עכשיו יותר מתמיד כדאי לה למדינת ישראל להשתמש באמניה המוכשרים כשליחיה המצוינים במאבקי ההסברה והתעמולה לשיפור תדמיתה אחרי המלחמה.
להציף את העולם באמנות ישראלית
אני כלכלן קטן, אבל דומני שכל אחד מאיתנו מרגיש שזו העת לתנופה כלכלית, להזרמת כספים ציבוריים לכל המגזרים ולא לקיצוצים. דומה כי הקיצוצים - רוחביים, אלכסוניים ואורכיים, למי אכפת - נועדו רק כדי שהממשלה לא תחרוג מיעדיה התקציביים ולא תיקלע לגרעון. אבל לנוכח הזהירות המופלגת של השנים האחרונות, שבהן נצברו במרתפי האוצר יתרות ועודפים תקציביים, לא יזיק במקום לקפוץ יד להשתמש בהם ברוחב יד. לא פזרני סתם, אבל מושכל ומחושב, בייצור תדמית נמרצת ומתנערת של זינוק, של עשייה, של אופטימיות בלתי מוכנעת.
אולי מטורף עכשיו, אחרי מאמץ מלחמתי של 25 מיליארד ש"ח, לבקש תקציבים לתרבות, אבל זה חלק מהמלחמה: על דעת הקהל בחוץ, לא מבית. לא רק תקציב הביטחון צריך לגדול, אלא גם זה של התרבות (לצד תחומים נוספים, כמובן). ואין סתירה, ניגוד אינטרסים ואבסורד בדרישה זו.
לעניות דעתי, דווקא בעת הזאת של אחרי מלחמה, חובת המדינה היא להפוך את כל אמניה לחיל תרבות. לא בצו 8, כי אם באמצעות סבסוד וסיוע מאסיבי בייצוא. הממסד כבר היה חייב להפנים מזמן שתרבות משרתת את החברה והציבור, ופוליטיקאים צריכים להבין שאמנים הם שליחים מצוינים, בעלי ערך מוסף פורץ גבולות התודעה. ההיסטוריה לא תזכור את ראש ממשלת צרפת בתקופת פעילותו של פיקאסו, אך לא תשכח את הצייר ואת תרומתו התרבותית.
אמנים פעילים, בכל התחומים, הם כוח נגיש, נלהב ומזומן (!) שנכון מיד לפעולה על אדמה זרה וב"עורף האויב", כמעט ללא צורך בהכשרה מיוחדת, אלא רק בתוקף אמנותם. ועל המדינה לעשות שימוש במשאב זמין זה, שתוצריו הפכו מזמן למבוקשים ברחבי העולם וצברו מוניטין רב. ואין המטרה לחכות להזמנות ספוראדיות ורנדומליות של גורמים משוכנעים, שגם הם (אם אין למזמינים היכרות מוקדמת עם אמנויות הבמה הישראליות) מושפעים מתדמיות מדיניות ופוליטיות. אלא ליזום - בתנופה, ללא פקפוק ותהייה ומבלי לחשוב על העלות הכספית. פשוט להציף את העולם באמנות ישראלית, כדי להגיע אל הלא-משוכנעים.
מגוון הדעות מייצג דמוקרטיה
מדינות מתוקנות ומתקדמות בכל העולם למדו להכיר את כוחה של התרבות והפכו אותה לחוד החנית להסברה ולתעמולה שלהן בקרב טריטוריות זרות. ואם הן עושות זאת בעיתות שלום, על אחת כמה וכמה אנחנו, שנדרשים לעשות זאת בעיתות מלחמה. בזכות האמנות המשובחת והמבוקשת ניתן להרוויח הסברה נטו, את הפנים האחרות - הטובות, היפות, המאירות של ישראל.
ויש לנו תרבות רבת-פנים מצוינת ומבוקשת בזירה הבינלאומית. סופרים, מוזיקאים, קולנוענים, רקדנים, נגנים וזמרים ישראלים לא מעט מסתובבים בעולם, מוצגים ומופיעים דרך קבע בפני קהלים מקומיים, לאו דווקא יהודים וישראליים. להקות מחול כמו בת-שבע, הקיבוצית, יסמין גודר, נעה דר ועמנואל גת במחול, אחינעם ניני, חווה אלברשטיין, דוד ד`אור, דויד ברוזה, רוקפור, הברירה הטבעית, יאיר דלאל, עידן רייכל, הדג נחש, אינפקטד מאשרום וסקאזי במוזיקה הפופולרית לגווניה, וגם "מיומנה", מוזיקאי ג`אז ומבצעי מוזיקה קלאסית.
גם אם לא כולם מתיישרים לפי הקו הפוליטי הישראלי הרשמי ולחלקם השגות ודעות שונות לגבי מדיניותה של ישראל, דווקא הפלורליזם הזה, מגוון הדעות, עדיף לייצוג הדמוקרטיה שלנו. האמנים שלנו מספיק מוסריים, רגישים, כואבים ומבינים. במגוון דעותיהם הם המצפון המוסרי שלנו. אני מעדיף לקבל ביקורת אוהבת וכואבת מאנשים שלנו, על פני הטפת מוסר מתחסדת, צבועה וצדקנית של כוכבים בינלאומיים (פטי סמית למשל) שמתבססת על אי ידיעה, בורות ואינפורמציה טלוויזיונית.
איך להשתמש בהם? אף אחד מהם לא יסרב, אפילו ישמח, לתדריך הסברתי טרם צאתו לחו"ל. לא בושה להיעזר במדינה. לא כשהדבר לתועלתה ולשיפור תדמיתה, ובטח לא כשאינו פוגע באינטגריטי האמנותי ובתדמית של האמן. פטריוט הוא יהיה תמיד. שפה זרה ברמת שפת-אם (אנגלית, ספרדית, איטלקית וצרפתית) היא יתרון, אבל גם לאמנות א-מילולית, כמו מחול ומוזיקה, יש כוח בשיווק ובהפעלה נכונים ומדויקים.
זה לא שאמנים יפסיקו מופע כדי לפרוץ בדברי תעמולה, או ישלבו אמירות מוסוות וגם בוטות בין השירים והקטעים. אבל התגייסות המדינה לתרגום מסרים אמנותיים (כפי שזה נעשה בתיאטרון באמצעות המכון למחזאות ישראלית או בקולנוע באמצעות מגוון קרנות), סיוע כספי בשילוב אימאג`ים בתצוגות הווידאו של האמנים, תמיכה כלכלית בשילובם בתערוכות ובירידים מקצועיים (מידם, למשל) ופעילות בלתי פוסקת במימון ובסבסוד מסגרות ישראליות בפסטיבלים בינלאומיים, כפי שלא מתביישות לעשות מדינות מובילות באירופה (ספרד, צרפת, איטליה) שמשקיעות בטירוף בתרבות מתוך בחירה והכרה (לא יכולנו שלא להבחין במאמץ התרבותי האדיר שהשקיעה צרפת בישראל בשנתיים-שלוש האחרונות).
הכתובת: משרד החוץ
לא חסרים רעיונות נוספים שחלקם מתבצעים (חשיפות בינלאומיות למחול ולתיאטרון או סבסוד כרטיסי טיסה לחו"ל) וחלקם צריך לעלות לדיון (הקלות והטבות מס בפעילות בינלאומית, למשל).
כרגע, אין יד ממסדית מרכזת ומכוונת. אין כתובת אליה אפשר לפנות. קשתו"ם במשרד החוץ היא דלת צרה מכדי להכיל ולממש את הפוטנציאל הרוחש. והבעיה היא כפי שמיודעים ומכירים כל העוסקים בתרבות בארץ, בביורוקרטיה הממשלתית ובמאבקי הכוח והאגו על קרדיט ופרסום. שכאילו זהות היזם חשובה יותר מן התועלת ההסברתית והתוצאה המדינית. ואנחנו רוצים תוצאות, לא מאבקי כוח.
גם אם קשה להביס את הסקפטיות הבסיסית, פעולה נחרצת שכזאת חייבת להיעשות בשיתוף ממשלתי בין-משרדי משולב של התרבות, האוצר והחוץ. ספק אם במשרד התרבות דל התקציב מלכתחילה יוכלו להרים את הכפפה. אם עד כה כמעט ולא פעלו בכיוון הזה, למה מעכשיו? לתשומת לבו של השר אופיר פינס. באוצר אין עם מי לדבר. הפקידים שם לא מבינים ולא מסוגלים להבין את הנחיצות והחשיבות. גם את התרבות הם מכמתים בערכים מספריים.
ואולי צריך לשנות כתובת. לחפש את התשובה במשרד החוץ. אולי שם ישכילו אנשים נבונים לזהות את הפוטנציאל התדמיתי היקר. נדרש חזון, נדרשת השקעה אולם בעיקר נדרשות החלטה והכרעה. האם שרת החוץ ציפי לבני היא כתובת ראויה?
18/08/2006
:תאריך יצירה
|