בקליניקה פסיכיאטרית מאושפזים אנשים שונים, כל אחד מהם הוא קורבן של הסביבה, אותה סביבה שבעצם יצרה אותו. המאושפזים מנסים להסתדר עם עצמם ואחד עם השני, אבל במציאות כזו זה בכלל לא פשוט. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את הקליניקה של הסביבה שלו.
הן אופן כתיבתו של נורן והן סגנון הבימוי של לוריה דורשים בניית דמויות מורכבות, בעלות עולם פנימי עשיר והשקפת עולם ברורה, ומן ההכרח שאלו ינבעו מעולמו הפנימי האישי של השחקן.
תחילת העבודה נעשתה תוך הימנעות מכוונת מלימוד הטקסט בעל פה, ובמקום זאת משחק עם הטקסט ביד, מה שאיפשר מחקר אישי של כל שחקן את דמותו, את תגובותיה לסובבים אותה ואת עבודתה בחלל. הסצנות בוצעו כאימפרוביזציות ואטיודים קטנים, שנבעו מהבנתם של השחקנים את הטקסט ואת הסיטואציה הבימתית, ומתוכן נבנו, ולבסוף התקבעו, המיזנסצנות והיחסים שהקהל רואה על הבמה.