2009 בראש שקט
הצלחת פורום מוסדות התרבות להגיע להסכם בין משרד התרבות לבין האוצר לגבי הגדלת תקציב התרבות בשלוש השנים הקרובות היא הישג. לא הכי גדול, ראוי ומכובד, אבל גם לא כזה לזלזל בו. החשיבות המעשית ביותר היא שמוסדות התרבות ייכנסו ל-2009 בראש שקט, ויוכלו לתכנן ולכלכל את מעשיהם (אם לא עשו זאת כבר) ללא דאגות וללא התעסקות ברדיפה אחרי כספי המדינה. לא פחות חשובה, לבטח יותר מהמספרים המוחלטים (456 מליון ש` ל-2009, 461 מיליון ש` ל-2010 ו-466 מיליון ש` ל-2011) שהיו ונשארו עדיין מגוחכים, ההחלטה כי תקציב התרבות לא יקוצץ ואף יגדל. האמנם? ימים, ממשלות ותקציבי מדינה יגידו.
ועם זאת משעשעת הודעת משרד התרבות, שלפיה גדל תקציב התרבות רק גדל מיום כניסתו של השר ראלב מג`אדלה לתפקידו. מסך 430 מליון ש` בשנת 2007 ל-445 מליון ש` ב-2008, ועד לסכום של 466 מליון ש` הצפוי בשנת 2011, שאותה, כך מלמדים ומנבאים הסקרים והתחזיות לקראת הבחירות בפברואר (7 מנדטים בלבד למפלגת העבודה ששלחה אותו), מג`אדלה יראה כבר מהבית, לא ממשרד התרבות. הגמול הוא אך הולם, אם גידול של 5 מיליון ש` משנה לשנה, נחשב הישג בעיני השר (היוצא). חמישה מליון שקלים תוספת לתקציב שנתי? אם תחלקו אותם לנתמכי המשרד זו תוספת של אגורות בודדות בכל חודש. לא סכומים להשוויץ בהם.
לעומת זאת, על עשירית מהסכום הזה התעקש השבוע כבוד השר בהתנהלותו מול פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר שנידחה מאוקטובר האחרון והוחלט לקיימו בחג החנוכה, 23 עד 25 בדצמבר, אינשאללה ובעזרת השם. סכום (500 אלף ש`) שכבר שוריין על ידי מינהל התרבות, כתוספת לחלקו בתמיכה בפסטיבל הדחוי, כסף שנועד לשמש כתשלום ליוצרים, השחקנים והמשתתפים בתשע הצגות התחרות. בהנהלת הפסטיבל הביעו אופטימיות לגבי הפשרתו, אך באמצע השבוע עדיין עצר השר את הגרושים (סליחה, הכספים) בתגובה לכך שהפסטיבל נדחה בניגוד לעמדתו לקיימו במועד הנקוב ויהי מה.
חג לפסטיבלים
בכל מקרה, אם משרד התרבות לא יתעשת ואם השכל הישר לא יגבר, הפסטיבל יתקיים בחנוכה, חג הפסטיבלים, בין הפסטיגל הוותיק לפסטיבל שירי הילדים המתחדש. ובשום מקרה על גבם ולא על חשבונם של האמנים שהשקיעו מאמצים ומשאבים (נפשיים בעיקר) ו"מתים" כבר להתפוצץ על הבמה. ואם לא יוזרם הכסף, תשלם אותו עיריית עכו מקופתה, ותתחשבן (או תיפרע, תלוי בסיטואציה) עם שר התרבות הבא, כבר לקראת הפסטיבל הבא, ה-30.
כניסתו הכפויה של הפסטיבל לתיאטרון אחר לדצמבר, הפכה את החודש לפסטיבלי במיוחד, חגיגי, מגוון ויש לקוות גם איכותי. וזאת, מבלי להתייחס לפסטיבלי הילדים שנזכרו לעיל בחטף (ואף אחד לא מייחס להם איכות תרבותית רבה מדי) ולפסטיבל העוד הירושלמי, שיינעל ב-4 בדצמבר. הפסטיבלים האחרים שמקשטים את החודש גם הם ותיקים, בעלי מסורת וקהל חסידים נלהב, למרות היותם נישתיים בעליל.
בעיקר אמורים הדברים לגבי הפסטיבל לתיאטרון קצר ה-11 שייערך בשניים מאולמות צוותא בתל אביב, בין ה-17 ל-20 בדצמבר. יצא, שמבין 120 מחזות והצעות שהוגשו לפסטיבל נבחרו שבעה שמתאפיינים בדי-עבד בקלילות קיצית, כהגדרת ההודעה לתקשורת, אך מתחת לצורניות הבידורית מסתתרת אמירה של הפוך על הפוך, סאטירית ונוקבת לגבי החיים בסימן הרייטינג. במיקרה או שלא, למרבית הכותבים והשחקנים יש נגיעה כזו או אחרת לעשייה טלוויזיונית, וכנראה הם יודעים היטב על מה מדובר. אולם לטעמי הבשורה האמיתית של הפסטיבל היא בשיבה לפורמט קצר, כשחמש מבין שבע ההצגות לא יארכו יותר מ-15 דקות. זה גם יותר טלוויזיוני, גם יותר אטרקטיבי (בעידן שהצגות תיאטרון "רגילות" שואפות להיות ללא הפסקה, כי מי חוזר ממנה?), וגם הכי מהותי וענייני: כי מה שאי אפשר להגיד בתימצות, אין מה להכביר עליו מלים.
האחר, הוא בן דמותו המחולי של פסטיבל עכו התיאטרוני: "פסטיבל" הרמת מסך ה-19, שיארח לאורך כשבועיים (3 עד 18 בדצמבר, בסוזן דלל בתל אביב ובמעבדה בירושלים), אך בעיקר בשני סופי השבוע, 9 עבודות מחול חדשות, בבכורה כמובן. איך שלא תבחנו את הרמת מסך, גם בהשוואה לפסטיבל עכו, הוא אירוע מקורי ויוצא דופן מכל בחינה. התמיכה ללא סייג כמעט של המדינה, אם באמצעות המחלקה למחול במינהל התרבות, אם באמצעות פסטיבל ישראל ירושלים, ביוצרי מחול עצמאיים, שמשחררת אותם לעבודה אמנותית נטו לתלות, בעיות וטרדות לוגיסטיות וכלכליות, היא ללא אח ורע בתחומי אמנות אחרים.
הרמת מסך, גם לגבי נילי כהן, מנהלת המחלקה לתרבות, הוא מעין סטארט-אפ (הזנק, בעברית) ליוצרי מחול בעלי פוטנציאל מוכח, כאלה שכבר עשו משהו ושיש בהם מהחומר הטוב והראוי לעשות עוד. לאורך השנים פעילות הרמת מסך, מניבה פירות כוריאוגרפיים ותרומה תרבותית שלא יסולאו בפז, ויש לה אחריות ומניות בכורה בשגשוג המחול הישראלי, המקומי והמקורי. וראיה לכך, מרבית היוצרים והמנהלים של הלהקות העצמאיות בארץ, הם חניכי ובוגרי הרמת מסך. שזה כלי ויתרון נוסף לחיי היצירה העצמאיים: הם כבר התנסו בעבודה מול המימסד.
אם כי, מעיון חטוף ברשימת המשתתפים השנה, עולה במוחי ה"חשד", שלא כולם מבקשים להקים להם להקות וליישם את הפוטנציאל שלהם בפורמט כזה. דומה שהם, חלקם לפחות, מעדיפים להיאחז וליהנות בתמיכה השנתית החד-פעמית אך הנדיבה, כדי לתדלק את יצירתם השוטפת, להרחיב את הרפרטואר שלהם, בעיקר כדי לממש את האמנות והיצירתיות שבהם, מבלי שיצטרכו להיכנס בעול המיותר (וגם המעיק) של הקמת להקה. לגיטימי מצידם, וראוי לציון מצד המדינה שמאפשרת זאת.
אח, לו ניתן היה לעשות כדברים האלה גם בתחומי אמנות נוספים, אפשר שהיינו מעצמה תרבותית בריאה וכייפית יותר.