|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
| All We Imagine as Light |
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: קאני קוסרוטי, דיוויה פראבהא, צ`איה קאדאם, רידהו הארון |
|
|
|
|
אנו ופראבה הן שתי אחיות שעובדות בבית חולים במומבאי, וגם גרות יחד. השגרה היומית של של פראבה מופרת כשהיא מקבלת בדואר מתנה מבעלה המרוחק שגר בגרמניה, בעוד שאנו, הצעירה ממנה, מנסה ללא הצלחה למצוא מקום בעיר הצפופה שבו היא ובן זוגה יוכלו להיות יחד בחופשיות. כשהשתיים יצאו יחד לטיול בעיירת חוף, הן ימצאו, סוף סוף, מקום שבו הן יוכלו להיות עצמן.
ביקורות
*****
אני לא מגדיר את עצמי כמומחה לקולנוע הודי. ויחד עם זאת, העובדה ששפטתי בשני פסטיבלי קולנוע בתת היבשת הענקית הזו (בנגלור וקרלה) סיפקה לי תובנות בעלות ערך מוסף נרחב בנוגע לקולנוע שלהם. מאז, למשל, ברור לי לחלוטין ש"בוליווד" היא לא חזות הכל. ישנן תעשיות קולנוע אזוריות ומחוזיות עצמאיות בלא מעט חלקים של הודו.
בבנגלור למדתי לדעת שיש סקציה שלמה של סרטים המופקים במקום בשפה הנקראת Kannada, אותה דוברים אזרחי קרנטקה שבדרום-מערב הודו. דוברי הינדו לא בהכרח מכירים אותה. בקרלה גיליתי שיש שם קולנוע בשפת ה-Malayalam, בה נעשה שימוש במדינה הגדולה הכי דרומית בהודו – קרלה. אני יכול להעיד ששני הקולנוענים המקומיים ששפטו יחד איתי שם, האחד מכלכותה והשנייה מבנגלדש, לא הכירו את השפה ונאלצו, כמוני, לקרוא את כתוביות התרגום לאנגלית.
אבל נחזור לסרט שלפנינו. הוא משלב דיאלוגים במלאיאלאם, הינדי ומראטהית, ומדובר בהפקה בינלאומית בה שיתפו פעולה חברות הפקה מצרפת, הודו, הולנד, לוקסמבורג ואיטליה. והדבר הזה, מתברר היה בעוכריו בעונת הפרסים. למרות הצלחתו הבינלאומית, הסרט לא נבחר לייצג את הודו או צרפת בטקס האוסקר ה-97 והדבר גרר דיון נרחב בתקשורת ובתעשייה. מבקרי קולנוע ציינו את החמצת הפוטנציאלי של יצירה שהייתה יכולה להתחרות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. לעומת זאת, הסרט זכה בשלל פרסים בטקסים ובפסטיבלים יוקרתיים אחרים (בין היתר היה הסרט ההודי הראשון שזה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן).
הבמאית שחתומה עליו (זהו סרטה השלישי), פיאל קפדיה, בת 39, היא ילידת מומבאי וניתן לחוש בכך כמעט בכל פריים בסרט. היא מלטפת את העיר הגדושה והדחוסה, אבל גם המאוד יפה הזו במצלמתה. את מצלמת את השווקים, את שכונות העוני, את הדאון-טאון הרועש והסואן, על גורדי השחקים שלו. ובכל מקום מרגישים את הדופק הפועם של העיר הענקית והאנונימית לכאורה. והיא מחבקת בחום את שתי הגיבורות שלה, אחיות וחברות, שעל אף השוני ביניהן כרכו את גורלותיהן זו בזו. המצלמה של קפדיה מלווה אותן בעבודתן בבית החולים, בנסיעות שלהן, ביחד ולחוד, ברכבות התחתיות והעיליות. היא חושפת אותנו הצופים לסערות הזועפות, לגשמי המונסון ובכלל לשגרה במקום הגדול הזה, שלא בעיה ללכת בו לאיבוד, פיזית ונפשית. ודווקא שם היא מגיעה עם השתיים לאינטימיות חשופה, שיש בה לרגעים התערטלות וחולשה, אבל בסוף גם המון כוח. ובהיותנו בהודו, גם למימד הרוחני - חלק מהגדרת השלם - יש כאן משקל מהותי.
הסיפור הוא לכאורה מלודרמה פשוטה. אבל כמו שאומרת הבמאית, הטייטל שלו נובע מהצורך לראות את האור גם ברגעים היותר חשוכים. גם בזכות שתי השחקניות היפות והנהדרות שלה, קאני קוסרוטי (ילידת טריבנדרום, קרלה) ודיביה פרבה (אף היא ילידת קרלה), משרטטת הבמאי קפאדיה בלדת אווירה קולנועית אנושית אורבנית מרתקת ומעוררת השראה. יצירה אדירה, ניצחון גדול. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|