28 שנים לא הולכות ברגל. הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו מצליח עדיין לתסוס, למגנט ולהפעים והקהל חש זאת
בין שוליים למרכז
פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר הוא כבר מזמן לא אחר. כלומר, הוא אחר, בהמשיכו להיות שונה ואלטרנטיבי (אם כי לא תמיד) לתיאטרון שמוצג על במות התיאטרון הציבורי, הממסדי, המרכזי (גם אם הוא בפריפריה) והנתמך. אולם הוא לגמרי לא אחר בהתייחס לפעילות התיאטרונית העצמאית, החוצ-מימסדית, הלא-מרכזית והנתמכת בחלקה השוטפת. או בקיצור, כל מה שמזוהה עם הפרינג` המקומי. זו לא תובנה חדשה. וגם המלים שמנסות לפרש, להגדיר ואולי לכבס את "תיאטרון אחר", אינן חדשות. אך לא צריך להתבייש או להרכין ראש במבוכה או בענווה: התיאטרון האחר הזה הוא פרינג`. דווקא "שוליים", התרגום המילולי, חוטא לאמת ולמציאות, כי תיאטרון הפרינג` הוא כבר עניין לגמרי מרכזי, חשוב, נחשב ומוערך, גם אם אינו זוכה לאותם תמיכות כספיות ותקציבי מדינה ורשויות כמו התיאטרון הציבורי. אבל אין מי שיערער על מקומו האיתן בתרבות הישראלית, על ערכיות, תרומתו וזהותו. ה"שואו קייס" של הפרינג` כשקם פסטיבל עכו, לפני יותר משנות דור, הוא ניסה בעצם להיות "הדבר הבא". זירת ההתנסות, חממת החשיפה, מקפצת הזינוק של יוצרים - מחזאים, במאים, מעצבים ושחקנים - אל התיאטרון הממסדי. גם אם לא ברמת ההצהרה הרשמית, ההתכוונות של הפעילים (מרביתם לפחות), הייתה כזאת: לקבל בזכות יצירתם העכואית את ההזדמנות להיות חלק, להשפיע ולעצב מחדש את הדבר הגדול שנקרא תיאטרון ישראלי. והשנים הראשונות בהחלט עשו זאת. לימים, ככל יוזמה דינמית, ערה וקשובה לשינויי מזג האוויר ולחילופי העונות האופנות, הופר מאזן הרצונות הבסיסי והפנימי. מסיבות רבות ומגוונות: פעילותם של מנהלים אמנותיים שבאו מתחומי תרבות אחרים; "רוויה" בנכונות התיאטרון הישראלי הממסדי והדי-שמרני לקלוט יוצרים, כוחות ושפות חדשניות; הגזירות התקציביות על התיאטרון הציבורי, שכבר מתקשה להרשות לעצמו התנסות אמנותית חדשנית ופורצת דרך, ומעדיף להתמקד בהליכה על בטוח ובייצור מקורות הכנסה; מעתקים ומהפכים בטעם הקהל; אינתיפאדה; יו ניים איט. חדרה וגברה, התגבשה והתבססה ההכרה להציל את התיאטרון "שלנו", לא לפעול לתיקון התיאטרון של האחר (כשיוצרים, גם מוכרים ומבוססים יחסית, חוזרים ופוקדים את עכו זו עדות לחוסנו האמנותי של הפסטיבל). כלומר, ליצור תיאטרון שעיניו נשואות אל הפרינג` כעשייה אמנותית מאתגרת ואלטרנטיבית, ולא בעבור נזיד העדשים, ההכרה והחיבוק של התיאטרון הממסדי. והפריחה, לא נעדרת הקשיים והקיטורים, של הפרינג` הישראלי מעידה, ברוך השם, שיש חיים מעבר לתיאטרון הממוסד ובצידו. ואם יש שיגידו שהוא התיאטרון היחידי בישראל, לא נתווכח איתם. כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להגיד שפסטיבל עכו של היום הוא ה"שואו קייס" המרכזי של השוליים. זה לא מבטיח שום דבר להפקות וליוצרים הזוכים (לך תדע אם הם ימשיכו "לחיות" אחרי עכו, כי הכל עדיין ממשיך להיות תלוי בהתמדה, בעיקשות, בקשיות העורף וב...נכונות לפשוט יד) אבל בהחלט חושף אותם - אם אינם מוכרים עדיין, ובזירת השוליים הרחבה והענקית כבר כולם מכירים את כולם -לעיני עמיתיהם, למפיקים חיצוניים מוכי-חיידק תיאטרון, ובעיקר לקהל הרחב. שאולי ממשיך לטעות, לתעות ולתהות באבחנה ובבדיקה של מהו תיאטרון טוב ואיכותי, אבל בחושיו הפנימיים, הלא מוגדרים והלא מוסברים, כבר למד שבעכו יש עדיין סיכוי להתרגש, להתפעם, מחדוות הגילוי וההתגלות, מהימור על זהותו ועתידו של הכישרון המבטיח הבא. עובדה. 28 שנים לא הולכות ברגל. עובדה שהמפעל עדיין חי, תוסס וממגנט תשומת לב. מפעל מתוקתק ומופק כהלכה 3 וחצי מיליון ש` הוא תקציב פסטיבל עכו לתיאטרון. מהסתובבות בשטח זה נראה הרבה יותר. ונראה גם שכל שקל מנוצל עד האגורה האחרונה, אם לא פעמיים. ותיקי עכו יכולים להעיד. הפסטיבל של שלהי העשור הראשון במילניום השלישי, אינו דומה בכלל לפסטיבלים של ראשית השמונים במאה הקודמת. הון עתק שנכנס לגני הפסטיבל, בעיקר מכיוון החברה העירונית לפיתוח עכו העתיקה, הפך את הפסטיבל ואת המקום לבונבוניירה, למפעל מתוקתק ומופק כהלכה, ואפילו - לא אתפלא - ליצרן הכנסות מאושר. לפחות לאושרם של סוחרי עכו העתיקה, שבארבעת ימי הפסטיבל, עושים 40 אחוז מהכנסתם השנתית. רוצים דוגמאות? בבקשה: מתחם הפסטיבל שינה פניו ללא הכר, בפעולות שיקום ושיפוץ שנמשכות גם בעצם ימים אלה; האולמות, גם הקטנים, מרווחים, מאווררים וממוזגים, בקושי אבק באוויר; האיבזור המקצועי והטכני הוא המילה האחרונה, כשהשנה, לראשונה, נעשה שימוש ביציעים נשלפים (דוגמת מושבים בהיכלי ספורט), שמאפשרים ישיבה נוחה ובטוחה יותר, המקלה על חוויית הצפייה; התכנייה מושקעת ומפורטת, מרשימה ואף מפוארת; ההצגות מתחילות בדיוק בזמן (ומי שסבלו דרך קבע מהאיחורים הכרוניים והבלתי נסבלים, יודעים להעריך את המאמץ וההישג); בעיות התשלום לאמנים ולספקים - שהיו דרך קבע אבן נגף ובמת התנצחות והתנגחות, בעיקר לאורך שנות התשעים - נעלמו כליל מרפרטואר הפסטיבל ועוד. תגידו מה שתגידו, פסטיבל עכו הוא מכונה משומנת, מהוקצעת, בסטנדרטים גבוהים. באופן מפתיע זה קרה דווקא בעקבות העברת האחריות על ההפקה לידי העירייה, בראשית העשור הנוכחי. מעבר שדוגמתו בערים אחרות הוא בדרך כלל מכת מוות לפסטיבל. אחד ההיבטים לכך הוא החלטה חד משמעית ומחייבת להעסיק במשרות הזמניות שהפסטיבל מציע, רק תושבי עכו ולא עובדים מבחוץ (שהובאו בעבר על ידי המפיקים התל-אביביים). בכל זאת, מי אם לא פרנסי העיר השכיל להבין ולהפנים שהשילוב בין ליבת ה-"הארד קור", של תיאטרון איכותי ו"גבוה", לבין מעטפת עממית, חינמית, של התרחשות חוצות המיועדת לרבבות, על רקע של עיר עתירת אטרקציות וספוגת היסטוריה, הוא המנצח. אם כי בדבר אחד יש להצטער, שלמרות ההבטחות של ראשי העיר לאורך השנים, עדיין לא הצליחו לאתר ולפתות יזמים להקים בתי מלון נוספים בעיר. הצעירים באים אנשים תמהים ומתפעלים על כך שקהל צעיר מגיע לחזות בהצגות עכו, דבר שאינו מובן מאליו בפסטיבלי אמנות אחרים. ראשית, זה לא עניין גדול כל-כך. הפסטיבל מציע למכירה רק 12,000 כרטיסים - לתשע הפקות התחרות ולשאר ההצגות האורחות, שמועלות במשך פחות מארבע יממות. בהנחה שאורח צופה בעכו בשתי הצגות בממוצע, מספר ה"משוגעים" לתיאטרון, יורד ל-6,000, (ואולי לפחות מזה אם ממוצע ההצגות עולה) ומה כבר חלקם היחסי והמספרי של ה"צעירים"(ולא נהיה קטנוניים להגיד שהם תלמידי מגמות דרמה ומשחק). שנית, לאיפה יבואו אם לא כאן, בחופשה מלימודים ומעיסוקים, במזג האוויר הנוח ובאווירה הפסטיבלית? ושלישית, מה הפלא? אמנות התיאטרון היא לבה של אמנות הבמה בארץ. ההצלחות המסחריות של התיאטרון הציבורי מושך יותר ויותר קהלים וצופים צעירים. ותיאטרון להזכירכם, כמו מחול (ראה כרמיאל, שהקהל בו יותר הומוגני וממוקד במטרה) אך בניגוד למוזיקה (גם קלאסית וגם פופולרית), אפשר לצרוך רק בזירת הפשע, במקום התהוותה. לא מהבית, במחיצת הסי.די ומול הדי.וי.די.
02/10/2007
:תאריך יצירה
|