|
|
מיטב בנינו הדעתניים, נשים כגברים, מתחילים כוותיקים, יוצרים כמבצעים, פועלים ברוק הישראלי בתחביר אנושי שאין דומה לו. קיבוץ גלויות, כור היתוך ותצרף אמנותי אמיץ וגאה"
|
|
|
|
בכל ימות השנה ההוויה התרבותית הישראלית היא הנושא המרכזי לטיפולנו. פעם בשנה, ביום עצמאותנו, מותר שתהיה רק חוויה, בגדר המלצה גורפת וגם מתקנת. ללא התניות ומעצורים, ללא הגבלות ועם חריגות מאושרות מעבר לתאריך הנקוב. רשימה אישית של מיצוות עשה בלבד, לחיי תרבות עצמאיים ומהנים
עוד מעט נהפוך לשיר
כמעט טרוויאלי, לא להפסיד טקס יום זכרון, סטנדרטי או אלטרנטיבי - שהפכו באחרונה לאופנה. המעבר מהיגון אל הששון, הוא כבר רפלקס מותנה. מ"שירים בכיכר", הנאדר והמוגבר, ועד "חלל - בגלל המלחמה הזאת", במרתפה של צוותא. אבל לא חייבים. אם אין לכם קירבה ישירה וקשה לכם לצאת מהבית, התמסרו לשידורי יום הזיכרון בטלוויזיה. יום בשנה (בעצם שניים, אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה) אנחנו יכולים לכאוב ולזכור. חייבים את זה להורינו, לאחינו ולילדינו שנפלו. לפחות תנו הדעת לתכנית אחת של שכול ואובדן. שההתייחדות עם הנופלים תגלוש מעבר ל-3 דקות הצפירה המחויבות על ידי קוד ההתנהגות וצווי החיים. גם ברדיו. מפציר בכם, לא להפסיד את מפעל ההנצחה המרגש "עוד מעט נהפוך לשיר" בגלי צה"ל, בצהרי יום הזיכרון (14:00, שעתיים) בהגשתו של גולן יוכפז. עדות מרטיטה והוכחה מכמירה, גם אם בלתי נגמרת למרבה הצער, לכך שאנחנו יודעים, נכונים ומסוגלים לחיות את הזיכרון, להנציח את ההולכים. מבעד לעיני הסטנד-אפיסטים במעבר לתרבות החיה התחילו באופן טבעי עם שירה בציבור, יצירה תרבותית ישראלית יחידאית. שווה לכל נפש, יאה לכל גיל. בחוג מצומצם וברוב עם. כל אחד טוב. שרה`לה שרון וגבי ברלין, מוישלה גרשטיין וראובן ארז, משה להב והטיש הגדול, עינת שרוף והגבעטרון. כן. העצמאות הזה הוא חגה של חבורת הזמר הוותיקה, כלת פרס ישראל על מפעל חיים. הרדיו, בעיקר, יחגוג איתה. בגלי צה"ל, עם נחום היימן (8:00 בבוקר) וברשת ג`, עם שירים (מ-9:00) והופעה מוקלטת מצוותא (18:00). ואם כבר, באותה הזדמנות התפנו לחלוק כבוד להם ולעמיתיהם הזוכים בפרס ישראל, בטקס שישודר ב-19:25 בערוץ 1. אמת, האירוע מכופתר מדיי, עצי משהו וזקוק לניעור רציני, אבל הוא עדיין המעמד הראוי ביותר להודות למיטב והמוחות והאנשים שעמלים ודואגים לבצר ולפאר את המחשבה, היצירה והעשייה הישראלית. הטלוויזיה, כרגיל כמעט, תקרין שוב סרטים ישראלים. עתיקים. כמה פעמים כבר אפשר לראות את "מציצים", "הלהקה", ו"דיזנגוף 99`"? אולי, במקום, עדיף לנסות להשיג כרטיס של הרגע האחרון במופע סטנדאפ? פורמט שיובא מתרבות זרה, אך יושב ככפפה על הטמפרמנט והאופי המקומי. תתפלאו כמה בדרנים מבריקים, שנונים וחדי-לשון מתפרנסים מהתבוננות בחברה הישראלית. קטורזה ואדיר מילר, יעקב כהן ושלום אסייג, רועי לוי ונאור ציון, רותם וענת ועדי אשכנזי, אלי ומריאנו, גורי אלפי ואסי כהן (לחוד, הם כבר לא ביחד), שלישיות פרוזק ו"מה קשור". כולם מומחים בעלי מוניטין ותעודות לניתוח ולאיבחון ההתנהגות של הישראלי המצוי. לא להאמין כמה שאנחנו מצחיקים מבעד לעיניהם. רוק ישראלי כמנהג קבוע במות הבידור ההמוניות, בערים ובמועצות, שואבות כאילו לא בא אל קירבן, את כל מי שהוא משהו במוזיקה הפופולרית המקומית. רק הרוק הישראלי חוגג באופן נפרד את "רוק עצמאות" המסורתי בראשון לציון, עם להקות, שזו העונה היפה ביותר שלהן מזה עידנים, וכוכבים-סולנים נחשבים. אתם לא חייבים להתאמץ. אך לכשתירגע תרועת החג ויתפזר הדוחק בדרכים, עשו לכם מנהג קבוע, והקדישו לרוק ישראלי שעה-שעתיים (וגם יותר) כל שבוע. בתקליט או במופע. כדי להבין, כדי להתחבר. כדי להדק את הקשר הבינ-דורי, בין הורים לילדים, בין אב לבן, בין צעיר למבוגר. המוזיקה הישראלית הפופולרית היא אחד הביטויים האולטימטיביים לעצמאותנו, ולחירות תרבותנו. ברמה בינלאומית. גאווה אמיתית. מיטב בנינו הדעתניים, נשים כגברים, מתחילים כוותיקים, יוצרים כמבצעים, פועלים ברוק הישראלי בתחביר אנושי שאין דומה לו. קיבוץ גלויות, כור היתוך ותצרף אמנותי אמיץ וגאה. ברוזה הספרדי, דוכין הרוסי, בנאי הפרסי, סחרוף הטורקי, פוליקר היווני, שטרית המרוקאי, אוז התוניסאי, שרעבי התימני וארצי הרומני. במיוחד הצדיעו לאלה שמפיצים את בשורתנו בין הגויים. חלקם כבר ראויים ליחס של כוכבים בינלאומיים זרים שמגיעים מדי פעם לביקור מולדת. גיחותיהם לארץ, נוכח הביקוש בחו"ל, נעשות - וייעשו - נדירות. עושים שמח טראנס-אטלנטי עם אינפקטד מאשרום וסקאזי, מפיצים בשורת שאנטי עם מוש בן-ארי ו"שבע", חוקרים שורשים אפריקאים ואתניים עם עידן רייכל, כואבים את חוליי החברה הישראלית אך בה-בעת מתגאים בדמוקרטיה האיתנה שלה עם חווה אלברשטיין (האם המייסדת) ועם הדג נחש, נהנים ממוזיקת עולם רבגונית במחיצת אחינועם ניני ו"פרויקט מוזאיק", וגם סתם צורחים רוק`נרול טוב עם רוקפור ועם אביב גפן ו"בלקפילד". מופע מחול לחודש אך לא רק מוזיקה פופולרית. גם אמנויות במה אחרות. אולי לא בחג הזה, אבל בשאר ימות השבוע, החודש והשנה. ההיצע עצום. מהמרכז החוצה, מהשוליים פנימה. תיאטרון ישראלי מקורי, חי ותוסס, מלא עניין וריגוש, ועשיר בהפקות מקצועיות ובשחקנים נפלאים. הריגושים האמנותיים והחזותיים של "גשר" והחאן, הליטוש והברק של בית ליסין, הנכסים התרבותיים של הקאמרי והבימה. גם הפרינג` מציע מבחר מגוון, מרתק בדילמות, מסקרן בביצוע, מרגש במחויבות ובהתמסרות. תוצרים של מרכזים מנוסים ושל יזמים עצמאיים. ובעיקר מחול, אולי אמנות הבמה המרתקת והמתקדמת ביותר בארץ בעשור-שניים האחרונים. שילוב רב-תחומי ורב-השראה של מלה, תנועה, צליל, משחק ותאורה. ויוצרים, שראויים להימנות על השורה הראשונה בעולם, ללא הגזמה: אוהד נהרין, רמי באר, יסמין גודר ושרון אייל, ענבל פינטו ואבשלום פולק, עמנואל גת וטליה פז, נעה דר ורננה רז, מבלי לקפח ותיקות ומסיידות כברטה ימפולסקי ורנה שיינפלד. אתם חייבים להתחיל לעבוד על זה, בפתח השנה ה-60 לעצמאותנו. מכון כושר זה בסדר, אבל גם מופע מחול - אפילו רק אחד בחודש - הוא חובה. ודבר אחרון, אל תפסידו, בשום מצב וזמן ובשום פלטפורמה תקשורתית - ברדיו, בטלוויזיה או בעיתון - את חנוך דאום (תודה על הרעיון!), ג`קי לוי, אורי אורבך, ידידיה מאור ואת ידידיהם חובשי הכיפה. אמירותיהם והגיגיהם הם כאור בעינינו וכמים על כפות ידינו. דברי יהדות חיה, מתעדכנת ומתקדמת. כיף שהם איתנו, להזכיר לנו - בבהירות מחשבה ובעברית יפה - חיבור ושורשים למקום, למורשת, לעם ולתרבות. ואם החלטתם להיות ראש קטן דווקא, ולצאת למנגל בחיק הטבע, זהירות כפולה - באש המבערת ובערימות האשפה. כי בסוף, כשהחגיגה נגמרת, אין לנו ארץ אחרת.
19/04/2007
:תאריך יצירה
|