קודם לדיון ולניתוח המועמדויות הסופיות של פרס התיאטרון העשירי, שיתקיים ב- 7 באפריל 2006 בתיאטרון בית ליסין בתל אביב, ראוי לתת את הדעת לעימות הלא פתור (בינתיים) על צילום טקס הפרסים ושידורו באחד מערוצי הטלוויזיה הראשיים, ול(אי-ה)תרבות שהוא מסמל.
המוסר הכפול של הערוצים המסחריים
מתוך תקציב של כ-160 אלף דולר, חסרים להפקת הטקס, כך נמסר, 30 אלף דולר. מצד אחד, סכום של מה בכך. ואם מנהלי התיאטרונים החברים בעמותת הפרס (שמונה) יתגייסו ויחלקו ביניהם את הנטל, אין בעיה. מצד שני (ונעקוף לצורך הוויכוח את היריבות, התחרות וגם האיבה ביניהם או בין מיקצתם), מאיפה הם אמורים לגייס את הכסף (בנוסף למחצית הסכום שכבר “שמו” ביחד) כשההקצבה הציבורית מתקצצת בשיטתיות ותמיכת המדינה מתעכבת תדיר?
זה הרגע שבו אמור זכיין הטלוויזיה להכניס את היד לקופתו ולהוציא את הכסף החסר. “קשת” של ערוץ 2 היא הפרטנר המועדף, אך היא מוכנה להוציא רק 55 אלף דולר (ולכן חסרים 30 אלף). אגב, בשנתיים האחרונות, שידרה את הטקס - באיחור של יום - הזכיינית ז"ל, “טלעד”.
עצוב שפרס התיאטרון, שחוגג השנה עשור לקיומו, לא נחשב מספיק חשוב עבור המדיום הטלוויזיוני. המוסר הכפול של הערוצים המסחריים מתגלה במלוא-כיעורו. על הפקות בידור עתירות רייטינג (זמר נולד, רקדן נולד, שגריר נולד, מנחה נולד ודוגמנית נולדת) הם יודעים לשפוך מיליונים. כשמדובר בתרבות (וגם פרס “תמוז” של תעשיית המוזיקה הישראלית נגנז - לא רק, אך בין היתר - בעקבות קיצוץ זוחל בחלקו בהפקה של זכיין ערוץ 2) הם לא יהססו לשלוח את המפיקים לקושש נדבות בפריפריה ואצל מועצת הרשות השנייה.
לכאורה, לא תפקידה של הרשות השנייה, להשיג תמיכות. למעשה, דווקא כרשות שמפקחת על פעילות הזכיינים וכמי שמשגיחה על מילוי התחייבויותיהם, התרבות חייבת להיות לנגד עיניה. ותפקידה, ואף חובתה, להכריח את מי מהזכיינים לשדר תרבות (טקס חלוקת פרסי תיאטרון הוא מקדם מכירות ראוי לתיאטרון הישראלי יותר מכל תוכנית תרבות שהופקה אצלם), אפילו במחיר התקזזות עימו.
הניסיון שעשתה מועצת הרשות להתנות את התמיכה מטעמה בהשלמת הסכום בהעברת הטקס מתיאטרון בית ליסין בתל-אביב לאחת מערי הפריפריה (באר שבע) היא יוזמה מבורכת במישור מוסרי-חברתי, אך לוקה בהיבטים ענייניים ומעשיים. ראשית, לא בהתראה כה קצרה ולא לאחר שנקבעו תכני הטקס. שנית, מה משנה המיקום לגבי התמיכה? הרי על האקרן, לכשיוקרן הטקס בטלוויזיה, יראה הצופה תמונה של במה ואולם תיאטרון, והם מבפנים, ניראים אותו דבר.
הקאמרי מוביל רק בזכות "המלט"
ועתה לגופם של הקטגוריות והמועמדים. דווקא התיאטרון הקאמרי, שמתגאה ב-16 מועמדויות סופיות, הכמות הגדולה ביותר, צריך להרגיש מאוכזב. ראשית, הן פחות מ-25 אחוז מן הכמות שהגיש (66 מועמדויות, שכל אחת מהן, כידוע, “עלתה” לתיאטרון 550 ש"ח). שנית, הן מייצגות רק 4 הפקות (מתוך 6 עליהן “בנה”). ושלישית, אלמלא “המלט”, שמחזיק ב-10 מועמדויות (שתיים מהן באותה קטגוריה, שחקן המשנה), יבולו היה דל עוד יותר.
אם הקאמרי מתגאה במועמדויות “המלט” (שמסתמן כזוכה ודאי וגורפני) ובנוכחותו הכללית בפרס בזכות קלאסיקה- “ביבר הזכוכית” ו”שלוש אחיות” (שמתמודדות חזיתית בקטגוריית העלאה מחודשת) - הוא רשאי להיות מאוכזב מהישגי היצירה המקורית שלו במעמד זה. רק הצגה אחת, “פלונטר”, שמספקת שלוש מועמדויות, אחת מהן בקטגוריית המחזאי (יעל רונן).
אחת המועמדויות של “המלט” היא בקטגוריית התרגום, עליו מועמדים ט. כרמי ודן אלמגור. מועמדות זו מעוררת תמיהה ותהייה. כי התרגום של כרמי אינו חדש ולא “שייך” לשנה החולפת. באותה מידה אפשר היה להעמיד את סשה ארגוב ויוני רכטר בקטגוריית המלחין עבור עבודתם ה”משותפת” במחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. רכטר עיבד, ריענן והתאים את המוזיקה של ארגוב לזמננו, לא פחות משאלמגור עשה זאת לתרגום של כרמי.
מה שמעביר אותנו ל”הבימה”, עם 14 מועמדויות (מתוך 50 שהוגשו) על 4 הצגות שונות (מתוך 6). שם ינסו להתנחם בזכייתה הוודאית כמעט של “שלמה המלך” בקטגוריית המחזמר (4 מועמדויות בסך הכל), ובנוכחות של “הצגות איכות”, דוגמת “מלחמה” ו”העז או מי זו סילביה” (4 כל אחת), אולם לא יסתירו את אכזבתם מהיעדרות התיאטרון הלאומי מהקטגוריות הנחשבות של הצגה ובמאי. במיוחד כואב הדבר בבימוי, כשגם אילן רונן ("מלחמה") וגם חנן שניר ("העז") נותרו מחוץ למירוץ.
כואב גם היעדרה של ליא קניג מהמירוץ לתואר השחקנית, על הופעתה ב”מועדון האלמנות העליזות”, שמועמדת לקומדיה. על היעדרו של אבי קושניר מקטגוריית השחקן מתנחמים ב”הבימה” בזכייתו בתואר איש השנה בתיאטרון של ערוץ 2 ומעריב.
14 מועמדויות גם לתיאטרון בית ליסין, עם אחוז “פגיעה” מרשים של יותר מ-30 (מתוך 40 מועמדויות), ועם נוכחות של 6 הצגות בטקס, המספר הגדול ביותר והמקסימום האפשרי. נתון שמלמד על עונה מוצלחת מאוד. מובילות “ריגוש” ו”החולה ההודי”, עם 4 כל אחת, כשהראשונה (של הלל מיטלפונקט) מועמדת להצגת השנה והשנייה (של רשף לוי) מתמודדת אתו על פרס המחזאי. וגם “פילומנה” המועמדת לקומדיה.
התיאטראות הקטנים: ב"ש מפתיע, החאן מאכזב
ב”גשר” יעילים כתמיד. 10 מועמדויות (מתוך 17) ל-3 הצגות. “מומיק”, שמובילה עם 5 קטגוריות, תפסיד כנראה ל”המלט”, אך ל”וריאציות לתיאטרון ולתזמורת” (3 קטגוריות) סיכוי מצוין להיות הצגת הבידור של השנה, גם מפני שיש לה רק יריבה אחת _ “זיווג משמיים” של היידישפיל. מרשימה העובדה שמועמדותו של יבגני אריה, המנהל האמנותי של “גשר” (שיחגוג בחודש הבא 15 שנים להקמתו), לא נעדרה מקטגוריות פרס התיאטרון בכל 10 שנות קיומו (להוציא שנה אחת, בה התקנון מנע זאת). הישג חסר-תקדים לאיש, לפועלו ולמה שהוא מייצג, אם כי - ונשמעים גם קולות כאלה - שגם אריה וגם מיקי גורביץ`, אף הוא מועמד קבוע, מקבלים “הנחות” מחברי האקדמיה בזכות הילת אמנות ואיכות שדבקה בהם.
אגב, התהייה שנזקפה לחובת התרגום של “המלט” תקפה לגבי עיבוד המחזה של “מומיק” (יבגני אריה על פי דוד גרוסמן) וזכאותו לפרס דווקא השנה. למה לא שקספיר? האם עמרי ניצן לא קיצר אותו מספיק?
בבאר שבע - 8 מועמדויות (מתוך 18) על 2 הצגות (מתוך 4) - יכולים להיות שבעי רצון מהיבול של 2 הצגות (מתוך 4). אך יותר מכך על ההרגשה שיש שכר לעמלו של נתן דטנר, שקורה שם משהו טוב, ושיש לא רק תעודה, אלא גם תהודה. אפשר לזקוף זאת לעבודתה של יעל רונן (במאית “איזאבלה”, שש מועמדויות, כולל קטגוריה תמוהה עבורה - קומדיה) אך זו גם תוצאה של ההקפדה שחברי האקדמיה יצפו בכל ההצגות, גם של תיאטרוני הפריפריה.
מבחינה זו, דווקא תיאטרון החאן, שצ`ופר בשנים האחרונות בלא מעט פרסים, יכול לסכם נוכחות מאכזבת בפרס, עם 5 מועמדויות בלבד (מתוך 18) מ-3 הצגות, שהבולטת בהן היא “החיים הם חלום” (3 מועמדויות, בהן גורביץ` כבמאי).
אותו מאזן (5 מ-18), אך עבור 4 הצגות, יש ל"יידישפיל", שבגלל מגבלות השפה (!?) יכול להיות מרוצה על כל מועמדות שהוא מצליח להכניס. אם כי סיכויי הזכייה שלו קלושים, גם בקטגוריות מעוטות מועמדים כהצגת הבידור או מחזמר ("החזן מווילנה” ו”למה צחקה הכלה?” מתמודדים מול "שלמה המלך ושלמי הסנדלר”). בכל החזיתות שלו הרושם הוא של לא-כוחות.
גם לתיאטרון העירוני חיפה פחות מ-25 אחוזי “הצלחה” בהכנסת מועמדים לרשימה הסופית - 7 מתוך 17, כששלושה מהם עבור ההעלאה המחודשת של “סוחרי גומי”, הפקה שהפכה להיות הצגת הדגל של התיאטרון המוכה והדווי. המועמדת הרביעית (עיצוב תלבושות ב”הדוכסית של אמלפי”) רק מדגימה את הפער בין עמדת הביקורת המקצועית לטעמם של חברי האקדמיה.
מפתיעה הצלחתו של המרכז לתיאטרון עכו להתברג עם "משאלה מכוכב" לקטגוריית הצגה השנה. הגעתו למעמד זה מתאפשרת לנוכח הבולטות המכרעת של שתי המתמודדות העיקריות "המלט" ו"מומיק",
שגרפו את מירב קולותיהם של חברי האקדמיה (113 הצבעות כשרות) והתפלגות מיעוט הקולות שלהם בין
ההצגות האחרות.
הסיכויים
באשר לסיכויים: “המלט” מסתמנת כהצגת השנה וכהפקה שתגרוף את מירב הפרסים. עמרי ניצן ינצח את יבגני אריה כבמאי ואיתי טיראן יהיה שחקן השנה (על אף מאמצי ששון גבאי, רמי הויברגר ומוני מושונוב). יצחק חזקיה וגיל פרנק ייאבקו על פרס שחקן המשנה, כשגם עיצובי התאורה (קרן גרנק) והתפאורה (רות דר, שתתמודד מול עצמה ועבודתה ב”שלמה המלך ושלמי הסנדלר”) שלה מבטיחים. נטע גרטי כאופליה, עשויה להסתמן כאחת מנקודות החולשה של “המלט”, אך ההתקוטטות בין אניה בוקשטיין והילה פלדמן מ”מלחמה”, עשויה לקדם את סיכוייה לפרס השחקנית המבטיחה. גם ליוסי בן נון צפוי מאבק מר מול רן בגנו, יוני רכטר ודוד קריבושי על תואר מלחין השנה.
הקרב בקומדיה ניטש בין “מועדון האלמנות העליזות” ל”פילומנה”, אך גם היעדרה של קניג לא יקל על יונה אליאן להיות שחקנית השנה, קטגוריה פתוחה לחלוטין, שבה סיכויים שווים לליליאן ברטו, יבגניה דודינה, רבקה נוימן ודפנה רכטר. גם קטגוריית העלאה מחודשת פתוחה, כש”סוחרי גומי” ו”ביבר הזכוכית” עדיפות על “מדיאה” ו”שלוש אחיות”.
כל תוצאה בקטגוריית מחזאי השנה תוליד מאוכזבים קולניים וכך גם הבחירה בפרס מתרגם השנה. הרושם העז של “החולה ההודי”, אחת ההצגות האחרונות שבהן צפו חברי האקדמיה, עשוי להטות את הזכייה לטובת גילת אנקורי (שחקנית משנה) ואושרי כהן (שחקן מבטיח). וכך גם הספקטקל של “שלמה המלך” שיפעל לטובת התלבושות (רות דר) והתנועה (צחי פטיש ודני רחום).
"המלט" מובילה במועמדויות לפרס התיאטרון
פותח קופה: המשחק המקדים של פרס התיאטרון
03/03/2006
:תאריך יצירה
|