פרס ישראל למפעל חיים על תרומה לחברה ולמדינה שהוענק להם בשנת 2000 (תש"ס) סימל בעצם את הסוף של שלישיית "הגשש החיוור", שחדלה לפעול - מעשית אם לא רשמית - שנים ספורות קודם. הפרס ה"מפחיד" הזה - מפעל חיים - שהפך לאחד ממותגיה הבולטים והחשובים של התרבות הישראלית והעברית בעת החדשה, חתם עידן. מאז חיינו רק על הזיכרונות ועל הוצאות מחודשות.
הסתלקותם של האנשים היקרים שתרמו לתהילתה של השלישייה - ההוגה, היזם והמפיק אברהם (פשנל) דשא, החבר, הכותב והבמאי יוסי בנאי, ואם תרצו גם המלחין, המעבד והמנצח יצחק (זיקו) גרציאני - ערערו את יסודות האמונה והתיקווה לאיחוד-מחדש, לעוד תכנית אחת, אחרונה ודי. העצוב במותו ללא העת של ישראל (פולי) פוליאקוב השבוע, הוא שגם האשליה המתוקה, שנזכה לראות את "הגשש החיוור" שוב על הבמה בקאמבק מפואר, גזה לבלי שוב.
איך נפרדים ממצחיקן?
הרדיו, נושא הבשורה בשעות הראשונות, התקשה למצוא את הקול של פולי בין השירים שהשאירו "הגששים". שיר הוא יותר מכובד ו"נכון" מאשר מערכון להשמיע בעיתות צער ואבל. שיר הוא רך. יש בו ניואנסים. במיוחד בשירים של "הגשש" שחלקם הגדול היו עצובים. בניגוד למערכונים המצחיקים, המשעשעים, הקורעים והמפילים של הגשש. אלא שאת פולי, שזימרה לא הייתה מעלתו העיקרית בשלישייה, קשה היה למצוא בשירים.
פולי היה ה-מצחיקן של הגשש החיוור. קומיקאי בחסד-עליון. שחקן ששילב בצורה נדירה ועילאית מימיקה, עוויה, תנועה, מבטא ותזמון. אולי המצחיקן הגדול ביותר בבידור הישראלי מאז שייקה אופיר ז"ל. אמנם בניגוד לאופיר - שהיה מורו ורבו בתוכניות הראשונות של "הגשש" - הוא לא היה איש מצחיק בחיי היום יום וגם לא יוצר מובהק, אלא שחקן-מבצע, חומר ביד היוצר, פלסטלינה. ובכל זאת איכויותיו יוצאות הדופן בעיצוב דמויות, התכתבו עם מורשתם של גדולי הקומיקאים, צ`רלי צ`פלין ובאסטר קיטון. רבות מהדמויות "הגששיות" שבנה פולי היו קורעות מצחוק - עד כדי השתנקות ואובדן רגעי וגם מתמשך של הנשימה- רק מלראות אותן, עוד בטרם הוציאו מלה.
אהרון הסוהר מכלא שש, שופט הכדורגל יהויכים פנדלוביץ`, בן פורת בוח`צבסקי החולה במחלת העליזות מפתח תקוה, מר ברוך מישרא-בנק, הילד נשר`קה, חכם מיימון, קסיוס קליי, אנדריי קלאראשו, סרג`יו קונסטנצה - תקצר היריעה מלמנות את הדמויות שהכניס לפנתיאון הבידור הישראלי. כל אחת מהן - במיוחד המזרח אירופאיות, של מהגרים אהבלים ותלושים, אך גם של מזרחיים מגוחכים ותחמנים מכאן - הייתה שלמה, מלאה ומדויקת, עשירה לפרטי פרטים וניואנסים, בהתנהגות, בתנועה, בדיבור ובלבוש, מופת לעבודתו של שחקן מקצוען ומשקיען, חרוץ, יסודי וקפדן, בעל אבחנה, יכולת התבוננות באדם והמון אהבה לזולת.
מבחינות רבות פולי היה פורץ דרך. ורבים מן הבדרנים, המצחיקנים והקומיקאים שבאו בעקבותיו ואחריו, אלה לפחות שמתמחים או מנסים כוחם בדמויות, חבים לו השראה, מופת ודוגמה. גם בבלי דעת. שיבחו את פולי שלא היה וירטואוז טיימינג כמותו. התיזמון שלו, אמרו, היה נדיר, מושלם, אלוהי, חד פעמי. ואכן, פעם אחת בלבד, פיספס פולי עיתוי בחייו. במותו.
איך נפרדים מחבר?
רבקה מיכאלי מוכת היגון ומאבדת החברים בסיטונות, בחרה לתאר את הרגשתה בקריאת "מֵתַיי" של רחל. גברי בנאי ושייקה לוי הגדילו עשות, כשנפרדו מחברם בביצוע השיר "פנס בודד" עם מיקרופון מיותם. נוסף על החור שנפער בגוף השלישייה עם לכתו של פולי, הייתה סמליות רבה למרכזיותה של הדמות החסרה. הוא היה הברק, הלב וגם הדבק. לכל אחד משני הגששים הנותרים יש כישורים וזכויות לא מעט, אבל פולי אוהב האדם, איש הפשרות ושונא המדנים היה החיבור והקשר, בימים פשוטים כבעיתות קשות.
מאז התפרקה החבילה, דומה שפולי היה היחיד מחברי השלישייה המיתולוגית, שהצליח להתמודד עם המשא הכבד של השם "הגשש החיוור", עם המוניטין התובעני, התהילה, הכבוד, המעמד וגם עם אהבת העם. הוא פשוט הניח את העבר "הגששי" מאחוריו וחזר מיד לשוק העבודה, להיות שחקן - בתיאטרון ואפילו באופרה ("אמא קוראז`", "משפחת ישראלי", "סוחרי גומי", "שובו של בוריס שפילמן", "העטלף", "אתה צעיר רק פעמיים", שאותה לא זכה להשלים) וגם בטלוויזיה ("בטיפול", "הכל דבש"). לא כבוד, לא גינונים, לא זיכרונות, לא עניינים.
נכון ויפה סיכם הבדרן מוטי גלעדי את דברי ההספד שלו מפולי במלות הפרידה: "...תנוח על משכבך בשלום, ונאמר – "אָמָּן!".
איך נפרדים מאיש יקר?
הספדים, מטבעם, לוקים בהגזמות. אולם בדמותו של ישראל פוליאקוב, השלם מתברר כקטן יותר מסך כל מרכיביו. אחרת איך אפשר שבגופו, בדמותו ובאישיותו של אדם אחד יהיה מאה אחוז שחקן ומצחיקן, מאה אחוז אבא נהדר וראש משפחה מקסים, ומאה אחוז חבר טוב לב ונדיב, רודף שלום ודבק בדרכי נועם, חף מרוע ורחוק מדבר רכילות? צדיק כנראה, כפי שנפרדה ממנו בתו יעל.
וצדיקים ראויים בהנצחה מיוחדת. לאו דווקא של המשפחה והחברים, אלא של המדינה והרשויות.
אפשר לקרוא על שמו את התיאטרון הפרטי-מסחרי החדש שקם ב"תיאטרון הצפון" (שהרוח החיה בו היא מרים עציוני, מנהלתו האישית ואשת סודו המקצועית של פולי) - ישראל, ישראלי, פולי או לה-פולי;
אפשר, שביום מן הימים, כשהבידור הישראלי יתבגר, יתעשת וינסה להכריז פרס שנתי - פולי יהיה שוב מטבע (קשה) עובר לסוחר, לפחות כמו שהקולנוע הישראלי ניכס לעצמו את שייקה אופיר כפרס הקולנוע הנחשב;
אפשר שהמשפחה והחברים, בשיתוף עם עיריית תל-אביב, יפעלו להענקת "פרס הגשש החיוור" - על שם ישראל (פולי) פוליאקוב ואברהם (פשנל) דשא, תואר זמני - להפקת בידור, מופע או תרומה מיוחדת לקידום הבידור ותרבות ההומור הישראלים. פרס שיוענק בטקס שנתי על ידי "הגששים" הנותרים ועל ידי נציגי משפחות האחרים.
וכמעט באותו עניין: בית העלמין בעינת הוא בית קברות יפהפה ופסטורלי להיטמן בו. ועם זאת, הוא סוף העולם, למרות קירבת מגוריו (המדאיגה!) של החתום מעלה לקיבוץ. האם לא הגיע הזמן שמדינת ישראל, זו שמייסרת את פעילי התרבות שלה בתמיכה בלתי מספקת ובקיצוצים בלתי פוסקים, תייחד חלקה מכובדת, בבית עלמין מרכזי, לחתני ולכלות פרס ישראל? אם לא בחייהם, לפחות במותם. תרומתם אינה פחותה מזו של "גדולי האומה", ואולי אף עולה עליה.