"עיד" (ישראל 23) *****

דרמה. סרטו של יוסף אבו־מדיעם. עיד (שאדי מרעי) הוא פועל בניין שחי ברהט. הוא כותב מחזה וחולם ליצור תיאטרון, אך עבורו זהו חלום כמעט בלתי ניתן להשגה. הוא מגלה שהוריו, שרואים בהקמת משפחה ערך עליון, ארגנו לו שידוך בעסקת בדל: משמע, אחותו והוא יתחתנו עם שניים כמותם, אחות ואח, ממשפחה אחרת. בלית ברירה מתחתן עיד עם עביר, המסמלת עבורו כלא. כאמור, הוא כותב מחזה, בסתר, המבוסס על תקיפה מינית שעבר בילדותו על ידי גבר מהעיר. הוא גם מנהל רומן בסקייפ עם דוניא, שחקנית מפריז, שעוזרת לו בכתיבה. עיד חי על התפר שבין עולמו הפנימי-אישי והחיים שייעדו לו. הוא לא יכול לעזוב את סביבת חייו, אך נאבק על החופש שלו בתוך הגבולות שהוצבו לו. הוא נוסע לפריז בעקבות דוניא, משאת נפשו, האישית והמקצועית, אבל האם יש מצב שציפיותיו יתגשמו? עם ענת חדיד, לנה מונא סברה, אשרף ברהום. 90 דקות. עיד



עיד, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


ביקורת

"עיד" מוגדר כ"סרט הבדואי הראשון". ראשית משום שהבמאי שחתום עליו, יוסף אבו-מדיעם, הוא בדואי יליד רהט, וגם משום שהעלילה של סרט הביכורים שלו מתרחשת ברובה בעיר הדרומית הזו. אבו-מדיעם בן 54, יש לו עשרה ילדים ולפני שהחל ללמוד קולנוע ולעשות סרט הייתה לו חנות רהיטים והוא פשט רגל. הפרטים הביוגרפיים האלה אמנם נשמעים רכילותיים, אבל כשצופים בסרט מבינים עד כמה מסע החיים הלא פשוט שלו הוביל אותו ליצירת סרט ביכורים מתחבט, רגיש, מורכב ועמוק.

פירוש המילה עיד הוא חג (עיד-אלפיטר, עיד-אלאדחה וכו') ועל כך אומר אבו מדיעם שזה היה הרעיון, שעיד פשוט מנסה לחגוג את החיים, כלומר את החופש הפנימי ליצור ולעשות את מה שהוא משתוקק לו – תיאטרון. זאת למרות שהסביבה בה הוא חי מאוד מקשה עליו. לדברי אבו-מדיעם מדובר בסיפור של שמחה, בעל מוטיבים של אהבה ואלמנטים רומנטיים. זאת אף שבמהות מדובר כאן בגיבור טראגי. 

הסרט מתאר את הקונפליקטים והמכשולים שעומדים בדרכו של עיד, מנישואין בהם לא רצה, דרך כתיבת המחזה שלו, הסודית, למגירה, שבמרכזה הטראומה המינית שחווה. ובהמשך, מה שמסתמן כתקווה גדולה שלו, טיסה לפריז, לאישה שאולי תציין מבחינתו את השינוי המיוחל.

שאדי מרעי, המוכר לנו מהסרט "בית לחם" ומהסדרה "פאודה", מפגין כאן משחק פנומינלי. ניכר בו שהוא ירד לעומקה של הדמות, מורכבותה וחווייתה. ובאשר לבמאי אבו מדיעם, אף שזהו סרטו הראשון, שעלול היה להפוך לחוויה קולנועית בוסרית, מתברר כסרט בשל ומגובש, אף שהאמצעים הקולנועיים בהם השתמש מינימליסטיים למדי. הבמאי שאב ככל הנראה מניסין החיים העשיר שלו,  "עיד" הוא סרט ראוי ביותר, מאתגר ומרתק. מומלץ מאוד.

"הממזר" (דנמרק-שוודיה-נורבגיה-גרמניה 2023) ****

דרמה. סרטו של ניקולאי ארסל. העלילה מתרחשת בראשית המאה ה-18. קפטן לודוויג קהלן (מידס מיקלסן), יוצא צבא, בן מעמד הפועלים, מחליט בשל מצוקתו הכלכלית לנסות להתיישב בערבה הדנית הצחיחה, מקום שהמחייה בו קשה מאוד, ולנסות להתפרנס מגידולים חקלאיים. אחרי הרבה סבלנות, עיקשות ונחישות הוא מתחיל לראות ברכה בעמלו. הוא יודע שאם יצליח יזכה לקבל שטחי אדמה, שיהיו בבעלותו, ואף יזכה בתואר מלכותי. הוא הופך חבורה של צוענים לעובדי אדמה שפועלים לצידו, ואז חלקת האדמה שלו מתחילה לשגשג. הדבר מעורר את קנאתו של פרדיק דה שניקל (סימון בנבז'רג), הרוזן המקומי החולש על האזור. לא עובר זמן רב והוא ינסה להשתלט על האדמות של קהלן ואף ללכוד אותו וללמד אותו לקח. 127 דקות.  הממזר



הממזר, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

הקולנוע הדני, והסקנדינבי בכלל, הוכיחו את מעמדם הגבוה בהיררכיה של היצירה הפילמאית האירופית. מ"החגיגה של באבט" (1987), דרך סרטי לארס פון טרייר ועד "האשמים" (2018). "הממזר" (שמו הקודם: The Promissed Land, מתאים יותר לדעתי), המבוסס על מקרה אמיתי, הוא סרט שבנוי על אמינות תסריטו, עיצובו האמנותי והמשחק של אלה המגלמים את גיבוריו, ובראשם כמובן מאדס מיקלסן. ראינו אותו בין היתר ב"סיפור מלכותי" וב"ניצוד". משהו בלוק שלו, בשקט שלו ובשפת הגוף שלו מזכירים את ויגו מורטנסן האמריקאי, דני במקור מצד אביו.

אבל מיקלסן לחלוטין ניחן בכריזמה ובכישורים דרמתיים בזכות עצמו. בדרכו השקטה והרגועה הוא מגלם את המתיישב בערבה הדנית, שינסה לפצח את הקוד של האזור, שלכאורה בלתי ניתן להתיישבות ולגידולים חקלאיים. השקט שלו, האמונה הנחושה ביכולותיו וכישוריו הביצועיים סוחפים אחריו קבוצה של מחפשי הכנסה שיעבדו עבורו ויהפכו לבני בריתו. כשהרוזן דה שניקל ייכנס לתמונה יתפתח מאבק גורלי בין השניים.

סגנון הבימוי של ניקולאי ארקל, שיצר גם את "סיפור מלכותי", ומתמחה בסרטים אודות ההיסטוריה של דנמרק, מסוגנן ובוטח. הוא מטפל היטב בדרמה ההיסטורית-תקופתית הזו וניכר כי הוא שולט בחומר. מיקלסן מצוין כהרגלו ונושא את כובד הסרט על כתפיו החסונות. עבודת קולנוע מרשימה.             

"מסיבת פרידה" (ספרד 2024) ***

דרמה. סרטו של חונאס טרואבה. אלי (איטסאסו אראנה) היא במאית קולנוע ואלכס (ויטו סאנז), בן זוגה, הוא שחקן. לאחר 15 שנים נפלאות יחד הם מחליטים להיפרד. אלכס מזכיר לאלי בדיחה ישנה של אביה, שטען כי דווקא פרידות, ולא איחודים, הן סיבה למסיבה. אלי מציעה לאמץ את הרעיון ושניהם נכנסים למרתון של הכנות קדחתניות: פגישות עם חברים טובים ועם בני משפחה, על מנת להזמינם לאירוע הפרידה, קניית בגדים תואמים, הזמנת צלם ותזמורת. וכל זאת בעוד אלי מנסה להשלים סרט שהיא עובדת עליו. 116 דקות.  מסיבת פרידה



מסיבת פרידה, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

הרעיון – לחגוג פרידה ולאו דווקא איחד-חתונה – הוא טוב על פניו. אבל נראה כי הבמאי טרואבה ושני שחקניו הראשיים, אראנה וסאנז, שכתבו יחד איתו את התסריט, לא בדיוק ידעו איך לפתח אותו לנראטיב ארוך ולאמירה משמעותית. כמעט לכל אורך הסרט, כשהם פוגשים חברים ואומרים להם שהחליטו להיפרד, הם מוסיפים: "אבל אנחנו בסדר, באמת בסדר!". והריטואל הזה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים שהסרט נעשה טרחני, ארכני ופטפטני. זאת למרות שחלק מהסיטואציות כאן בעלות פוטנציאל וגם השחקנים עושים עבודה טובה בסך הכל. הסרט נופל בעיקר על התסריט.    

"מסווג" (ארה"ב-בולגריה 2024) ***

אקשן. סרטו של רואל ריינה. אוון שואו (אהרון אקהרט), סוכן CIA  ותיק ומיומן, חי במחתרת כבר 20 שנה ומתנקש ביעדים ביטחוניים לטובת ארה"ב. יום אחד מתברר לו מפי בתו האבודה קייסי (אביגייל ברסלין), העובדת כאנליסטית בלונדון עבור ה-6MI, שהבוס שלו מת לפני מספר שנים ושהחטיבה המבצעית שעבורה ובשמה הוא פועל, הושבתה לפני זמן רב. האב ובתו מנסים לברר עבור מי הוא ביצע את משימותיו מאז נסגרה היחידה שלו והבוס הלך  לעולמו. 105 דקות.  מסווג


מסווג, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

את אהרון אקהרט אני זוכר לטובה מ"ארין ברוקוביץ'" (2000), בו שיחק לצד ג'וליה רוברטס. מאז הוא רשם עוד כמה תפקידי אופי, בין היתר ב"האחות בטי" מאותה שנה, "הדליה השחורה" (2006) שביים בריאן דה פלמה, וגם "האביר האפל", שהכניס אותו למשפחת DC. אבל סרטים כמו: "המטרה הבית הלבן" ו"המטרה לונדון", קירבו אותו יותר ויותר לשחקן גנרי של סרטי אקשן - סוג ב' בדרך כלל. לפני מספר חודשים עלה כאן סרטו "הקבלן", וכעת גם "מסווג" שייך לקטגוריה הזאת. מדובר בסרט אקשן נטו, ללא שום ערך מוסף. מי שאוהב זאת – שייהנה.   

"פחד אלוהים" (ארהב 2024) ** וחצי

אימה. סרטם של סקוט בק ובריאן וודס. שתי נשים צעירות, האחות ברנס (סופי טאצ'ר) והאחות פקסטון (קלואי איסט) קתוליות-מורמוניות באמונתן, מגיעות לבקר בקולורדו את מר ריד (יו גרנט). הוא הזמין אותן כדי לשמוע על הכנסייה שלהן ואולי להצטרף אליה. הן נכנסות לביתו אבל מהר מאוד הן מגלות שהבית, שיש בו המון דלתות המובילות למחילות ולמרתפים, אינו אלא מלכודת שהוא טמן להן. והוא מכין להן עוד הפתעה לא סימפטית. 111 דקות.  פחד אלוהים



פחד אלוהים, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

יו גרנט עשה כבר לפני זמן מה את ההסבה לדמויות יותר אפלות ושטניות, ופחות מוארות. זו דוגמה מצוינת לשינוי הזה. אלא שסרט האימה הזה לכאורה לא כל כך עושה את העבודה. לפני היכנסן לדירתו של מר ריד מדברות הבנות על קונדומים ועל קיום יחסי מין עם גבר שיש לו איבר שנראה כמו חדק של פיל. ומייד לאחר מכן הן הופכות לצנועות וחסודות ומסרבות להיכנס לביתו של מר ריד אלא אם כן יידעו שאשתו נמצאת בבית והן לא יהיו רק במחיצתו בדירה. אלא שהסרט הזה הולך ונהייה תמוה, וגם חשוך מאוד. יש בו סצנות שקה לראותן ולהבין מה קורה בהן. וטריקות דלת, יהיו חזקות ככל שיהיו, לא ממש מפחידות. כך שמבחינתי זה סרט אימה שלא מצדיק את הדיבור עליו. ויו גרנט בתחפושת של גבר מהוגן בצידו האחד, אך שטני בצידו האחר – זה עובד עד גבול מסוים. במילה אחת: מאכזב.       

"מואנה 2" (ארה"ב 2024)

אנימציה. סרטו של דייוויד דריק ג'וניור. מואנה היא כידוע בת לשושלת נוודים בפולינזיה של לפני 2000 שנה. בסרט ההמשך של אולפני דיסני היא מקבלת קריאה בלתי צפויה מאבותיה הקדומים. יהיה עליה לנווט את דרכה לימים המרוחקים של אוקיאניה ולקפוץ למים העמוקים והמסוכנים. 100 דקות. מואנה 2