ההחלטה להעניק את פרס ישראל לתזמורת האנדלוסית הישראלית, מעוררת שורה של שאלות ותמיהות. אין מערער וחולק על הזכאות האמנותית של התזמורת לפרס הוקרה, השאלה היא אם בשל עבורה הזמן לפרס ישראל דווקא?
מה הם הקריטריונים למפעל חיים?
הודעת משרד החינוך על ההחלטה להעניק את פרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה לתזמורת האנדלוסית הישראלית לצד פרסים דומים לסופרת הילדים דבורה עומר ולתעשיין אל שווימר נראית (ונשמעת) ממבט ראשון כסבירה, הגונה וראויה. אולם מבט שני, בוחן יותר, חושף כמה בעיות קשות שמעמידות באור מגוחך את החלטתו של צוות השיפוט, שמנה את היו"ר, הפרופסור משה בר-אשר, בעצמו חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית (1993), הגברת שלומית כנען, מנהלת חברה ליזמות ופרויקטים והד"ר מאיר צדוק, מנכ"ל האקדמיה הישראלית למדעים.
בנימוקי חבר השופטים המכובד, מינוי אישי של שר החינוך הזמני (!), מר מאיר שטרית (כמובן רק אחרי שנסגרה ה"הרשמה", ולכבודו היה יותר ממושג מי בין המועמדים), נמצאה התזמורת האנדלוסית ראויה לפרס על התרומה שהרימה לחברה הישראלית בהעמדת הפיוט, השירה והמוזיקה האנדלוסית במרכז ההוויה הישראלית. וכן על היותה חלק מן התרבות הישראלית הנשמעת בארץ ובעולם, וגשר נפלא בין מזרח ומערב, בין היתר גם בזכות ההרכב המיוחד של נגניה - יוצאי מדינות צפון אפריקה מחד גיסא ויוצאי מדינות חבר העמים מאידך גיסא.
אין בכוונתי לערער או לחלוק על נימוקים ראויים וכבדי משקל אלה. האנדלוסית היא ישות תרבותית-אמנותית, חברתית ואף אנושית מהשורה הראשונה. חשוב, מוצדק וראוי להעלות על נס את פעילותה, לקדם ולכבד אותה, גם מבלי להיכנס להיבטי השימור וההנחלה המבורכים שלה. אולם היות שהפרס, בהגדרתו, אינו מיוחד לתוכן, הפעילות האמנותית (שעבורה יש פרס במוזיקה), אלא גם למסגרת, מפעל חיים, לא הנימוקים הם החשובים אלא הקריטריונים. ומתעוררת התמיהה: מה הופך גוף שפעיל 12 שנים בלבד להיות מועמד לפרס ישראל על מפעל חיים?
12 שנים ( באתר התזמורת שנת הייסוד הרשמית היא 1994, עשו את החשבון בעצמכם) הם בקושי סטארט-אפ במושגי הנצח. הצהרת כוונות, ראשיתה של דרך. איך יכולה פעילות קצרת ימים שכזו, חשובה וראויה ככל שתהיה, להבשיל למועמדות לפרס ישראל על `מפעל חיים`? וגם אם נצרף חמש שנות פעילות קודמת, בחסות המרכז לפיוט ולשירה באשדוד, עדיין מוקדם, על פי כל הגיון ישר, לסכם את שנותיו של בר-גיוס כ"מפעל חיים". זה לא נכון, זה אסור, זה מעוות.
השאלה העיקרית היא: מה החיפזון? תראו לי - ואתם מוזמנים לעיין ברשימת 550 הזוכים בפרס ישראל, מאז כינונו ב-1953 - עוד זוכה שקיבל את הפרס על פעילות של פחות מ-18 שנים. גם לא פרס ישראל על הישגים אישיים בכל אחד מהתחומים "המקצועיים" שעליהם מוענק הפרס. כי ההיגיון, וגם התקנון, בעד הענקת הפרס הכי יוקרתי של המדינה, לאנשים ולגופים שהטביעו חותם בל-יימחה לאורך שנות פעילות רבות, ולא דרדקים ועולי-ימים שטרם הגיעו לפירקם ואפילו לגיל צבא לא הגיעו.
אם צוות השופטים החליט להכניס משב רוח חדש ורענן, לפיו מועמד לא צריך להתייבש ולהתענות שלושים, ארבעים ואף חמישים שנה עד שיימצא ראוי לקבל את פרס ישראל, זה יפה וראוי להערכה. שאין יותר עמידה בתור, שאין דבר כזה "מגיע" לאחד לפני האחר, שלא עושים חשבון ונותנים כבוד לוותיקים מפאת גילם, גם זה לגיטימי, ובלבד שההיגיון יהיה מתחשב ולא יהיה אלים ובלתי-מובן.
אך גם אם מגישי המועמדות ו-וועדת השיפוט יתאחדו בהארה נדירה, יצטיידו בראיית רנטגן ויגלו במשותף חוש נבואי ובטחון ודאי שהאנדלוסית תהיה לימים מאור לגויים (והלוואי שכן, בכל מאודי אני מאחל ומייחל), הפז"מ הנרכש עדיין לא מצדיק את הגשת הגוף הזה לפרס הזה. והחלטת השופטים המכובדים להציע (!) ולבחור במועמדות זו, חוטאת למשמעותו ולמובנו הבסיסיים של פרס ישראל, ומהווה תקדים מסוכן לזילות, לפגיעה ולכירסום במעמדו המורם של הפרס.
העדפה או אפלייה מתקנת?
שלא תבינו לא נכון. הרעיון ראוי, התרומה התרבותית אינה מוטלת בספק, אבל לא קיבלנו מספיק זמן כדי להעריכה. ההישגים עד היום, עם כל הכבוד - ויש המון כבוד - לא מצדיקים מתן פרס מכובד שכזה, בשלב הזה וברגע זה. אפילו אם השופטים הם שרי ההיסטוריה ומשוכנעים כי לאנדלוסית יגיע פרס, אי-אז בעתיד כלשהו. לא נותנים היום פרס על הישגים בפוטנציה. התובנה, שרוחב היריעה (גם בזמן) לא חשוב,שמספיקה רק הכוונה, היא לטעמי, קריטריון לא ראוי ולא מספיק לפרס מפעל חיים. זה כמו לתת פרס לחברת הזנק שמחר עלולה להתחסל ולהתפרק, מבלי שהוכיחה שתכליתה חזקה מהגוף ותישאר גם אחריו. כי זה מה שעושה מפעל חיים.
ההחלטה ממלאה גאווה עדתית וממלכתית, אבל היא מה-זה נמהרת ולא צודקת. עד כי נדמה שמישהו נחפז לנצל הזדמנות ושעת רצון שהתגלגלה לידיו. וגם לנצל את סעיף כ` לתקנון הכללי של פרס ישראל, שמסמיך את הוועדה "לקחת בחשבון במסגרת שיקוליה את ההנחיות הכלליות לגבי העדפה מתקנת כפי שמקובל בשירות הציבורי". מעניין אם לא היתרגמה ה"העדפה" ל"אפליה מתקנת". ויותר משיש כאן תיקון עוולה, הבחירה נושאת אופי פלגני, כיתתי, עדתי ואפילו שערורייתי. כי לא היתה שום סיבה למהר.
גם אם לא ננקטה אפליה מתקנת, או העדפה מתקנת כלשון התקנון והתקינה הפוליטית, עדיין הענקתו לאנדלוסית מגמדת ומקטינה את חתני פרס ישראל למפעל חיים האחרים (דבורה עומר על 50 שנות יצירה, ואל שווימר ש"סוגר" עוד מעט 90 שנה) וגם קודמים לו. ובין הזוכים בו מאז הונהגה לראשונה הקטגוריה "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" ב-1972, נמצאים אברהם הרצפלד, גולדה מאיר, שמחה הולצברג, רחל ינאית בן צבי, לובה אליאב, טדי קולק, יצחק בן אהרון, מאיר שמגר, הרב אברהם פירר והרב יצחק גרוסמן, וגם מוסדות כמו "יד ושם" (פעמיים!), הנח"ל (לא הלהקה!), הטלוויזיה הישראלית בערבית, מפעל ישיבות ההסדר, "יד שרה" והקרן הקיימת לישראל.
מדוע לא שלמה בר ו"הברירה הטבעית"?
ההגדרה הרחבה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וחוסר היכולת למצוא אפיון מאחד לכל הזוכים בו, הפכו ברבות השנים את הקטגוריה הספציפית הזו למסלקה, מעין מחלקת אבידות ומציאות, שבה מתקנים עיוותים ומכבדים מועמדים ראויים שנדחו מטעמים שונים (וגם לא מובנים; כך למשל, נפטר המשורר נתן יונתן בן 80, בלי שיזכה לקבל את הפרס) מן הקטגוריות "המקצועיות" שלהם (עומר, למשל, ראוי היה שתקבל הפרס בתחום הספרות, שהיה מכבד הרבה יותר גם אותה וגם את נותניו). בין היתר גם מפני שפרס מפעל חיים על תרומה אפשר להעניק בכל שנה, ואילו הכיבודים הנישתיים הם מחזוריים, בדפוסים קבועים מראש.
הנזכרים לעיל, כמו מוסדות תרבות אחרים -תיאטרון הבימה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, האקדמיה בצלאל, התיאטרון הקאמרי ו...שלישיית הגשש החיוור (ש"סולקה" לכאן בהיעדר פרס ישראל לבידור) שנתכבדו בפרס אחרי עשרות שנות פעילות ותרומה - וגם בודדים שזכו, הם ולא מוסדות התרבות המזוהים עימם (שרה לוי תנאי ולא תיאטרון מחול ענבל, בת-שבע דה-רוטשילד ולא להקות המחול בת-דור או בת-שבע, משה אפרתי ולא להקת קול ודממה, יהודית ארנון ולא להקת המחול הקיבוצית, ליה ון-ליר ולא סינמטק ירושלים ואוהד נהרין ולא להקת בת-שבע), רק מבהירים את חולשת הטיעון והצידוק בזכיית האנדלוסית.
בנימוקיהם ציינו השופטים שהאנדלוסית היא פרויקט חייו של מוטי מלכא, אחד משני מייסדי התזמורת. אך לא מצאו האומץ להכתירו כחתן הפרס למפעל חיים אם מפאת אי-היותו מועמד, אם מחשש לתגובה נלעגת, על שום היותו "פספוס", בן 48 בלבד. ואולי מפאת קירבה פוליטית מחשידה לשר החינוך הזמני (שנושא עתה את עיניו למשרד האוצר...).
יכול להיות שלא היו מועמדים ראויים אחרים? אם כך, אין חובה לחלקו (כפי שמתיר סעיף ל בתקנון; אגב, לפי סעיף אחר בתקנון, רק שר החינוך יכול לאשר, באופן חריג, חלוקת הפרס ליותר מזוכה אחד), מצד שני, ברוח סעיף ל"ח בתקנון, יכלה הוועדה לדון במועמדים באותו תחום מן הפעמים הקודמות. אבל ספק בעיניי אם ניסתה לממש אפשרות זו.
ויכולה הייתה הוועדה - באותה סמכות (סעיף כד לתקנון), באותה נישה, באותה מחויבות, באותם נימוקים ואפילו עם אהדה, הבנה והסכמה ציבורית רחבה יותר - להעניק את הפרס לשלמה בר והברירה הטבעית, על מפעל חייו ותרומתו לחברה ולמדינה. כסמל לדרך החתחתים הארוכה והנפתלת של אמן והרכב שלא הירפו ולא ויתרו, גם ללא תמיכה ציבורית (שהייתה מנת חלקה של האנדלוסית; 2.8 מיליון ₪ בשנה), והפכו לשומרי החותם ולנושאי הלפיד של השילוב המוזיקלי בין מזרח למערב, ואלמלא הם אולי לא הייתה קיימת התזמורת האנדלוסית.
07/04/2006
:תאריך יצירה
|