לידיעת ראלב מג`אדלה, שר התרבות החדש. המצב, מבחינת מוסדות התרבות, בכי רע. המינוי שלך מותיר אותם אדישים. סיכוייך להצליח בתפקיד, איך להגיד בעדינות, קלושים. לפחות במציאות הפוליטית והמפלגתית הקיימת. חובת ההוכחה עליך?
תרבות לצרכי בחירות
בשבוע הבא, בשעה טובה, יאושר מינויו של שר תרבות חדש בישראל, ראלב מג`אדלה. בוא נתחיל מזה שהסחבת הממושכת שנקטה המערכת הפוליטית - אם מפלגתך, אם הממשלה - בבחירתך ובמינויך, לא מוסיפות כבוד. לא לתפקיד ולמינוי, ולא לך באופן אישי. מצד אחד היא מלמדת על אטימות, חוסר רצינות וצפצוף ארוך ומתמשך על התרבות, מצד אחר - לא מעט באשמתך, כשלא הצלחת להציג עמדה ודעה לגבי התרבות - היא הופכת אותך, לבובה על חוט, כלי משחק פוליטי, שאי אפשר לקחת ברצינות. אתה נכנס לתפקיד ברגע קריטי. המציאות עגומה והאמון בשפל המדרגה. מוסדות התרבות מיואשים ומותשים, שבעים מהבטחות וצוברים גירעונות. בהיעדר תקציב ראוי ובשחיקה מתמדת של המצוי, הם רואים בעיניים כלות את פועלם נכחד ואין מי שיבוא לעזרתם. הרבה בזכות קודמך, חברך למפלגה, שנטש (אין מלה אחרת) את המערכה, אחרי שלא מצא אתונות (רק חמורים פתאים...) והוא בכלל חושק במלוכה. לידיעתך. ערב הבחירות האחרונות היו שדיברו במפלגת העבודה (וכתבו במצעה) על הגדלת התקציב לתרבות ל-900 מיליון ש"ח (פי שניים מהתקציב הנוכחי) ואף על חזון של חוק תרבות, מעוגן באחוז אחד מתקציב המדינה (2 מיליארד ש"ח, פי חמישה מהתקציב הנוכחי). המספרים החניפו למוסדות התרבות, אך בהכירם את הנפשות הפועלות ואת הבטחות הפוליטיקאים, הם לא התפתו להכרזות העצמאות הכלכלית, והיו מעדיפים את הביטחון היחסי, כתיק משני, בחסות משרד החינוך - בעל התקציב השני בגודלו בממשלה, תחת שר חזק (בדרך כלל ) וגם ליהנות מהדואליזם הערכי חינוך-תרבות. במקום יולי תמיר הם קיבלו את אופיר פינס. ובמקום תקציבים מוגדלים הם קיבלו, כמתנת פרידה מפינס - שבסך הכל ניצל את כהונתו הקצרה כשר תרבות, כדי למצב את עצמו פוליטית במפלגתו ולהכשיר אותו (לפחות בעיני עצמו) כמועמד לראשות הממשלה - הסכם חמש-שנתי (שעיצב מאיר שטרית, בכהונתו הזמנית כשר התרבות, כמ"מ של לימור ליבנת) שחוק וממוסמס. עיקרו, כדי לסבר את האוזן, הסכמת מוסדות התרבות להקפאת התמיכה של המדינה על בסיס של 450-430 מיליון ש"ח לשנה, בתמורה להימנעות מקיצוצי רוחב עתידיים בפרק זמן זה. פינס לא הצליח להעביר סיכום זה במפלגתו-מפלגתך, הפר את ההבנות והותיר אחריו תקציב פגום ומוסדות תרבות יתומים בשטח. לו עניינה התרבות את ראש מפלגתך, עמיר פרץ, היה הופך עולמות ומזדרז להציע מועמד אחר, מתאים, נכון והולם יותר. לא נותן יד לחרושת שמות ולזיגזוגי מועמדים. בחודשים שחלפו מאז התפטרות קודמך, ראוי שתדע, הוא לא מצא זמן לשיחות, לפגישות ואפילו לתכתובת, עם נציגי מוסדות התרבות ומטה המאבק מטעמם. כך שאל תתמה אם בהיעדר מגעים מכוננים, הם רואים במינוי שלך מניפולציה צינית שלו, מחווה למגזר הערבי, שנועדה להחזיר לו קופון ביום פקודה ומפקד. תרבות לצרכי בחירות. המיואשים כאזרח, כדאי שתדע, שמוסדות התרבות חיים מהיד לפה, מהיום למחר, בלי שום ודאות לגבי עתידם. הגירעונות גדלים, הריביות (על התחייבויות שנטלו על עצמם בהיעדר תמיכה ציבורית) תופחות. לא פלא שחדלו להאמין להבטחות. כשבעי הצהרות הם רוצים מעשים, ובעיקר תקציבים. אם המדינה לא רוצה בקיומם? שתגיד. שלא תמשיך להשלות. לא תופתע לגלות שהייאוש בצידם מצוי בשפל. הם מותשים, כאמור. עייפים, חבולים וכואבים ממאבקים ממושכים שלא הניבו תוצאות. מצד אחד, לא מפריע להם שאין שר תרבות. בלאו הכי הוא לא גורם. אין לו כוח. פקידי האוצר הם שקובעים את המדיניות. מצד שני, הם מיואשים מזה שראש הממשלה מצפצף, שלקבינט לא איכפת, שהאוצר בעל-בית, שהכנסת מתעסקת בטפל ולא בעיקר, שמנהיגי המדינה נאבקים על הדברים הלא נכונים והלא מהותיים, שנבחרי ציבור מעדיפים עניינים אישיים ופרטיים (כמו יוקרה וכבוד) על פני נושאים ציבוריים וכלליים (תרבות ורווחה למשל. כן, אתה לא לבד). עד כדי כך גדול הייאוש, שכניסתך לתפקיד תתקבל באדישות, ללא מחאה. מטה המאבק להצלת התרבות מפורר. האמנים והיוצרים, שניהלו מאבק מפואר, התעייפו. כמה שנים אפשר להתדפק על דלתות התודעה והתקשורת מבלי שדבר יקרה? קריאות ה"זאב, זאב" איבדו תוקף, הפכו למשל ולשנינה, ללעג ולבוז. מנהלי מוסדות התרבות - בעיקר מאגף התיאטרון שבו, הליבה, הכוח המניע והקולני ביותר - מפוחדים, מפורדים, לא מסוגלים יותר לפעולה משותפת. אין להם כוח ורצון לצעדים דרסטיים, של השבתה גורפת. מוסד מוסד לנפשו, כל אחד וקומבינות ההישרדות האישיות שלו. במקום להחזיק ידיים ולהיות תלויים זה בזה, הם מעדיפים להסתדר בעצמם, מתפללים-מייחלים שלא ימצאו את עצמם תלויים זה לצד זה. חלקם "רגועים", עובדים במצב של כינוס נכסים ותחת תוכנית הבראה בחסות המדינה, והאחרים מנסים לשרוד באמצעות הקצבות עירוניות ובייצור הכנסות עצמיות. גן עדן של שוטים. באת בשביל הספורט עד שלא תהיה התארגנות אמיתית של ראשי המוסדות נגד יחס השלטון, כנראה שאין סיכוי שיזוז משהו. כשהם נפגשים, כמו בסוף שבוע זה, הם עושים זאת רק לדיון בפרס התיאטרון. אולי כשיסתיימו הפסטיבלים וחגיגות ה"ביחד" המזויפות יתפוגגו, יעמדו על חומרת המצב, והזעם יתפרץ. יש טענה, שצריך קטסטרופה, אסון, כדי להגיע לרגע ההתעשתות, להשתחרר מעולו של פרעה. הפרעה הזה עלול להיות אתה. לדעתם, אין לך מושג בתרבות, בקביעת מדיניותה, בהבנת הצרכים שלה, באיתור מקורות עבורה. הם מרגישים מיותמים משר מחויב ומוקדש לתרבות. ספק בעיניהם אם רצית את תיק התרבות. הם משוכנעים שהוא גדול עליך ושבכלל שאיפותיך קטנות. שאינך רוצה במאבקים ובעימותים. שבעצם אתה כאן בשביל הספורט, פועל יוצא של עסקונה בת שנים במרכז הפועל, שתעדיף להיות רק שר ספורט ושתשמח להיפטר מסרח העודף שנקרא תרבות. ולא אמרנו מילה על המדע. ספק אם אתה האדם המתאים לחשוף את המתנהל בחדרי חדרים; לבדוק איך ומדוע עוברים תקציבים מגזריים מתחום אחד למשנהו בתרבות ללא השגחה ופיקוח; להנחות מחדש את המועצה לתרבות ולאמנות, לפעול למען התוויית קווים למדיניות התרבות ולייעץ לשר התרבות, ולא לעסוק בכספים; לתהות, איך בכלל, מתנהל ומחולק תקציב התרבות; אולי יש מקום לרפורמות; ושלא יספרו לך על העברת תקציבי תרבות לפריפריה. פריפריה היא מלה מכובסת לצינור להעברת כספים לקבלני קולות. דמגוגיה פוליטית שאין קשר בינה למציאות. הנעליים הקטנות של פינס מוסדות התרבות ישמחו להיות מופתעים, שאתה לא אויב שלהם. אך בעיקר הם מצפים ממך ליושר. הם מקווים שתודה שאין לך ניסיון וידע בתחומי התרבות (דבר שמלמד על הציניות והספיניות של המערכת הפוליטית שמינתה אותך). שבמקום להתעמת עם אוזלת-יד מובנית, תמנה - ממש עם כניסתך לתפקיד - יועץ או איש מקצוע בקיא בתחום, שיורה, שיוביל ושידריך אותך בנבכי התרבות, המטרות וההקצבות, ושתוכל להסתייע בו בכניסה חלקה-ככל-האפשר לתחום הבעייתי. רק כך תוכל לפייס ולהרגיע את מוסדות התרבות והאנשים העומדים בראשם, ששבעו הבטחות, אכזבות ותסכולים מקודמיך. לאיתן ברושי, המנכ"ל הנוכחי, יש אולי רצון וכוונות טובות. אבל ידע וניסיון מוגבלים, שהרקע להם קהילתי, מפסטיבלים ומרשויות מקומיות בצפון הארץ. אולם המערכת זקוקה למנכ"ל בקיא ודעתן או ליועץ מקצוען (דוגמת צח גרניט אצל לימור ליבנת או נאווה דיסנצ`יק אצל מאיר שטרית). לא יהיה לך זמן להכיר ולהתמחות בתחום התרבות, וללא יועץ, ספק אם תשכיל לבנות מחדש אמון, לחבר את הרקמה הדקה והרכה. אם תתעקש להחזיק בתיק תצטרך להוכיח לקהילת התרבות שהיא טועה בהתעקשותה לחזור לחיקה של יולי תמיר, שרת החינוך, שמצדה, לא הייתה מתנגדת לאמץ את התרבות, מאוד רוצה, אבל מפחדת. למה לה להיכנס לעימותים פוליטיים ובינאישיים, מול ראשי המפלגה וגם מול עמיתים בדרכם לחברות בממשלה. בכך, מבחינת מוסדות התרבות, היא חוטאת לעניינם ודווקא בשעת הצורך מתגלה כחיה פוליטית של מיעוטים - מקדימה אינטרסים אישיים ופוליטיים, על פני אינטרסים לאומיים ומהותיים. למרות הכל, תשמח לגלות, שהתרבות - מעשה נסים - חיה איכשהו. גם אם בעיצומה של מלחמת ההתשה על קיומה. בידיך מג`אדלה, לגאול את התרבות מייסוריה. או להרים את הכפפה, להיכנס במלוא הכוח בעובי הקורה, למנות ולהפעיל יועצים ואנשי מקצוע מבינים, וגם, אם יהיה צורך (והוא יהיה!), להרים קול צעקה (אולי יקשיבו לך, דווקא כנציג מיעוט ומיגזר). או, לוותר על התיק ולהעביר אותו לידיים מהימנות, אמינות ואמונות יותר. בקיצור, הנעליים שהשאיר קודמך, אופיר פינס, כשר התרבות, קטנות מדי. הרבה תלוי בך. האם אתה מוכן לאתגר?
09/03/2007
:תאריך יצירה
|