|
|
נזכרתי בסרט 'עטאש צמאון' של תאופיק אבו וייל, שעסק אף הוא בחברה הערבית, ובמשפחה נרדפת. אבו וייל העביר תחושות ורגשות במבע קולנועי ובסמלים. הוא בחר לעבוד עם מים, ואש. מורג עובדת עם סמלים פאליים כמו סכינים, ועם איבר המין הגברי עצמו. אלו מדגישים את הגבריות הפגועה, את המעבר בין להיות ילד ונער, לגבר, ואת הבלבול בין מין לאהבה."
|
|
|
סרט הביכורים של הדר מורג הוא מבע קולנועי מרהיב ומחושב שאסור להחמיץ
סרט על פועלים שחורים
"למה עזבתני" נפתח בשוט חידתי, לכאורה תלוש משאר הסרט, אך למעשה שופך אור על ההמשך. צעיר בשקית ניילון גדולה, ספק מעיל גשם, פונה אל הים, וידיו מתוחות לצדדים כמו ישו הצלוב. גם שם הסרט, "למה עזבתני", הלקוח ממזמור בתהילים, מעיד כי זהו סיפורו של אדם שהפך ל"בזוי עם... חרפת אדם... תולעת ולא איש" (תהילים כ"ב). כלומר, גיבור הסרט הולך בדרכו של ישו, דרך ייסורים קשה מנשוא, ויתכן שרק המוות טומן בחובו גאולה אפשרית. בתחילת הסרט מופיע הציטוט "אם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך ממך, כי מוטב יאבד אחד מאברך מרדת כל גופך לגיהינום". זהו משפט מכונן בתורת המוסר הנוצרית, מתוך אחת הדרשות של ישו, כפי שהיא מופיעה ב"בשורה על פי מתי". השנאה לגוף, התחושה שהגוף הטמא הוא אבי כל חטאת - נובעת מהמשפט הנ"ל ומרחפת מעל הנצרות כולה. זוהי גם התחושה המלווה את גיבור הסרט. מוחמד (מוחמד דעאס) הוא נער ערבי, בנו של משת"פ, החי עם אמו ואחיו ביפו. האב יושב בכלא. בחיפושו אחר דמות אב, הוא מתקרב למשחיז סכינים מבוגר, גורביץ' (יובל גורביץ'), העובד באחת המסעדות בתל אביב. את הסרט ביימה הדר מורג והפיקה יעל אבקסיס, לשתיהן זהו סרט ראשון באורך מלא. הסרט נפתח בכוך בו נמצא מערבל הבצק של קונדיטוריה תעשייתית גדולה. מכונת הבצק מזכירה את מכונות המלט של פועלי בנין. אחרי הכל זהו סרט על פועלים שחורים, שהקיום שלהם נדחק לירכתיה של החברה. הרעש הנורא הבוקע ממערבל הבצק משתלט על הפסקול. רעש משגע פילים. שם כלוא הנער רוב היום. הוא מביט באופה, אישה קשת יום, מחומצנת שיער, המעשנת סיגריה על הבצק. הוא מאונן. בכוך הפרוץ, ללא דלת, בעמידה. פעולה זו תחזור על עצמה, באותו המקום, באותו האופן, והיא ממחישה עד כמה הצעיר חי ללא הגנה. אין שום מקום בעולם המאפשר לו לסגור אחריו דלת. לא בבית, ולא בעבודה. חשוף לעולם. יונה תועה נקלעת למאפיה. הנער הערבי יוצא לגרש אותה, אז גם נחשף השלט של הקונדיטוריה: "בטעם גן עדן". שלט הצובט את הלב לאחר שנחשפנו בין כתליה לגיהינום הקטן של הצעיר. החשיפה הראשונה של שעריה של הקונדיטוריה, היא רק דוגמא קטנה לאופן החכם בו הסרט מצולם. החיבור בין השוטים, והצילום עצמו, הם שמספרים את הסיפור. זהו סרט שכולו מבע קולנועי מרהיב ומחושב. מרהיב בקדרותו. לא יכולתי שלא לחשוב על הבמאי רובר ברסון שדיבר אודות הקולנוע הרע כ"תאטרון מצולם" והקולנוע הטוב ככזה שמעביר סיפור לא במלל, כי אם בצלילים ובתמונות.
למה עזבתני (צילום: יחסי ציבור)
נער פלשתיני מחפש דמות אב בתל אביב הצלם, שרק דה מאיו, משתמש באור טבעי, ומייצר אווירה חשוכה, אפורה, אפלה. לעיתים הנפשות הפועלות מצולמות כנגד האור, והופכות לצלליות שחורות מאיימות. כך מוחמד חווה את בני האדם. גם הופעתו של מוחמד דעאס (הגיבור נושא את שם השחקן) היא הופעה ברסונית. מוחמד מתנהג את חייו. והוא אכן לא שחקן, כי אם נער פלשתיני המנסה לשרוד בתל אביב. מוחמד מסיים את העבודה והולך למפעל הדגים. הוא נוגע בסקרנות בעין של אחד הדגים המתים, ומוקסם מהטקסטורה והמגע. איזו דרך נפלאה להעביר שמוחמד הוא עדין ילד. יום אחד הוא פוגש את משחיז הסכינים, גורביץ'. גם אצלו המכונה מטרטרת. גם שם אין מקום למילים. מעט הדיאלוג שקיים בסרט, בלאו הכי בקושי נשמע, בגלל רעש המכונות המטרטרות המשתלט על הפסקול ואף עולה בעוצמתו על המילים. גם זו החלטה אמנותית חכמה ואמיצה, הנוגעת לעריכת פסקול. מוחמד יושב לידו ומחקה את האופן בו גורביץ' מעשן. מחזיק את הסיגריה כמוהו, ונושף כמוהו. כך, שוב ללא מילים, ראינו שמוחמד מחפש דמות אב, מודל גברי. נזכרתי בסרט "עטאש צמאון" של תאופיק אבו וייל, שעסק אף הוא בחברה הערבית, ובמשפחה נרדפת. אבו וייל העביר תחושות ורגשות במבע קולנועי ובסמלים. הוא בחר לעבוד עם מים, ואש. מורג עובדת עם סמלים פאליים כמו סכינים, ועם איבר המין הגברי עצמו. אלו מדגישים את הגבריות הפגועה, את המעבר בין להיות ילד ונער, לגבר, ואת הבלבול בין מין לאהבה.
"למה עזבתני" הוא אמנם סרט קשה לצפייה, מבהיל ומאתגר, אך אסור להחמיצו. משום שהוא מראה לנו את חייהם הקשים של אנשים החיים בתוכנו, (קשים, אולי בגללנו) והוא עושה זאת בדרך של קולנוע טהור.
למה עזבתני (צילום: יחסי ציבור)
17/01/2016
:תאריך יצירה
|