לכל ברור שפסטיבל ערד לעולם לא יחזור לימי תהילתו , מאז הוכתם במותם הטרגי של שלושה צעירים. ועם זאת, אסור למנוע, מכל סיבה שהיא, מן הנהנים משירה עברית, בציבור ובחבורות, מלהתכנס לפחות פעם בשנה בעיר הדרומית.
לא פופולרי לבטל פסטיבל בפריפריה
הרעש או הבאזז, ובעצם קול ענות החלושה, שפסטיבל ערד )שנה 25; 9 - 11 ביולי 2006) והסובבים אותו מייצרים, הוא ללא כל יחס לגודלו, למרכזיותו ולהשפעתו. אמנם עבור המשתתפים בו והמגיעים אליו הוא האירוע החשוב השנתי ביותר בזמר העברי, אולם כיוון שבאים בשעריו כ-15 אלף איש בלבד (במקרה הטוב), אפשר להתייחס אליו כאירוע נישתי.
ובכל זאת, למרות הספקות הרגעיים וההתקוטטות לגבי קיומו השנה, הוא עדיין חשוב גם לגורמים הממסדיים, שלא ימהרו לוותר עליו. בראש ובראשונה עיריית ערד המארחת, שיודעת כי ביטולו ימחק אותה ממפת הפסטיבלים העממיים בישראל, אם זה לא קרה דה-פאקטו כבר לפני 11 שנה, באסון בו נמחצו למוות שלושה בני נוער. אחריה, משרד התרבות ומינהל התרבות, שאינם יכולים לתת יד לאי-קיומו. ביטול פסטיבל כלשהו, על אחת כמה וכמה בישוב פריפריאלי, הוא צעד לא פופולרי וכל שר תרבות יחשוב פעמיים ושלוש לפני שיסכים לו. צעד כזה גם עלול לגרוע את כספי התמיכה הקבועים (כ-200 אלף ש"ח השנה) מתקציב המשרד, ויהיה קשה וגם בלתי אפשרי להשיג אותם מחדש במועד מאוחר יותר.
גם "אמנות לעם", הרשת הגדולה בארץ לשיווק תרבות והמפיקה של הפסטיבל מזה עשור, תאבד מנדטים אם הפסטיבל יחדל. וזאת מן הסתם הסיבה להסכמתה לחזור ולהפיק את הפסטיבל, כשהיא מזמינה את לחצו של שר התרבות עליה ונעתרת להבטחה כי עיריית ערד תעמוד בכל התחייבויותיה הכספיות כלפיה, בגין הפסטיבל הקודם וכמובן הנוכחי.
מועדון הזמר הגדול במדינה
בואו נשים דברים על השולחן: נכון להיום, ולבטח במהלך השנים מאז האסון ב"אתרוק" ב-1995, שמו של פסטיבל ערד גדול יותר מתוכנו, מעמדו וחשיבותו. אם בשיאו היה במה מרכזית וחלון ראווה של המוזיקה הישראלית הפופולרית ואבן שואבת לרבבות ואף למאות אלפים צעירים ובני נוער מכל רחבי הארץ, עתה הוא פסטיבל קטן בגודל, בסגנון ובתקציב, רק צל חיוור של אותה בוננזה אמנותית, שיווקית, כלכלית ותקשורתית.
באופן אירוני, דווקא נפחו ותכניו הנוכחיים, הולמים את שמו המקורי "חגיגות הזמר העברי בערד". נגד חזונם של מייסדים, אך בדחיפה נלהבת של מפיקים ואמרגנים ובהסכמתם האילמת של פרנסיו, גדל הפסטיבל במהלך שנות השמונים לממדיו המפלצתיים. הפך למשאבת כסף, נכנע לתאוות בצע וחטא בחוסר זהירות פלילי שהובילו אותו להתרסקות. ולמרות שהצטמק לממדים עובריים כמעט, דבק בו השם "פסטיבל"` ומסרב להרפות, גם כשמנהליו האמנותיים הנוכחיים ומאז 2001 (דורון שנקר ואילן גלבוע) מתחננים לשוות לו צורה ומתכונת של חגיגת זמר עברי צנועה.
נכון שהמושג "פסטיבל" ידע ברבות השנים זילות במעמדו ופיחות בערכו, בגלל ריבויים המטריד של אירועים שמכתירים את עצמם כפסטיבלים. אך גם אם לפסטיבל ערד יש מטרות אמנותיות מוצהרות - לשמר, לקדם, לטפח ולפתח את שירת הרבים העממית – ה"פסטיבל" במתכונתו הנוכחית הוא בעצם ההתכנסות השנתית של כל המי ומי בשיגעון חבורות-הזמר בישראל. אחת התופעות המובחנות של התרבות הישראלית הצעירה. בשלושת ימי התנהלותו הוא הופך למועדון הזמר הגדול במדינה, כשבנוסף לעשרות חבורות זמר מרחבי הארץ (שחבריהם הם גם הקהל של עצמם ושל עמיתיהם) נקבצים אליו מנחי השירה בציבור הנחשבים.
הם והמשוגעים לדבר, שמאכלסים ומפרנסים את מועדוני הזמר ברחבי הארץ, יגיעו לכל מקום בארץ בשביל לשיר ביחד מזימרת הארץ. ככזה פסטיבל ערד הוא פסטיבל מבוגר. לא מיועד לצעירים, חובבי פופ, רוק והיפ-הופ, אלא להוריהם. אירועים בניחותא, מפגשים בכיף ועל מי מנוחות, מחוות ליוצרים ושלוש הפקות למרגלות המצדה, שגם בהן יהיה קשה להרגיש ללא אדרנלין סוער והורמונים מתגעשים.
לכל ברור שערד - גם העיר, וגם הפסטיבל - לעולם לא יחזרו לימי תהילתם. שמו של הפסטיבל מקולל לנצח מאז הוכתם במותם הטרגי של שלושה צעירים. ועם זאת, אסור למנוע, מכל סיבה שהיא, מן הנהנים משירה עברית, בציבור ובחבורות, מלהתכנס לפחות פעם בשנה. כל מה שמנהליו, מפיקיו ומשתתפיו הנוכחיים של הפסטיבל מבקשים הוא שיניחו להם לחגוג בשקט. מהם לא תצמח סכנה לאף נפש. כך, לפחות, יש להניח. וככל שהתקשורת לא תגרור פנימה, כל פעם מחדש, את ההורים השכולים, כן ייטב. לכל הצדדים.
23/06/2006
:תאריך יצירה
|