סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
פסטיבלים
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה גלעד מאירי: שירה בסימן מלחמה
 

 
 
אני מחפש שירה טראנסית, אקסטטית, פרועה, שיכולה להיות גם רגשית... לנסות ולהתנסות ולא לפחד ולא להיות מסחרי בחשיבה. הטראנס פורץ דרך לנשמה."
המשורר, העורך וחוקר השירה ישתתף ב-3 מושבים בפסטיבל השירה בירושלים ופותח הכל בריאיון חשוף עם ענת זכריה - על הלם הקרב שלא זכה להכרה, ביזוי אנתולוגיות השירה הישראלית, דוד אבידן כמשיח, שירת האימוג'י וכתיבה אותנטית 


פצוע מלחמה שהמדינה נטשה
 
השיחה עם גלעד מאירי מתרחשת רגע אחרי שאברהם מונדר ז"ל, שגופתו חולצה ממנהרה בחאן יונס, הובא למנוחות בקיבוץ ניר עוז יחד עם בנו רועי שנרצח בטבח ב-7 באוקטובר והועבר מקיבוץ מצר לקבורה שנייה. השניים הם קרובי משפחתו של מאירי ולרועי הוא אף כתב שיר הספד שהתפרסם במקור ראשון ונפתח בשורות: לֹא נָתְנוּ לְךָ לְסַיֵּם אֶת הַבִּיוֹגְרָפְיָה. \ חָתְכוּ בָּאֶמְצַע. \ אוּלַי לָכֵן אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ \ לְסַכֵּם אוֹתְךָ הֶסְפֵּדִית״. מאירי מספר על המונדרים, על היותם אב-טיפוס מוחלט של הישראלי היפה. הוא אומר שאברהם היה איש צנוע ושקט, אדם טוב שסייע לכולם, גם לעזתים, ומזכיר לי שהכאב הוא לא רק הכאב הזה אלא זה הכאב על כולם, ושאנחנו בתוך אבל מתמשך.
 
לא קל לצאת מהמועקה, מהטרגי, כששומעים את פס הקול האמיתי של המציאות שלנו ולדבר שירה. ובכל זאת לשם כך התכנסנו, לדבר על פסטיבל השירה במטולה שיתקיים השנה בירושלים בבית הקונפדרציה בניהולו של אפי בניה, ויתארחו בו כתמיד משוררות ומשוררים יחד עם חוקרות וחוקרי שירה, למרתון פואטי של מפגשים פתוחים לקהל. הפסטיבל יעמוד השנה בסימן המלחמה, אסון ה-7 באוקטובר והחטופים, ומאירי ישתתף בשלושה אירועים שמשמעותיים עבורו כרגע יותר מכל.
 
המושב הראשון נקרא "עוֹרֵק הַחַיִּים מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם בְּאוֹר דַּקִּיק |  שעתם של משוררי הנשימה הארוכה" ובו ידבר ויקרא מחזור של 20 שירים בשם "קופסת גפרורים" אותו כתב על אביו, פצוע מלחמה שננטש על ידי המדינה. 


צילום יהודה עמיחי: דינה גונה



שירי זנות ופורנוגרפיה
 
מאירי אומר שבני ציפר, אחד המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, מעולם לא פרסם שיר שלו למרות שבמשך 24 שנים הוא שלח שירים למדור שלו "תרבות וספרות" בעיתון הארץ. "הצלחתי לפרסם פעם הספד על המשורר ישראל בר-כוכב, שאחרי מותו אף אחד לא התייחס אליו. אבל במקרה של המחזור הזה על אבי ידעתי, פשוט ידעתי שהוא יפרסם אותו". מאירי מדגיש שהמחזור פורסם ברשת ב-11 במאי, יום מותו של המשורר דוד אבידן, עליו כתב את עבודת הדוקטורט שלו. "אני תמיד מחפש את הדברים האלה אבל אני גם יודע שנשמתו שומרת עלי".
 
נשמתו של אבידן או של אביך?
 
"של אבידן. של אבא שלי זה בטוח. ברור לי שהוא שומר עלי והוא גם מדריך אותי בחלומות.
 
"המושב השני שאני משתתף בו בפסטיבל יעסוק בספר שכתבתי על ההומור והפרודיה בשירת אבידן, ואני אדבר על הרלוונטיות שלה לימינו. זו תהיה הזדמנות לדבר על המחקר הכי גדול שעשיתי אי פעם. למחרת אני משתתף במושב 'המלחמה על הזכות לארוטיקה בשירה' שבו אדבר על 'בעיני היא ברה' - אנתולוגיה של שירי זנות ופורנוגרפיה שהיא אולי האנתולוגיה הכי גדולה ומשמעותית שהוצאתי.
 
"קורה פה משהו שהוא כולו יופיטר בתאומים, כולם מכירים את היחסים שלי עם אסטרולוגיה אז את יכולה לכתוב את זה. זה סוג של שפע מאוד מדויק ואני מרגיש הרבה חסד שאני יכול לבטא את עצמי. אני באמת מרגיש שהשנה בפסטיבל אני מקבל במה מדויקת לדברים הכי רלוונטיים שלי בהווה ובמחקר בעבר". 
 


עטיפת הספר "בעיני היא ברה"
 
 
מחויבות משוגעת למדינה
 
אולי נתחיל מלדבר על המחזור שכתבת על אבא שלך. מתי נולד בך הצורך לכתוב אותו?
 
"זה התחיל לפני שנה ומשהו. עוד לפני ה-7 באוקטובר. אני פשוט לא זוכר את ההקשר של מתי ומה בדיוק גרם לי להבין שאני צריך לספר את הסיפור של אבא שלי מנקודת המבט שלו. לכתוב בגוף ראשון יחיד את כל השתלשלות הסיפור שלו בתוך מלחמות ישראל. המחזור נפתח בשורות 'מִפַּעַם לְפַעַם \ יָצָאתִי לְמִלְחָמָה'. מה שהבנתי לתדהמתי הוא שזו הייתה שגרה עבורו. הולכים למלחמה, חוזרים, הולכים למלחמה, חוזרים, הולכים למלחמה, חוזרים. זה היכה בי כשהבנתי שזה עבר כמובן גם אליי, ואת הנוכחות של זה בחיים שלי. משם יצאתי למסע בניסיון לתעד מנקודת מבטו איך זה ללכת ממלחמה למלחמה למלחמה, בלי לשאול יותר מדי שאלות. צריך - עושים.
 
"הוא נפצע שלוש פעמים. פעם אחת בגיל עשרים כשעלה על מוקש בשביל הפטרולים של כיסופים ב-56'. חצי שנה אחר כך הוא בורח מבית החולים בחזרה למלחמה בסיני. הוא היה פצוע גב קשה מאוד, ולא ביקש אחוזי נכות למרות שבדיעבד כבר אז היה לו הלם קרב. אני גיליתי את זה כמה שנים לפני מותו. הוא סיפר לי שהיה מתעורר בלילה מסיוטים, פותח חלונות לחפש אוויר, רץ החוצה מהבית. הוא לא הבין מה קורה לו, הוא לא ידע מה זה. מה זה אותו פחד אימים מלהיות בחושך.
 
"למרות כל זה, הוא ביקש להצטרף לסיירת של החטיבה הירושלמית, ללחום שכם אל שכם עם ישראל כרמל וישעיהו קורן וב-67' הוא יוצא לקרב עם חגורת גב כזאת, ואף אחד לא יודע. הוא נפצע בפריצה לארמון הנציב, אבל לא ממש התייחס לזה.
 
"תמיד ידענו שהוא היה פצוע קל. ואז יום אחד כשהוא הולך ברחוב בירושלים, איזה אלוף משנה עם כיפה ונעליים אדומות עוצר לידו ואומר לו: מאירי, מה נשמע? אני לקחתי אותך ב-67' לתאג"ד, היית פצוע, לקחתי אותך בקרב. אבא שלי לא זכר כלום. למה? נתנו לו מנת דם או שתיים והוא ישר הצטרף לכוח שהמשיך להילחם. חלק מהלילה הזה נמחק לו והוא לא ידע. הוא היה כל כך בהלם שהוא גם לא שאל לשמו של אותו אלוף משנה שכנראה היה קצין דת. ניסיתי לברר מי ומה בשבעה, דרך כל מיני מפקדים של אבא שלי, אבל הם לא ידעו. כל הדברים האלה נמצאים בתוך המחזור.
 
"הפציעה השלישית שלו הייתה הכי קשה. ניסו לעשות תפעול של נשק שלל רוסי, כנראה תותח, והחזיקו את הקנה או משהו שלושה חבר'ה, ופתאום שניים שהחזיקו אותו נטשו ואבא שלי נשאר להחזיק את הקנה, שפשוט מחץ אותו. הוא היה חנוט בגבס איזה ארבעה חודשים, הצליח לזוז רק על הרצפה כמו צב. אמבולנס היה לוקח אותו הביתה מהשיקום, היו מעבירים אותו כמו גוש. וכל זה לא מנע ממנו לקחת את הנשק ב-7 באוקטובר 73' ולרדת דרומה להילחם, אז הוא נלחם גם ביום כיפור. מחויבות משוגעת למדינה. 



דוד מאירי, אביו של גלעד מאירי, תמונה באדיבות המשפחה
 
סיפור קשה.
 
"זה הסיפור שלו, סיפור קשה גם לנוכח זה שאחר כך עשו לו טובה ונתנו לו 20 אחוזי נכות. מה זה 20 אחוז? זו בדיחה. אמרו לו, יש לך עקמת עוד מגיל צעיר. אבא שלי היה אדם ספורטיבי מאוד, מגיל צעיר היה רץ, מטפל בעצמו, והם הפילו הכל על העקמת. הבן אדם עלה על מוקש, הגב שלו הלך, נפל עליו תותח, והם תלו את כל הבעיות האלה בעקמת. היה שלב שהוא ניסה להעלות את אחוזי הנכות שלו ואז הם אמרו שיש לו אולי הלם קרב. אבל הוא לא הצליח להעלות את אחוזי הנכות שלו בשום שלב".
 
נשמע שזה לא רק אחוזי נכות כעניין חומרי, אלא זה יושב בסופו של דבר על להאמין לו. להאמין לו שזה מה שקרה לו ושהוא סובל.
 
"אני מסכים לגמרי. זו ההכרה שלא הייתה. בשנים האחרונות לחייו הוא אמר 'אני עושה הכל, לא משנה מה יהיה, כדי להעלות את אחוזי הנכות שלי'. אבל הוא לא הספיק. אז בעצם מה שעשיתי זה להעניק לו את ההכרה. אני משלים את החלק האחרון בפאזל הזה. 
 
"וזה גם מה שעשיתי עם רועי מונדר. הבנתי שאני בשליחות. לרועי, לא הייתה משפחה והבנתי שאני צריך להשאיר את הדי.אן.איי שלו בספרות העברית ולכן כתבתי את ההספד עליו". 
  


 

"אבידן דיבר דולפינית"

 
בוא נדבר גם על המושב השני שאתה משתתף בו בפסטיבל, על דוד אבידן
 
"אני אדבר על אבידן משתי נקודות מבט שתלויות זו בזו. אבידן הוא המשורר הכי ישראלי, זה שבעצם טבע את האתוס הישראלי באופן הכי עמוק, הכי דרמטי, הכי מטלטל בשירתו, וגם המשורר פורץ הדרך הכי גדול אי פעם לדעתי בעולם. זה מתחיל מההומור - לא היה משורר עברי שהציב דומיננטה כזאת גדולה בשירתו. לא היה משורר עברי שלקח את התרבות הפופולרית והכניס אותה לקאנון של שירתו. הוא היה הניו-אייג'ר הראשון שהפרקטיקות הניו-אייג׳יות הוטבעו בשירתו כהתנסות, כדרך חיים. היו כל מיני התחלות, אני לא אומר שלא היו מבשרים, אבל אבידן היה הראשון שאמר 'אני כותב על אסטרולוגיה'".
 
יש לו גם שיר על קוראת בקפה, לא?
 
"נכון. שם השיר הוא 'קריאה בקפה' והוא נכתב לדעתי ב-64'. זה המשורר הראשון בשירה העברית שהאני שלו זה אני אסטרולוגי. ולכן הוא מדבר דולפינית כי הוא מזל דגים. עכשיו, אם אתה לא מבין את האסטרולוגיה, אם אתה לא ניו-אייג'ר, לא חוקר שמבין את האקטואליה שבה אתה חי, אתה לא יכול להבין למה הוא מדבר דולפינית. זה נשמע לך נונסנס. אבל זה דבר דרמטי. זו עתידנות ואין משורר עתידן כמוהו. זו גם עתידנות שבאה לידי ביטוי, כמובן, מהצד הטכנולוגי, הפוטוריסטי, ומצד שני אסטרולוגיה, ספירטואליזם - שילוב בין המדעי למיסטי. הוא המשורר הפסיכדלי הראשון, הוא מתאר את מסע האל-אס-די שלו בספר שלם באופן מפורש ובלי פחד.
 
"צריך לזכור שבהנחה שהסנה הבוער לא היה חשיש, אז הוא המשורר הפסיכדלי הראשון הגדול, כי שם זה גם מוצפן. השימושים הפסיכדלים בתרבויות העתיקות, במונותאיזם, הן מוצפנות. זה לא אני אומר, זה בני שנון, חוקר האיווסקה - שיקוי אינדיאני הידוע כאחד החומרים משני התודעה החזקים ביותר עלי אדמות. 
 
"אבידן הוא גם משורר הרשת הראשון, משורר המחשב הראשון. הוא כתב את 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב', צ'אטים שהם שירה. ואולי זאת כותרת נורא גדולה, אבל הוא האימפריאליסט הלשוני הכי גדול אי פעם, הוא ניכס המון שדות סמנטיים לשירה, כמו שאף אחד עוד לא עשה. הוא גם משורר החלל הראשון, המדע בדיוני, הראשון שכתב על שיווק ופרסום וקידום עצמי כשירה, וכמובן הכי חשוב משורר הפורנו הראשון. אז כשאנחנו מסתכלים על כל זה, הוא בעצם המשורר הכי חדשן אי פעם. ולגבי הישראליות זה בכלל מדהים. אנחנו לא חושבים על אבידן במונחים האלה, כמשורר ישראלי. אבל האתוס הצברי נוכח אצלו עמוק. 



עטיפת הספר "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי"



 
משורר טוטאלי  
 
אתה מתאר את אבידן כמשורר טוטאלי שלא היה תחום שבו הוא לא נגע כחלק מהאג ' נדה שלו . יש לנו היום בשירה העברית משוררים טוטאליים ? איפה הטוטאליות שלך נמצאת ?
 
"אני חושב שאחרי מה שראינו שקרה לאבידן, וגם לוולך במידת מה, נוצרה איזושהי טראומה בישראליות ביחס לטוטאליות. בטוח שאצלי, כמישהו שגם סבל מאסטמה עד גיל 40. הבנתי שאני לא רוצה בזה, ואני חושב שזה לא רק אני. הרבה מאוד משוררים שאלו את עצמם רגע, למה אנחנו צריכים למות בגיל כל כך צעיר, 61, חסרי כל, אבודים?
 
"אני חושב שלכן יש היום מעט מאוד משוררים שירצו להיות טוטאליים במובן הזה. זאת אומרת שהם לא יהיו אנשים מהיישוב, ולא ינסו פשוט לדאוג לפרנסתם ופשוט לחיות בעולם הזה. אני מדבר על משוררים רציניים, משמעותיים. קל להגיד על עצמך שאתה משורר טוטאלי בגיל 25, אבל משורר טוטאלי בגיל 60 זה סיפור אחר. אולי רועי צ'יקי ארד הוא משורר טוטאלי. אני חושב שהוא דוגמה, והוא בעיניי ממשיך ישיר של אהרן שבתאי. הם שייכים לאותה אסכולה של אבידן, הם ממשיכים שלו. גם אם שבתאי לא יאהב לשמוע את זה, בלי אבידן אין שבתאי.
 
"ובכלל, מה זה טוטאלי? אני איש ספרות טוטאלי חד משמעית. אין סוג של טריטוריה בספרות שלא שמתי ידי עליה. הבנתי שלהיות משורר זה לא מספיק בשבילי. הרגשתי שאני יכול לתת הרבה יותר ושזו שליחות. תבנה את הבית, תדאג לאחרים, תהיה חלק, אל תהיה בעליית גג, זה לא אותנטי. יש את המשוררים הטוטאליים האלה שזונחים את הילד שלהם, שפוגעים בזוגיות שלהם. אני לא רוצה להיכנס למקומות האלה".
 
זה קצת מזכיר את הטענה שכשמשוררות הופכות לאימהות הן מאבדות את זה
 
"לאה גולדברג, יונה וולך, רחל - אלה משוררות ללא ילדים. גולדברג היא אשת ספרות טוטאלית, אני בטוח שהיא רצתה זוגיות, אבל זה לא קרה לה. אני לא יודע לגבי ילדים, אבל הייתה גם משוררת וסופרת ילדים מדהימה.
 
"אני יכול לחשוב על שמעון אדף שהצהיר במפגש יוצר איתו שהוא החליט לוותר על משפחה. הטוטאליות היא הרבה פעמים על חשבון משפחה. אני לא רוצה להיכנס לקרביים של אף אחד או לדבר באופן רכילותי על חיי המשפחה או חיי הזוגיות של חברים שלי, של אנשים שאני קרוב אליהם, ושמעון הוא אדם יקר, אבל זה היה מדהים שהוא היה כל כך פתוח וגלוי לב מול הסטודנטים".
 
שמעון הוא דוגמא מצוינת גם לכותב טוטאלי וגם לאיש ספרות טוטאלי.
 
"חד משמעית. הגישה שלי בגדול היא לייצר מציאות שבה אפשר לעשות הכול. משהו הרמוני כזה, שאתה יכול להיות גם טוטאלי בחיים שלך, ולהיות מסור עד כמה שאפשר גם למשפחה, גם להפועל, גם לספרות. להיות נוכח עד הסוף במה שאתה עושה". 



 


גלעד מאירי, צילום: איתן דותן



"לדרוש כסף מעורכים אנתולוגיים??"
 
כבר הזכרנו את זה שבמושב השלישי שתשתתף בו בפסטיבל תדבר על האנתולוגיה האחרונה שערכת - "בעיני היא ברה" - שירי זנות ופורנוגרפיה. נדמה שהפכת את העריכה של אנתולוגיות למפעל חיים. עד כה כינסת אנתולוגיות לשירי תפילה, שירה חברתית, שירי טיסה, שירי בית ספר, שירי כדורגל ושירי ספורט שאינו כדורגל. מאיפה החיבה שלך לאנתולוגיות?
 
"זה כיף, כמו לשחק בפאזל ובדרך לגלות ולפתוח את השירה לקהל הרחב. כי יש משהו בשירי בית ספר נגיד, שפתאום אתה יכול להכיר לקהל הרחב הרבה מאוד משוררים שהם לא היו מעלים בדעתם איזה שירים יפים יש להם. אלה מפעלים אדירי מימדים בהיקף, בפרטנות ובסידור שלהם. זה ממש אוריגמי משוגע וזה לא מפעל כלכלי.
 
"ולכן אני זועם על הקיבוץ המאוחד, שזו הוצאה נפלאה, שדורשת כסף על כל שיר, גם באנתולוגיה כזאת שהיא חברתית במובהק. אין לה לקוחות. סרסורים וזונות לא יעמדו בתור לקנות אותה. וכאן שילמנו גם לאקו"ם וגם להוצאה. זה עשרת אלפים שקל ביחד זכויות יוצרים, זה לא הגיוני ולכן זו בעצם האנתולוגיה האחרונה שלי. אני לא מוכן יותר לפעול בתוך המציאות הזאת שדורשת כסף מעורכים אנתולוגיים. אני לא מדבר על עורכים של קול קורא. אני מדבר על עורכים שיושבים בספריות, שעושים מלאכה מקצועית ועוברים ספר ספר, לא מתביישים לפתוח ספרים של משוררים לא קאנונים אבל טובים - שאף אחד לא זוכר אותם - ולהנציח אותם בדרך הזו על ידי שיר אחד יפה או בתוך הקשר".
 
תן דוגמא

"האנתולוגיה הזאת מלאה דוגמאות מהסוג הזה. אני אציין שמות של משוררים שהם לא בחיים, כדי שאף אחד לא ייעלב - למשל שלמה זמיר, שמאוד מוערך באיזשהו אופן. אבל שיר זנות? וגם יונתן ברקאי שהלך לעולמו, ויש שירים שלו.
 
"בעצם מפעלים אנתולוגיים הם לא מפעלים שצריכים לגבות עליהם כסף. אם עכשיו כל ההוצאות לאור ידרשו כסף עבור שימוש בשירים, ואני מבין את הצורך, אז לא יהיו אנתולוגיות או שיהיו לא איכותיות. איפה הרגע שבו אתה מחויב לקהילה שלך ולספרות העברית לדורותיה, ואיפה הרגע שאתה מחויב לשמור על המצב הכלכלי של ההוצאה לאור? אני בגילי סיימתי עם מאבקים בקנה מידה כזה". 

  
דוד אבידן, צילום מסך מתוך YouTube  
 
שירת הכדורגל
 
 
מה זו אנתולוגיה טובה לתפיסתך?
 
"אנתולוגיה טובה היא מחקר שמתאר נרטיב עלילתי שלם, וקולות קוראים זה למצוא רק שירה עכשווית. זה לא לחפש בכל שירת אורי צבי גרינברג. ואיזה כיף זה למצוא. מצאתי שיר שלו שהוא אחד משירי הזנות המוקדמים בשירה העברית והבן שלו, שהוא בעל הזכויות, סירב. זה היה סירוב קשה כי הוא מנע ממני דיאלוג עם אצ"ג. עד שלא קיבלתי את השלילה, לא הבנתי שבעצם כל מה שאני רוצה לעשות זה לדבר עם כל המשוררים האלה. הם מעניינים אותי. אפילו בשיר אחד, לפעמים לא צריך יותר מזה. הרי אתה לא יכול לקיים תודעתית דיאלוג עם אלפי שירים. אז אני מוצא לי איזשהו ערוץ, ואז המשורר הזה הולך איתי. ויקי שירן הולכת איתי עם הפואמה היפה שלה. אני יודע שזה עושה מצד אחד אולי רדוקציה של אותו משורר, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים לזכור יותר.
 
"אנתולוגיה היא גם דיאלוג עם מסורת, לא רק דיאלוג עם משוררים ספציפיים. מבחינתי מסורת שירי כדורגל, מסורת שירי בית ספר, מסורת שירי טיסה, הן לא פחות חשובות ממסורת שירי הנבואה. אנחנו בעידן אחר שיש לו מטאפורה אחרת בשביל לספר את הסיפור. בשירי הכדורגל, הפרק הפותח זה בכלל שירים שעוסקים בזיקה של הכדורגל לאלוהות ולאמונה ולמיסטיקה, ובדרך כלל אלה השירים היותר טובים".
 
עד כמה העמדה האתית שלך משפיעה על הבחירה של השירים בתוך האנתולוגיות?
 
"הכל מבחינתי ראוי וכשר, אולי מלבד שיריו של אדם אחד שפגע בהמון אנשים, וזה פשוט כי לא רציתי להזרים אנרגיה למקום הזה שלו, שלא תהיה שום עילה לבחוש. לא ראיתי שום חרטה, שום תהליך של תיקון. וכשאין תיקון, אין לי חמלה. אני רוצה אומץ לב, אני רוצה יושר. מספיק להגיד טעיתי, אני מבקש סליחה. זה כל כך מנקה ועוזר גם למי שנפגע לעשות תהליך. ויש המון אנשים שהוא פגע בהם, המון". 


  
 
על משוררי האימוג'י
 
 
פרסמת שבעה ספרי שירה, שמונה אנתולוגיות, קובץ סיפורים קצרים, מאמרים ודוקטורט על דוד אבידן. מפעלות השירה שלך כוללות את יסוד "מקום לשירה" ושל בית הספר לאמנויות המילה, וגם את הוצאת את כתב העת "ננופואטיקה" עם ד"ר נועה שקרג'י. איפה השירה העברית נמצאת היום, מה אתה מזהה?
 
"אני חושב שיש עלייה הדרגתית שקופה לדור ילידי שנות ה-60. זה רפי וייכרט, שרון אס,טל ניצן, שי דותן, שבעצם היו בשלב החביון כשהקדימו אותם ילידי שנות ה-70 וה-80. זאת אומרת, ילידי שנות ה-60 לא בדיוק היו נוכחים, וגם עכשיו לא. גם כשהם איכשהו תפסו מקום יותר משמעותי בפרונט, הם עדיין היו שקופים. לא בדיוק הצליחו לזהות אותם, אבל זו נוכחותם, מעבר למחיצה. זה רגע של שקיפות די מטורפת של כוח פעיל וחזק מאוד, רואה ואינו נראה".
 
זה קורה עכשיו בגלל ההתמדה שלהם או בגלל משהו אחר?
 
"אני חושב שהם ברובם אנשים שמאוד מסורים לעבודה הספרותית שלהם. זה לא מאפיין רק אותם, זה קיים כמובן גם בדורות אחרים. אבל איכשהו אתה לא יכול לדבר על הדור הנוכחי. הוא לא מתחבר לכלום. מה זה החבורה הזאת שנמצאת שם? איפה היא נותנת את הטון?  אני חושב שאלה יהיו שנים של גילוי הדור הזה, המשוררים האלה.
 
"את שואלת אותי שאלה נהדרת, כי בעצם מה שאני אומר לך, זה שיש עכשיו עננה. אי בהירות. אבל מה שבכל זאת קורה עכשיו, זה קול יבבני קשה מאוד שבוקע בשירה העברית. אני לא מדבר על שירת כאב ושירת סבל. אני מדבר על שירת פינוק, שדרך אגב, כתבתי עליה".
 
אז עברנו מיללה ליבבה?
 
"בדיוק, זה ייבוב שהוא לא אותנטי, מאוד שטוח, היסטרי, מלא בפאניקה מהשטויות של היומיום. זאת שירה אנטי-ציונית מהבחינה הזאת. מעבר לעניין הזה".
 
מה זאת אומרת?
 
"זה עוד פיתוח של החמידות. אני לא אדם מבוגר, אני ילד פינוק מייבב, ואני רוצה תשומת לב. זה גל פואטי שמציף את שירתנו, המשך של השירה הפרוגרסיבית המזרחית. זו שירת ההתקרבנות, שבעצם ניסתה לזכות בתהילה על בסיס התמסכנות וחמלה עצמית. זאת שירת האימוג'י.
 
"תחשבי רגע על הספר האחרון והיפה מאוד של שרון אס שבו היא מלווה חברה אל מותה. מה הן עושות ביחד? קוראות ספרות. זו סיטואציה עצובה. סיטואציה טרגית. יש בה התקרבנות? ממש לא. יש בה התמסכנות? כלום. וזה מאוד מאפיין, אני חושב, את רוב משוררי ילידי שנות ה-60 שזה לא הערוץ המרכזי שלהם. יש בהם משהו מאוד מרכך, לטוב ולרע. הם מנסים להיות די סטריליים. לא להתבכיין".
 
אבל גם לא להתלכלך
 
"נכון, זו אחת הבעיות. כמו שאמרתי, סטריליים. יש לזה שני צדדים. יצא גיליון ננו-פואטיקה שערכה נועה שקרג'י שאיגד בתוכו 51 יוצרים ויוצרות שכולם נולדו בשנות ה־60 והיא אפיינה אותם שם מאוד יפה. זה גיליון חשוב". 



גלעד מאירי, צילום: אורי ברקת
 
"השירה הנשית מתעצמת"
 
אז מה מעניין אותך היום בתוך השירה העברית, איפה הסימן שאלה שלך בעצם נמצא?
 
"אני מחפש שירה טראנסית, אקסטטית, פרועה, שיכולה להיות גם רגשית. זו יכולה להיות גם אקסטזה צורנית, זאת אומרת, מישהו שעושה איזשהו אקספרימנט משוכלל משוגע בצורות. כמו למשל אלכס בן ארי וערן הדס, כל העניינים האבידניים של לנסות ולהתנסות ולא לפחד ולא להיות מסחרי בחשיבה. הטראנסי זה ברור כי זה בעצם פורץ דרך לנשמה. וכמו תמיד אני אוהב שירה לירית, מזוקקת, צרופה. אני תמיד אוהב אותה, זה לא משנה מה, אני בן אדם שאוהב הכול. כשאני מדבר על האופק הזה, הדבר הכי יפה זה כשמפתיעים אותי, כשאני מזהה את האומץ הזה להיות אתה, אותנטי.
 
"יש עוד שינוי סוציולוגי מעניין ונפלא בעיניי והוא שיש יותר משוררות ממשוררים. כאילו, 60 -40 אחוז, אני חושב שאלה הנתונים של הספרייה הלאומית. המחקר אומר - ברגע שתחום הופך להיות נשי, זה אומר שהתחום יורד מערכו. אבל בלי הקשר הזה, אני חושב שאנחנו עוברים מהפכה משמעותית והיא מעניינת אותי. וצריך לתת לשירה הנשית לגדול ולצמוח מבלי להיות מגויסת, שתצמח בזכות עצמה ותעשה את דרכה בעוצמה, באותות ובמופתים ללא אף גבר שמגייס אותה".
 
מה הדבר הבא שאתה עובד עליו?
 
"מבחר של שירתי שיצא בהוצאת מקום לשירה ב-2025 לכבוד יום הולדתי ה-60. זה לא פשוט לבחור את השירים המועדפים, ויכול להיות שהספר הבא שלי יהיה בכלל מחקר".
 
איזו שורת-שיר של משורר\ת אחר\ת היית רוצה לכתוב בעצמך?
 
"תמיד קופצת לי השורה הזאת 'אָדָם מוֹדֵד אֶת רָעֲדוֹ בְּיָּד רוֹעֶדֶת' של דוד אבידן. ואני פשוט חושב את זה בהקשר האקטואלי. אנחנו חיים באחת התקופות הקשות ביותר שלנו כמדינה, כבודדים, כמשפחות, כחברים. אני כמשורר, משמעותי לי לכתוב על מה שקורה, ויוצא לי לכתוב על המשפחה שלי. זוועות, אבל אני כותב. ואני יודע שאבידן כתב את השורה הזאת במונחים של תורת הקוונטים. למרות שאני לא יודע אם הוא חשב קוונטית כשהוא כתב את זה אבל אם אתה מודד את רעדך ביד רועדת זה אומר שאתה משפיע על הניסוי. כולם רוצים שיהללו אותם, אז אני רוצה לא להיות צבוע ולהילחם בקולות הרפאים האלה שעלולים להסיח את דעתי מהאמת".
 
אילו היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא הייתה נפתחת?
 
"נדמה לי שזה פשוט ומאוד בנאלי, אבל בשבילי זה נורא טעון. נולדתי בירושלים ב-21 במרץ 1965, ביום השוויון. זה לדעתי אומר עליי הכל".
 

מן המקום שבו אנו צודקים בסימן 100 שנה להולדתו של יהודה עמיחי - פסטיבל שירה מטולה בירושלים רביעי–שישי, 28–30 באוגוסט 2024, כ"ד–כ"ו באב תשפ"ד. הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי, למעט המופעים המתקיימים בתיאטרון החאן(מחיר כרטיס: 30 ש"ח). רכישת כרטיסים: בית הקונפדרציה - טל' 02-5399360 או אתר בית הקונפדרציה
 



26/08/2024   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע