עמוס אורן מסביר מדוע החליט, כחלק מחבר הנאמנים של פרס שר התרבות, להעניק את הפרס על מפעל חיים לשמוליק קראוס, למרות אלימותו המילולית והפיזית של האיש.
לא מלקה על חטא
גילוי נאות. החתום מעלה נמנה על חבר הנאמנים של פרס שר תרבות לזמר עברי, הגוף שהחליט להעניק למלחין שמוליק קראוס פרס מפעל חיים על פעילותו ותרומתו לזמר העברי. הפרס הוענק בראשית השבוע, במסגרת אירועי חגיגות הזמר העברי בערד, לא לפני שגרר ביקורת קשה בגין ההתעלמות מהתנהגותו האלימה של קראוס כלפי נשים בחייו וסביבתו בכלל.
כאחד משבעת החברים בחבר הנאמנים של פרס שר התרבות לזמר עברי, אני נושא ב"אשמה`"שבהחלטה להעניק את הפרס לשמוליק קראוס על מפעל חייו בזמר העברי לאורך 40 השנים האחרונות. בניגוד לארבעת הפרסים האחרים שהוענקו בראשית השבוע על ידי השר (למבצע, מלחין, כותב ויוצר בתחילת דרכו) וזהות הזוכים בהם נקבעה על ידי ועדות מקצועיות ממונות, את זהות הזוכה בפרס על מפעל חיים קובע חבר הנאמנים (שבבסיסו חברים במדור לזמר עברי לצד המועצה לתרבות ולאמנות, ביניהם כותב שורות אלה) מתוך רשימת מועמדים שהוגשה מטעם הציבור ומקורבי היוצרים.
אמנם קראוס היה המועמד המשני שלי (כל חבר נתבקש לבחור בשני שמות), אך החלטת חבר הנאמנים היא מיקשה אחת, וזכאותו לפרס כה נכבד מטעם המדינה הייתה - ועודה - מקובלת עליי. הלחנים והשירים שהעמיד קראוס לזמר העברי, במהלך פעילותו עם שלישיית "החלונות הגבוהים" וגם בקריירת הסולו שלו, בעיקר בחיבור יוצא דופן עם המשוררת מרים ילן שטקליס ועם הפזמונאי יענקלה רוטבליט, מדברים בעד עצמם, וזה לא המקום לחזור ולפרט את הישגיו.
למיטב זכרוני, בישיבת חבר הנאמנים עלה עניין התנהגותו של קראוס, אך הדיון בה ובקשר שלה לזכאותו לפרס, נדחה מן הטעם שהתקנון לפיו פעל חבר הנאמנים (תקנון ששימש אותנו גם שנה קודם, מועד הענקת הפרס לראשונה) הינו חד-משמעי ומתייחס לפעילותו ולתרומתו של המועמד לזמר העברי בלבד, לא להיבטים של אישיותו.
בדיעבד, מבחינתי לפחות, היו כאן חוסר תשומת לב וקהות רגשית מסוימים. אין לי כוונה להלקות על חטא בפומבי, ואם מישהו מקוראיי - או מהציבור בכלל - מרגיש עצמו נפגע מהענקת הפרס לקראוס, הוא רשאי לראות בי אשם, גם אם אני מסתתר מאחורי תקנון.
אמנות או אלימות
אני אשם פעמיים - גם בבחירה בקראוס, וגם בכך שהתעלמתי מהיבטים ציבוריים, חברתיים והתנהגותיים המבוקשים ממועמד לפרס מטעם המדינה. וזה עניין לא פשוט: מצד אחד, אי אפשר שלא להכיר בתרומתו של קראוס למוזיקה הישראלית הפופולרית (לטעמי הוא האיש שהעביר אותה משירת הרועים וה"הו-הו" על ברכיה היה אמון, לצורה הראשונה והמנצחת של פופ ישראלי), מצד שני, אי אפשר להתעלם מאלימותו המילולית והפיזית של קראוס, שמצאה לא מעט קורבנות ונפגעים.
בעקבות שאילתא שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ` (ואין לי טענות לח"כית המסורה שעוררה את הדיון הציבורי הנוקב בנושא. זו זכותה ואפילו חובתה, גם אם דרכה ודעותיה אינן מקובלות עלי), כינס שר התרבות, אופיר פז-פינס - קודם שיעניק את הפרס - ישיבה מיוחדת של המועצה לתרבות ולאמנות, לדיון בהיבטים השונים של הפרס, במשמעותו ובקביעת הנחיות ודרכים לעתיד, עבור השר, עבור המועצה ועבור הוועדות השונות מטעמה.
בדיון, שבו השתתפו גם הפרופ` אסא כשר, חתן פרס ישראל והד"ר דב גולדברגר, מרכז פרס ישראל במשרד החינוך, עוצבו שתי הבנות: האחת, שאין זה ראוי, נאה ומכובד לשר, שלא לגבות החלטת ועדה מקצועית מטעם משרדו. ושנייה, לעתיד לבוא, שפרסים המוענקים מטעם הממלכה, ייקחו בחשבון היבטים נוספים באישיותם של המועמדים, גם אם אין להם פירוט מפורש בתקנון. כי לא ראוי שהמדינה, או הריבון, כלשונו של הפרופ` כשר, יעניק פרס למי שיש בעברו רישום פלילי או כתם התנהגותי-נורמטיבי. מועמדים כאלה, עם כל הכבוד לפועלם ולזכאותם, יוכלו לקבל פרסים מטעם גופים אחרים. לא מטעם המדינה.
כך שמצד אחד, חזרה המועצה ואישרה את החלטת חבר הנאמנים. מצד שני הובהר כי בעתיד, ועדות פרסים מטעם המדינה יצטרכו לתת דעתם על "ניקיונם" של מועמדים מהבחינה החברתית-התנהגותית-ציבורית. אולם לא נקבע "סולם ערכים" שכזה וספק אם ייקבע אי פעם. כי בלתי אפשרי לוועדה מקצועית לפשפש בעברו ובתיקו המשטרתי של מועמד וגם מגוחך להתלות מועמדות לפרס בתעודת יושר כלשהי. ובינינו, במאמר לגמרי מוסגר, מה העבירות שיש עימן קלון ומניעה לפרס מטעם המדינה: רישום פלילי? תיק במשטרה? עבירות צווארון לבן? העלמת מס? העלבת עובד ציבור? שימוש בסמים? נהיגה תחת שיכרות? עבירות תנועה? קנסות חניה? ביגמיה? סרבנות גט? ניאוף, רחמנא ליצלן? לך תדע. ויכול להיות שאף אחד מאמנינו, וגם אנחנו-כולנו, לא עומד בדרישות ניקיון שכאלה.
הגיבוי של אופיר פינס
איני מתכוון להישמע מתחסד וגם לא חנף, אבל לדעתי השכיל השר פז-פינס להתנהל בסוגיית קראוס. הוא קבע שאל לדרג הפוליטי לערער על החלטות דרג אמנותי מטעמו, גם אם מעשית, חבר הנאמנים הזה התמנה על ידי קודמתו בתפקיד, שרת החינוך והתרבות לימור לבנת. פינס, שנבהל מיוזמת יחימוביץ`, גם לא האשים את קודמו (השר מאיר שטרית שהחזיק בתיק למשך תקופת ביניים קצרה) כ"אחראי ל`מחדל` שעבר אליו בירושה", כפי שמדינאים נוהגים לעשות בדרך כלל.
אמנם אני כועס על השר פז-פינס על שהתנער מפגישה חזיתית עם קראוס, שמצבו הבריאותי מנע ממנו הגעה לערד, שם חולק הפרס בשני בערב, ושלח במקומו ומטעמו (בפרס שמוענק אחת לשנה אין מקום להתחמקות בגין לוח זמנים ו/או התחייבויות קודמות) את מנכ"ל משרדו, איתן ברושי, להעניק את הפרס לקראוס בביתו של המוזיקאי, בבוקר שני האחרון. יחד עם זאת אני שואב עידוד מהגיבוי שנתן לחבר נאמניו. אנחנו, בחבר הנאמנים, אשמים.
ואני גא באשמה. גם בשביל קראוס שקיבל את הכבוד הראוי לו כיוצר; גם בעבור המדינה, כריבון, שמצאה דרך לכבד יוצר חשוב על פועלו המוזיקלי רב-השנים; וגם בשבילנו, תושבי המדינה ובניה שנהנים יום-יום מיצירתו הנצחית והעל-זמנית. אך בעיקר אני גאה בשביל הפרס עצמו, פרס שר התרבות לזמר עברי.
ללא כוונה (אני נשבע!) לפולמוס שבא בעקבותיו, הוא הפך לפרס ולאירוע מדובר ונחשב שאף דובר או יחצ"ן לא יכול היה לחולל (ראו את הדממה הדקה שבה נתקבל טקס הענקת הפרסים הראשון). שלב הכרחי בהפיכתו לפרס השני בחשיבותו בציבוריות הישראלית, אחרי פרס ישראל. ובעוד פרס ישראל לזמר עברי מוענק אחת ל-חמש שנים, פרס שר התרבות מחולק אחת לשנה. בשנה הבאה כבר לא יתעלמו ממנו.
***
את טקס חלוקת פרסי שר התרבות לזמר העברי יזם המדור לזמר עברי בראשותו של אביהו מדינה, במהלך כהונת שרת החינוך והתרבות לימור לבנת, בעידודו ובתמיכתו של צח גרניט, יועץ התרבות של השרה. הרעיון שמאחוריו הוא לעודד ולטפח, להוקיר ולכבד יוצרים בזמר העברי הפופולרי, באמצעות חמישה פרסים: אחד למפעל חיים (על לפחות 25 שנות עשייה; 50 אלף ש"ח זוכה ראשון המוזיקאי מוני אמריליו), שלושה על הישגים שנתיים (30 אלף ש"ח כ"א) למבצע (לא חולק אשתקד; השנה ניתן לזמר עברי לידר), למלחין (אשתקד אהוד בנאי; השנה עידן רייכל) ולכותב (אשתקד מאיר גולדברג; השנה יוסי גיספן), ואחד (20 אלף ש"ח) ליוצר בתחילת דרכו (אשתקד בועז ריינשרייבר; השנה קרן פלס).
14/07/2006
:תאריך יצירה
|