי סחרוף, אהוד ומאיר בנאי, שלמה גרוניך, דוד ד`אור, יוסי אזולאי, עובדיה חממה, יונתן רזאל ולהקת המדרגות הם כטיפה בים. יודעים מה? בכלל לא אתפלא אם יקום איזה ראפר נועז ונבון, שיעשה אלבום היפ-הופ על בסיס תפילות, עם לשון נקייה וענווה גדולה בלב, לשם שינוי. הנה לכם סטארט-אפ לשנת הפופ הבאה.