מוסדות התרבות ממתינים בציפייה דרוכה למינויו הצפוי של צח גרניט לראש מנהל התרבות
קרן האור של התרבות
אם התכניות של שרת התרבות לימור לבנת לא יעלו על שרטון, צח גרניט – מי שהיה היועץ שלה לענייני תרבות בכהונתה הקודמת - יהיה ראש מנהל התרבות בחודש הבא. בכדי שזה יקרה, על הממשלה להכיר בצורך להוציא את המשרה למכרז, קודם כל פנימי, בקרב אנשי המשרד (דבר שכבר נעשה מן הסתם, גם אם מן השפה לחוץ), ואחר כך חיצוני (כפי שנחוץ להכשיר את מועמדותו של גרניט), ואז להקים ועדת איתור, לאשר את הרכבה, לפרסם מודעה בהתאם וגם לדאוג שהוועדה תיפגש עם המועמדים. זה יקרה, כי ליבנת - אולי קרן האור היחידה בממשלת נתניהו והדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לתרבות בימים אלה - היא מה שנקרא שרה חזקה, כמו שמשתוקקים במוסדות התרבות. שרה הרבה יותר פנויה מבעבר, מעורבת ופושרית שלא תתקשה להעביר החלטות, לשכנע את נציבות שירות המדינה, למנות ועדת חיפוש כלבבה, ולהחזיר את גרניט למשרד התרבות, בתפקיד שמן הסתם הועידה לו מלכתחילה, כשהביאה אותו מאחורי המחרשה כמנכ"ל הרדיו האזורי, להיות יד ימינה ושר התרבות בפועל, כשהיא הייתה שרת החינוך. אבל זה צריך לקרות בהקדם. אם אפשר, כבר מחר. כי אין זמן. למרות שפרישתו לגמלאות של מיכה ינון, ראש המנהל הקודם, בשתים עשרה השנים האחרונות, הייתה הסוד הכי גלוי במערכת, לא נעשה דבר כדי לזרז בחירת מחליף לו, או לחילופין - לנסות לשכנע את ינון שיישאר בתפקיד עוד חודש-חודשיים, לחפוף את ממלא מקומו. ואולי, מפני שזהותו כה ידועה, ודאית ובטוחה, חושבים שאין צורך בחפיפה, בהיות גרניט בקיא בחומר. ואין בדברים אלה להטיל דופי בנילי כהן, ממלאת המקום הזמנית של ינון. עניינים בוערים מצד אחד נדמה שאין מה להיחפז. שאפשר למשוך את הזמן. חודש אוגוסט, אתם יודעים, מה כבר יכול לקרות בו? הכל מחסלים מכסות ומשלימים חופשות שנתיות, להגיע נקיים לחגים שבפתח. גם יחסית, שקט. מג`אדלה, הצליח – באקט אבירות יוצא דופן – להשיג החלטות לגבי עיגון תקציב התרבות לשנים הקרובות וניטרולו מקיצוצים גחמתיים. אולם מצד שני, האש בוערת והלהבות מלחכות. יותר מדי דברים ונושאים עומדים על הפרק: בהיעדר תקציב ההשלכה על (אי) איושו של התפקיד עלולה להיות קריטית, שינויים ותיקונים בקריטריונים של התמיכה העתידית בתיאטרונים (הם הושלמו פחות או יותר, אבל צריך להציגם לתגובות הציבור), עניין התמיכות בבתי הספר למשחק תלוי ועומד, והטיפול במבנה ההקדש החדש של "הבימה" (שהשרה כבר הקימה ועדה מיוחדת לליהוקו, בלי אודישנים כנראה) כבר נסחב יותר מדי זמן. וזה רק על פני השטח. מתחתיו, המצב קטסטרופלי למדי. ועדת התמיכות במלכוד. היא לא יכולה להתכנס, כיוון שאי אפשר לכנסה ללא יו"ר, ראש המינהל. וכך יוצא שמוסדות התרבות שפועלים לפי קריטריונים ברורים (תיאטרון ומחול, וגם קולנוע ומוזיאונים שהם אקס-טריטוריאליים מתוקף היותם כפופים ונהנים מתקנות ייחודיות להם) יכולים להיות רגועים יחסית. הם קיבלו מקדמה של 20 אחוז. אך האחרים, אלה שהקריטריונים לתמיכה אינם מדידים, כמו יזמות בפרויקטים, או גופים שקיימו את הפעילות שלהם בחודשים האחרונים, יתקשו לחיות וייכנסו למצוקה. וכל יום שחולף ללא דיון און טיפול במצבם, רק מחמיר עימם. וכל זה, וגם נושאים נוספים, ממתין בציפייה רוחשת ומבעבעת לראש המינהל הבא. האיש שלכאורה תפקידו ביצועי גרידא. להוציא לפועל את מדיניות התמיכה של משרד התרבות. ראש קטן - כפי ש"מואשם" ינון על לכתו־כביכול בין הטיפות, על היותו טפלון ומעגל פינות, ומי שחטא (למרות היותו איש ישר והגון, עם אוזן קשובה ורצון אינסופי לסייע) לתפקידו כשלא יצא מעורו להיאבק או לקדם עניינים - שיכול להיות גדול, כמו שהיה אחד מקודמיו, יוסי פרוסט, שלא היסס לפתוח את הפה ולחולל מהומות בדרך להשגת מטרות. אמנם כבר למדנו, שכל איש ממלא תפקיד בכוח אישיותו, אין אחד דומה לרעהו. אך עדיין יש ציפייה, לפחות מבחינת ההיגיינה הציבורית, שראש המינהל יהיה כלב השמירה הציבורי של מוסדות התרבות. מצד אחד, בעל היד המושטת והנותנת, מצד שני בעל היד הקמוצה והמסרבת. המתווך שבין השר למוסדות, והזרוע והפה של המוסדות מול השר. לפקח וגם לפקוח עין שכל מה שמוצהר אכן מקויים. לדאוג לשקיפות מלאה של המערכת, ובעיקר להיות כרוי לפרויקטים וליוזמות מעשירים ומעמיקים בכל תחומי התרבות. והוא צריך גם אומץ לנקוט בצעדים כואבים, אפילו סגירת מוסדות. בת דור, אחת הדוגמאות מתקופתו של ינון דווקא. כי אם זה רק להוציא לפועל מדיניות ולממש קריטריונים ככתבם וכלשונם, מבלי שיקול דעת, מבלי להפעיל תבונה ומבלי ליזום ולנווט מהלכים, ראש המינהל יכול להיות מחשב. כי אז צריך מחשב-על ולא ראש מינהל. תמימות דעים ועכשיו לגרניט. דומה שזמן רב לא היו תמימות דעים והסכמה גורפת באשר למועמדותו של איש לתפקיד ציבורי, כמו אלה שנילוות ל"הרצתו" של צח גרניט, שמסתמן כיקירם וכחביבם של מוסדות התרבות, ומן הסתם בצדק רב. השבחים שמורעפים עליו מבטלים את מעט הביקורת המוטחת נגדו. הוא מתואר כאיש נבון ופיקח, בקיא ונכון ללמוד. וגם למד לא מעט במהלך שלוש שנות כהונתו, בה הייתה חלוקה לא רשמית בינו לבין ינון: הוא התעסק בתיאטרון, באופרה ובמחול, במוסדות "הגדולים" ובתחומים האטרקטיביים והקרובים ביותר לתשומת לבו של הציבור, בעוד ינון התעסק בתחומים הזנוחים, הרחוקים יותר מהלב כמו מוזיקה, ספרות, אמנויות פלסטיות וכדומה. צח, לא מיותר לציין, עשה עבודה מצוינת במשרד. הוא ניער אותו, תיזז אותו, הזרים בו דם של סקרנות ועשייה. למד להכיר את המשרד בפרט, את הפוליטיקה בכלל, את הנפשות הפועלות, ונדמה שהוא אפילו לא זקוק לימי חסד. וגם אם הוא צריך השלמות בתחומים בהם הוא מעורה פחות, ותמימות לחשוב שכל אדם אוהב הכל באותה מידה, יש תמיד בעלי מקצוע שאפשר להיעזר ולהיוועץ בהם. בכל מקרה, העובדות שלבנת בנתה והכשירה אותו לתפקיד, שהיא סומכת עליו כמעט בעיניים עצומות ושהוא נהנה מאמונה המלא, הן יתרון עצום מבחינתו. וזאת גם בהנחה שיצוצו מועמדים נוספים. כרגע אין כאלה, אבל לא נתפלא אם יהיו, אם כי לא ברור אם יש חובת פרסום על המכרז. ועל המועמדים לתפקיד, לאחריו. וחסר לגרניט, ולנו בתרבות, אם אחרי ככלות הכל, הוא יפשל, חלילה.
12/08/2009
:תאריך יצירה
|