מיכאל איתן? דניאל הרשקוביץ? כרגיל, אין קופצים נלהבים על תפקיד שר התרבות. כבר התרגלנו
ניסיון מר עם השר היוצא
מלאכת הרכבת הממשלה בידיו של יו"ר הליכוד בנימין נתניהו נמצאת בעיצומה. וכצפוי, אין קופצים על איוש משרת שר התרבות. לפחות לא מה שאנחנו יודעים וצריכים לדעת כדי לשמור על בבת עינינו. התרגלנו. קודם מתקוטטים על התיקים היוקרתיים וה"חשובים" יותר, ורק אחרי שסוגרים אותם ואת האנשים שיקבלו אותם ויעמדו בראשי המשרדים, מגיע תורם של החלכאים והנדכאים, הדחויים והלא רצויים. התיקים הקטנים, העלובים והמצ`וקמקים. תרבות. מי צריך, מי רוצה, מי מגלה עניין. שהרי לאן פוליטיקאי שאפתן כבר יכול להתקדם מעמדת שר התרבות של מדינת ישראל? אפילו את התיקים של השרים בלי תיק (!) מחלקים ותופרים (עם חליפות ובלעדיהן) קודם. רק אז מחפשים מי שיאייש את התרבות. ובדרך כלל, לפחות ברוב המקרים, המינוי הוא בלית ברירה, איזו "מתנה" לא רצויה שתכליתה היחידה משוואה מיניסטריאלית. ומי שמסכים לקבל אותו עושה טובה, בחוסר התלהבות, בקבלת דין התנועה. כי שר תרבות בישראל הוא לא מקפצה לתפקיד יותר חשוב, הוא רק ג`וב להעביר את הזמן. שום דבר חדש. ואין לנו, למרבה הצער, ציפיות. האכזבה היא בילט-אין (מובנית) מראש כחלק בלתי נפרד מן המנגנון. מצד אחד, את הפוליטיקאים, חברי הכנסת והמפלגות, התרבות לא מעניינת, ואף אחד לא רוצה את התיק דל המשאבים והתקציבים, 500 מיליון שקל במקרה הטוב (ולכן גם ניסיונות הממשלות האחרונות להכפיף תחתיו, או לצידו, את תיקי הספורט והמדע, העניים עוד יותר). מצד שני, זה מה-זה מדאיג את אנשי התרבות. הניסיון המר עם השר היוצא, ראלב מג`אדלה, עדיין בוער ככוויה לא נרפאת בבשר התרבות, ומינוי לא ראוי נוסף עלול להיות גזר-דין מוות למגזר, שפירושו בריחת כוחות ומוחות מהענף ופגיעה אנושה בתשתיתו. הדברים נאמרים דווקא משום מיעוט השמות שמוזכרים כמועמדים. מצד אחד, השר לשעבר מיכאל איתן, איש הליכוד ופרלמנטר משופשף, שכבר כיהן בתפקיד שר המדע בממשלת נתניהו הקודמת. ומצד שני, הפוליטיקאי המתחיל, הרב הפרופסור דניאל הרשקוביץ` מראשי הבית היהודי, שתאריו האקדמאיים מכשירים גם אותו, על פניו לפחות, לתפקיד שר המדע. ומדע, כאמור בשילוש לעיל, הוא הכי קרוב שיש לנו כרגע. דרוש מקצוען בעוד הרשקוביץ`, אם נחפור לרגע בספקולציות, הוא נעלם גדול, לאיתן - סבורים בפורום מנהלי מוסדות התרבות בישראל - יש פוטנציאל די מבטיח להיות שר תרבות ראוי ואף טוב. בריאלפוליטיק המקומי, ובהכרה ש"טוב" ממנו הוא לא ישיג, הוא עשוי להסכים לקבל את התיק, ולנוכח ניסיונו ותפקוד העבר שלו, הוא יכול להתגלות כשר תרבות מצוין. השאלה היא אם התפקיד יוצע לו בכלל, ואם נתניהו, שמחזיק בידיו את הקלפים, לא יעדיף להעניק את התרבות כ"מתנה" לאיזו מפלגה לטובת שקט פרלמנטרי. בכל מקרה, בתגובה לתביעות הבית היהודי לתיק החינוך, הבהיר מרכיב הממשלה שהתיק נשאר בידיים שלו. וכיון שהמפד"ל לשעבר לא ביקשו את תיק התרבות, עסקת חבילה עם המדע והספורט, עשויה להידחות על ידיהם. הניסיון האומלל עם מג`אדלה צריך להיות אות אזהרה מפני מינוי שר מגזרי. שלא יהיה מוּטה, מחויב למגזר שלו. התרבות הכללית היא על-מגזרית, לא שייכת לאף תחום. היא של כולנו. ואם נתניהו חפץ בחיוניותה ובהתססתה של התרבות הישראלית עליו להימנע משיקולים צרים, מגזריים ופוליטיים, כאלה ואחרים, בהטלת המשימה. מנגד, שר התרבות חייב להיות מקצוען, שזה תחום המחייה והפעילות שלו. אחד שצורך תרבות ומבין למה היא חייבת בסבסוד ממשלתי עקבי ובלתי תלוי. כזה שיודע שתרבות לא יכולה להחזיק את עצמה לעולם. במיוחד אחרי המשבר הכלכלי העולמי ולנוכח הצרות שעוד צפויות. ואם אין פייטר כזה, אז לפחות אחד שעולם התרבות לא זר לו. שאמנות ותרבות הם חלק מחייו, שביקר כמה וכמה פעמים במוזיאון, בהצגת תיאטרון ובאופרה, ושמופעי מחול וקונצרטים אינם עב"מים עבורו. אחד שלא יצטרך ללמוד את המקצוע תוך כדי ריצה והתנהלות. כי אין, אם להביא דוגמאות מן העבר, הרבה אנשים רציניים עם יושרה כמו מתן וילנאי, שלמד את החומר ברצינות תוך כדי מילוי נאמן של התפקיד. מרביתם, למרבה הצער, הם כמו אופיר פינס, שבא להשתעשע ולחפף, להעביר את הזמן עד לג`וב הקבינטי הבא. עוד עניין פעוט אך חשוב לפני איוש, הוא הוויכוח רב השנים אם התרבות צריכה להיות עצמאית או לחזור למשרד החינוך, שותפה ההיסטורי (כבימי לימור לבנת). הרווח היחיד שיש בסימביוזה הזאת (שהיא כמעט כמו בין פיל, החינוך עתיר המשאבים, לנמלה הרזה, שיוצאת לקושש ספונסרים ותמיכות) הוא הגב הכלכלי שיכול המשרד הגדול לתת למשרד הקטן בשעות משבר ובעתות מצוקה. להעביר כספים בתוך המשרד בשינוי סדרי עדיפויות פנימי, ללא תחיקה ומעורבות חיצונית, פריבילגיה שמוסדות התרבות נהנו ממנה לא אחת בעבר. עם זאת, התלות הזאת מונעת עצמאות, לא רק כלכלית אלא גם אידיאולוגית. כי חשוב שהתרבות תעצב ותגדיר בבירור את המטרות והיעדים שלה, תשרטט את הצרכים שלה ותקבע את הדרכים להשגתם ולמילויים. אנחנו קרובים לרגע האמת, וברגע האמת זקוקים לאישיות ראויה ורצינית. כזאת שתבין את הבעיות והצרכים של התרבות, את מהות התרבות וחופש האמנות, וגם את הכורח והחיוניות ביועצים טובים. זה תלוי מאוד באישיותו של השר ממונה. הוא חייב להיות נבון. להבין שכבר אין כוח לשינויים התכופים בראש המשרד, לחילופי המדיניות והאנשים, לחילוקי הדעות, לסדרי העדיפויות ולמערכות היחסים. די, רוצים שקט ופעילות בטוחה. במיוחד כשהשר החדש יצטרך להביא אתו מנכ"ל חדש (אוף! כמה סבלנו מהקודמים) וגם לדאוג למינוי ראש מינהל תרבות חדש (כי הנוכחי, מיכה ינון, יפרוש לגימלאות במהלך השנה הקרובה, אחרי 12 שנות כהונה), שהוא הפונקציה החשובה ביותר בביצוע מדיניות הכספים של משרד התרבות, והוא האיש שיעצב בפועל את פני התרבות הישראלית לשנים רבות קדימה. להגיד שאנחנו אופטימיים? לא נוכל.
12/03/2009
:תאריך יצירה
|