מבלי שנשים לב, חלק גדל והולך מהאלבומים המופקים בישראל בעת האחרונה, הם פרויקטים. לא רק אלה שמזדהים כך במודע ובמופגן, או לחילופין מסתפקים בכותרת מישנה, אלא גם אלה שהתכוונו לעשות תקליט, אבל הם בעצם חתיכת פרויקט, פרויקט לכל דבר.
הפרויקט ותולדותיו
כדי לשים גבול בין אלבום "סתם" ל"פרויקט", וכדי להבדיל בין השניים, נתאר את ה"פרויקט" - בהנחה שהכל יודעים מה הוא אלבום מוקלט - כמאמץ יצירתי, ביצועי והפקתי, שמתבסס בעיקר על כישוריו וכשרונותיו של יוצר אחד (או חבורת יוצרים), אך השירים שבו מבוצעים על ידי שורה של זמרים וזמרות אורחים, מוכרים פחות או יותר. בדרך כלל אורחים אלה הם חברים אישית ומקצועית וקולגות מאותה סביבה מוזיקלית או ז`אנרים הפקתיים.
אפשר לייחס את פריחת העידן החדש ל...פרויקט של עידן רייכל, שהניב בתוך שלוש שנים שני אלבומים אתניים יפהפיים ומאוד מצליחים. הראשון, חסר השם אך פורץ הדרך, זהר בזכות להיטים כ"בואי", "מדברים שקט", "אם תלך" ו"הינך יפה"; והשני, "ממעמקים", שפע גם הוא להיטים כ"מלים יפות מאלה", "מכל האהבות", "שובי אל ביתי", "יש בי עוד כוח" ושיר הנושא. וגם ל"מטרופולין", ההפקה האווירתית והאלקטרונית של היוצר, המעבד והמפיק המוזיקלי עופר מאירי, שהעצים את חוויית הפרויקט באוזן הציבורית, עם "היא לא אומרת כלום", "חזירים", "לישון בלי לחלום", "מלאכים" והחידוש "בלי לומר מלה" (של שלום חנוך).
אולם התופעה אינה חדשה במוזיקה ישראלית. "לול" של אריק איינשטיין, אורי זוהר, צבי שיסל, דורי בן זאב, תיקי דיין, יהונתן גפן ועמיתיהם, היה מראשוני הפרויקטים המקומיים. גם "הכבש השישה עשר", הפקתו המונומנטלית של דודו אלהרר, שבה התארחו דויד ברוזה, יוני רכטר, יהודית רביץ וגידי גוב שביצעו שירי ילדים של יהונתן גפן הוא פרויקט. ואפילו "אז היה אז" של "היונים", הצדעת הרטרו של גיא אסיף ללהיטי שנות השבעים, היא פרויקט. גם דני סנדרסון היה מחלוצי הגל עם פרויקט "תולדות המים" שלו שבו מבצעים משיריו מבחר זמרים (שלום חנוך, שלמה ארצי, יהודית רביץ, גידי גוב, אריאל זילבר ועוד).
גם מפגשיר הוא פרויקט
רייכל ומאירי הם לא היחידים בזירת הפרויקטים הנוכחית. "אולסטארז", האלבום הכפול של משפחת תאקט, הוא פרויקט ראווה מגוון ונוצץ של משפחת ההיפ-הופ הישראלית המובילה, ומככבים בה סאבלימינל (קובי שמעוני) והצל (יואב אליאסי), כשלצידם הסולנית סיוון והראפרים שי (360) חדד, איציק שמלי, גיא בוסקילז וגבריאל בטלר (לשעבר, להקת "עדן"). פרויקט דומה, באותו ז`אנר, אך צנוע יותר, הוא "`מהדורה ראשונה" של צ`ינו פרודקשן, שאסף תחת כנפיו את גילי ארגוב, יהודה אליאס, עדי שרון, צ`ינו אל מזרע ("פרויקט Y"), בן שרעבי (כוכב נולד 1) ואוריאל שאלתיאל (כוכב נולד 2).
עוד פרויקטים, נפוצים פחות, של העת האחרונה הם "מעברים בזמן" של אמן גיטרת הפלמנקו באלדי אולייר ובנו ברק, שחיברו גיטרות ספרדיות והשפעות צועניות-איבריות עם מוזיקה ישראלית עכשווית וסאונד עדכני ואירחו זמרים וזמרות כמו אודי פריג`, עדי דולב ועוד; "אין חדש תחת השמש" של "נש", כינוי הבמה של הבאר-שבעי אלון אדירי וחבריו, שחיברו בין אקוסטיקה לאלקטרוניקה, היפ-הופ ורגאיי, דאב ודאנס; "אחד חלקי אחד" (1:1) של הלייבל "אפס", עיבוד רוק`נרולי לספר שירה של ערן ברגיל, עם בועז ריינשברייבר מ"דבק", מור שטייגל ואחרים; וגם "ילדה לאן תעופי?" של יעל גרמן, לחנים שלה לטקסטים מגוונים (משלה ומשל אברהם חלפי, רחל שפירא, חמוטל בן זאב, נורית גלרון, חוה יעקובר ועוד) בביצוע איריס פורטוגלי ("ציפור ביער"), מומי לוי ("ביום ובלילה"), סיוון (ממשפחת תאקט) וגרמן עצמה.
ויש גם את "מוזאיק פרוג`קט" של המוזיקאי והמפיק שמוליק נויפלד, שענייניו מוזיקת עולם על סגנונית, המבוצעת בשפות שונות, וכן את "מקורות יודעי דבר" של גיל לדין, שמלביש טקסטים מן המקורות בגוונים של מוזיקה שחורה, ג`אז ועולם.
על הכוונת, עם חשיפה מואצת, מצוי גם הפרויקט המסקרן "שלושים" (30) של המוזיקאים שגיא צורף ואלעד כהן, שהתמחו ביצירה אינסטרומנטלית ועתה מגלגלים אלבום בכורה משותף עם קבוצה של חברים. מוביל אותו הלהיט "לרוץ לבד" בביצוע יהלי סובול ומלאני פרס, כשהשותפים הנוספים הם אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, סיון שביט ומטי ביקובסקי (ההשקה בתחילת מרץ).
פרויקט נוסף הוא "מפגשיר", סידרת האיכות (בדוק!) של ערוץ "מוסיקה 24", שהדמות המרכזית בו היא דווקא היוזמת והעורכת נגה טל, שאישיותה מספקת את המהות ה"פרויקטית" שלו, בהפגישה בין עולמות ותרבויות לביצוע דואטים משותפים. הוא כולל 11 שירים בהם "הוא" (בביצוע "איזבו" ו"שוטי הנבואה"; שיר השנה של פרסי הערוץ), "השיר מהגן" (כנסיית השכל ואסטרל פרוגקשן), "הריקוד המוזר של הלב" (גידי גוב ורונה קינן), "האיש ההוא" (יהודית רביץ ואהובה עוזרי), "תפילה חילונית" (יסמין לוי ודודי לוי), "כלב זקן" (אבי מסיקה ויהלי סובול) וחיבורים מושרים נוספים של יזהר אשדות ושלומי סרנגה, קורין אלאל וקרולינה אברץ, פיטר רוט ויגאל בשן ו...יוסי בנאי ומיכה שטרית. השירים יכללו באלבום שיראה אור בקרוב.
יותר יוצרים ופחות זמרים
מרבית הפרויקטים הנ"ל הם תוצרים של אולפנים ביתיים. כלומר, יוזמות שצמחו באולפני הפרטיים של המוזיקאים המובילים אותם, מושתתים על טכנולוגיה זמינה, בעלויות נמוכות ובהשקעה עצמית, כשרק בדרך לחשיפה הציבורית, הצטרפו (אם בכלל) משקיעים חיצוניים.
את הערך המוסף של האולפנים הביתיים במקרה זה, מאפיינת מצד אחד החירות האמנותית, החופש והעצמאות של מתווי הפרויקט להיות אדון, מוביל ומפקח על היצירה שלהם, להביאה למחוזות של צבעים, צלילים וסגנונות וגם להוביל ולנווט אנשים; ומצד שני, עבודה בחברותא. ולכל יוצר יש חברים, אישיים ומקצועיים, נגנים וזמרים, שיכולים לקפוץ - בזמנם החופשי - לאולפן הביתי, להיות חלק בהריון ובלידת הפרויקט. מה שבחברת תקליטים גדולה, אם עדיין יש כזו בכלל, לא יכול לקרות.
להוציא את "מפגשיר", שהוא פרויקט מוצהר בהגדרה, אך מוכתב ומנווט למטרות אחרות (האדרת האכסניה המארחת, מוסיקה 24, כבית ליוצרים), כל המובילים של הפרויקטים לעיל, הם יותר יוצרים ופחות זמרים. הם כנראה הגיעו למסקנה שסיכויי היצירה שלהם להתחבב על הקהל פחותים-עד-קלושים אם הם עצמם יבצעו אותה. ומול הסכנה שהשירים יילכו לאיבוד, עדיף לקדם אותה בשיתוף זמרים ומבצעים אחרים.
חברים לפרויקט
מול האמן היוצר שהבין את מגבלותיו הווקאליות ופתר אותן בשיתוף מבצעים אורחים, יש גם יוצרים-מבצעים שמחשש לקבעון של יצירתם ושירתם, הפנימו את הצורך בגיוונה ובריענונה בעזרת עמיתים. חלוץ כזה הוא הזמר והמלחין שלומי שבת, שהיה הראשון בארץ לאמץ את פרויקט "חברים" של לוצ`יאנו פאבארוטי האיטלקי. בסוף השבוע הבא ישיק את "חברים 2", בו יחבור (בהפקה משותפת עם רובי בן שמעון) לשורת ארוכה של קולגות לביצוע שיריו ושירים של אחרים. בין היתר "מה קשור" ("למה מה"), גליקריה ("צל עץ תמר"), פבלו רוזנברג וליאור נרקיס, וגם משה פרץ, גד אלבז (הבן של בני), שיר לוי (הבן של ישי), שמלי ובוסקילז (מ"תאקט") ועוד.
אותו שבת מסייע לזמר אחר, דוד ד`אור, לנער את הווקאליות שלו ולהמציא מחדש את הקריירה שלו ב"כמו הרוח", אלבומו המעולה האחרון (הפקה מוזיקלית של פטריק סבג), שלענייננו נוהג כפרויקט לכל דבר. שבת שר עם ד`אור את "הלב יודע", ובין הזמרים-החברים האחרים שמעלים תרומה קולית חסרת-תקדים ליצירה הד`אורית, נמצאים אריק איינשטיין ("אהבנו כאן"), אהוד בנאי ("זמן אהבה"), ארקדי דוכין ("נוסע צפונה"), מאיר בנאי ונוספים.
באותה נשימה אפשר להזכיר את "סימנים של חולשה", אלבומו המופתי של ברי סחרוף (עם "עבדים" הנצחי), שהמציא את עצמו בשיתוף פעולה עם שבעה מפיקים מוזיקליים שונים, שהיפרו את יצירתו. כן, גם זה פרויקט, ואפילו משובח.
הדיסק עדיין לא נכחד
גם אם נשתכנע שהיוצרים מאחורי כל פרויקט לא חשבו מראש על הדיווידנדים שבריבוי מבצעים אורחים, עדיין התאמת כל שיר למבצע שונה, לא רק מגוונת ומשביחה אותו, אלא גם מקדמת את סיכויי הפרויקט להישמע ברדיו, ובמישרין להניב יותר להיטים שיריצו יותר אנשים לחנויות. וזה יתרון עצום. הרדיו אוהב עושר ופלורליזם ונלהב להשמיע יותר קולות וצבעים ושילובים מעניינים, מאשר "להשתעמם" עם חמישה-שישה שירים חדשים של אותו זמר. וגם לציבור יותר מעניין, מרתק ומלהיב לשמוע זמרים שונים באלבום אחד, שנדמה כמו אוסף משובח, או לפחות כמו האוסף שכל אחד יכול ליצור לעצמו ולהכניס לאיי-פוד שלו.
מן הטעם הזה, הצלחתם היחסית של הפרויקטים, עשויה גם לאפיין את קרב המאסף והבלימה של תעשיית התקליטים מול האינטרנט. כאילו מאמץ משותף לעצור את הסחף, להוכיח שעדיין הדיסק לא נכחד ויש לו כוח, לפני שהאינטרנט והסלולר מפרקים את הצריכה לשירים בודדים (ועדיין, תמיד יישאר האלבום ככלי לקידום ההופעה החיה ולאספקת רפרטואר עבורה).
אפילו חברות התקליטים מבינות את חשיבותם של הפרויקטים ומצליחות להתעלות מעל חישובים חוזיים-משפטיים-כלכליים לטובת שיתוף הפעולה בין אמנים שחתומים בחברות שונות. גם אם ינסו לעכב ולמנוע את הפרויקט מלקרות, עדיין רצון האמנים והחברויות האישיות שלהם יגבר על ההתנגדויות. ודווקא האמנים הם שיפרקו את הגבולות והמחסומים הלא-רלוונטיים יותר שבין החברות.
24/02/2006
:תאריך יצירה
|