"ONE", המופע החדש, הגרנדיוזי והמדובר של הזמרת ריטה, שיעלה החל מחמישי בשבוע זה (6 ביולי 2006) למשך חודש ימים באחד האולמות בגני התערוכה בתל-אביב, מעורר עוד בטרם עלייתו תחושות מעורבות.
דרושה טלטלה יצירתית
האינסטינקט הבסיסי ממהר לדמות את כוכבת-העל המקומית לשק חבטות. בעלי טורים ופרשנים דעתנים נוטים לכסח לה את הצורה, כשהתמיהה המשותפת להם היא: מה פתאום לעשות מופע גדול, שישחזר שוב (ולא משנה באיזו צורה ודרך) את להיטיה הגדולים, כשהיא אמורה, לדעתם לפחות, להיות מחויבת לקידום קריירה האמנותית שלה. קרי: להקליט אלבום חדש שימציא את עצמה מחדש, ויחלץ אותה ממשבר אמנותי מתמשך, שבמהלכו - כבר שנים - אינה מחדשת, מאתגרת ומובילה, אלא נגררת, סופגת חבטות ונפתית להזדמנויות.
מופע פסנתר, מופע משותף עם רמי קליינשטיין, קונצרטים עם הפילהרמונית ועם הסימפונט, וגם קפיצה הצידה למחזמר "שיקגו" בבית ליסין אינם מקדמים את הקריירה הזמרתית של ריטה, רק מפתחים אותה לרוחב. ומכאן חרושת דאחקות והאשמות על הדיווה. שהיא קופאת על השמרים, לא מתפתחת, לא מתחדשת, לא הולכת קדימה, לא מנסה לאתגר את עצמה, לא מקליטה חומרים חדשים ראויים.
נכון שריטה זקוקה, בדחיפות אפילו, לטלטלה יצירתית כזמרת. אך כיוון שאינה אמן-יוצר, שיכול לכתוב ולהכתיב עשייה ויצירה, היא תלויה באחרים. ולא רק בהם, אלא גם בסיטואציות, במצבי-רוח, בהצטרפות מיקרים וכמובן בקבלת החלטות קריטיות ובשינויים אמנותיים בחייה. כיוון חדש, אם בכלל, עוד יגיע. אך רק כשריטה תהיה רעבה לקראתו. וכנראה שכרגע היא לא.
מוכרת חלומות
הכל שולחים אותה לאולפן ההקלטות, לעשות תקליט חדש. מזכירים לה את הכישלון הצורב של "חמצן", מאמץ האולפן האחרון שלה. הדרישה לאלבום חדש, מופק בפראות, במיומנות ובהשראה פורצת דרך, היא לגיטימית. אך בהתחשב בתנאי השוק המקומי, בפיחות הכואב והמתמשך במעמדו של הדיסק, ובסיכויים הפוחתים ומתמעטים למכור רבבות ולכסות את ההשקעה, בשביל מה אלבום? כדי שוועדות הפלייליסט ברדיו, שמאוישות בתחנות המשפיעות בידי מתבגרים בני-עשרה, ידחו את השירים, אחד אחרי השני, וישישו להתעלל בפרסונה הקרויה ריטה?
הקלטת אלבום חדש בעת הנוכחית, שמקדשת את הסינגל (השיר הבודד) כמזון המועדף של האינטרנט והסלולר, היא רק כדי לספק חומר למופע במה חדש. מצד אחד, אם יש קונספט למופע, שלפחות מאתגר אותה כפרפורמרית, למה אלבום כשאפשר מופע בלי אלבום? מצד שני, מי ערב שאלבום כזה יצליח. מה אז? האם ריטה תוכל אז להתחרט, לקחת צעד אחורנית ולנסות להגשים את החלום הבימתי הנוכחי? והאינסטינקט של ריטה בריא לגמרי. היא פועלת בהיגיון הנכון - שהיא יכולה. עדיף על פני סיטואציה הפוכה, בה תרצה ולא תוכל.
חוץ מזה, בשביל מה להיהרג על אלבום, אם הדבר היחיד בתעשייה שאינו ניתן לצריבה הוא ההופעה החיה. ובשטח הזה אין שנייה לה. מופע במה אצל ריטה, גם אם הוא "קטן", אקוסטי ואנפלאגד, הוא תמיד זירה להפגנת המגוון של כל יכולותיה וכישוריה כאמנית-מבצעת - זמרת, שחקנית, רקדנית, עושה להיטים ולהטים ומוכרת חלומות. האיחוד הזה הוא היתרון שלה על כל האחרות.
כמו סלין דיון
ריטה צריכה את "`ONE" (ויש לי בעיה עם השם, בהמשך) גם כדי לאשש את עליונותה ומלכותה, כנגד כל אלה שסגרו - למעשה ולמראית עין- את הפערים עליה וקיצרו טווחים עד מרחק נגיעה (משרית חדד ועד מירי מסיקה, מאיה בוסקילה, קרן פלס ו...נינט). מופע מעורר השתאות, ריגושים וקנאה, עשוי להיות נוק-אאוט מצד הגדולה מכולן, וגם לקבוע רף חדש ומודל חיקוי לכל המזנבות בעקביה, אם לא להביאן לתהייה קיומית-אנושית - מדוע הן לא נולדו היא.
במקרה של ריטה, ויסלחו לי מבינים ובקיאים ממני, אין אילנות גבוהים. סלין דיון בלאס וגאס היא אולי המודל והזרז ל"ONE", אבל מה ההבדל בינה לבין ריטה? במקום הלידה? בצירוף הנסיבות? בטריטוריית הפעילות? בשפת השירה? ולצורך העניין אני מוכן להרחיק לכת, עד מדונה ומייקל ג`קסון. כשהם הופיעו בישראל, במחצית הראשונה של העשור הקודם, הם עשו אותו הדבר בדיוק. נתנו לקהל רצף מראות מרהיבים ותמונות חזותיות של להיטים. ואם להם - עם כל הכבוד - מותר, למה לה אסור? שיגידו שאפתני, מגלומני, רהבתני ולא רציונאלי. וריטה מה? האינה ספקית הריגושים הגדולה ביותר שקמה לתעשיית הבידור המקומית? ואם לא מופע כזה להוכיח שהיא גדולה מהחיים, כינוי שהפך לשמה השני, מה כן? אם ריטה לא תנסה, היא לא תדע.
למה באנגלית?
יש לי בעיה, כאמור, עם שם המופע. למה באנגלית? למה-מה-קרה? הרי לריטה אין קריירה בינלאומית, והאינגליזמים המשובט הזה הוא קרתנות מגוחכת. "ONE"אולי נקרא טוב ומצלצל היטב, ואף מתמזג עם סלולר, אבל הוא שם ריק וחסר-משמעות עד כדי מבוכה. ההגיון המגויס שמאחוריו מפורט למדי - מפע אחד, זמרת אחת, מספר אחת, אולם מופעים אחד (וביתן מספר אחת...), למשך חודש אחד ואולי גם מופע ראשון בסדרה צפויה - אך עדיין הפרשנות דחוקה ומאולצת.
אם כבר אנגלית, אז עדיף היה "ONCE", תרגום נכון יותר של כותרת המישנה "מופע של פעם בחיים". נשמע יותר מציאותי ומבטיח. אבל מה רע בעברית? ואם כבר מעיזים והולכים על כל הקופה בפורמט הראוותני, העוצמתי והמושקע הזה, למה לא לקרוא לילדה בשמה? מדוע לא להגיד בעברית את מה שצריך, את מה שריטה רוצה להשיג ואת מה שכולם יודעים בעצם, שהיא "האחת והיחידה".
אפשר כמובן, שהשם, עיצובו וצבעו הם דרישת הספונסר (ואת ההיקשים וההקשות תעשו בעצמכם), אולם החתום מעלה החליט לא לנבור בחלק של "סלקום". לטעמי, הקשר אינו ערכי וגם לא רלוונטי לאמנות של ריטה. במהותו הוא מעשי בלבד. רק מאפשר לדבר הזה לקרות ולהגשים לה חלום בימתי ואולי גם לסייע בתמיכה תקשורתית ובקידום המכירות לחיבורו (באמצעות מבצעים, הוזלות והנחות) עם קהל היעד. לגיטימי. זה לא האלבום של "משינה" שמרגע צאתו לאור אי אפשר היה לסגת לאחור. זה מופע, אירוע, הצגה, שיתרחש יום-יום מחדש. לא הווידאו או ההולוגרמה של יום אתמול או ליל אמש. ומופע - אני מוכן לחזור על זה שוב ושוב - הוא הדבר האמיתי. החי, המזיע, הנושם. אותו אי אפשר לזייף.
כל הדברים לעיל תקפים רק עד לרגע עליית המסך. אין בהם התחייבות לגבי התוכן והאיכות של השואו הריטאי הצפוי. ראיתי רק שמץ, קמצוץ, קצה-קצהו של התוכן, בפרזנטציה מיקדמית לפני חודשים. אין לי מושג לגבי האיכויות ולא כלים לבדוק אותן מראש. אבל אין ספק שזאת לא חלטורה. ברמת ההשקעה וההצהרה, עם במאי מיומן כחנוך רוזן (שגם בו נוטים לזלזל, אך המקצועיות שלו מנצחת תמיד) ושאר הצוות המקצועי (מעצבים, מעבדים, רקדנים, פעלולנים, פירוטכניקה וכיו"ב), ברור שצפוי שואו מושקע, מתוקתק, צבעוני ורב-השראה. אך חובת ההוכחה חלה עליה ועליה בלבד.
לפרטים נוספים
30/06/2006
:תאריך יצירה
|