האם תשכיל השנה הוועדה הנבחרת לבחור בנציגים ההולמים ביותר לתחרות בהלסינקי? הסיכויים מעטים, המכשולים רבים. לכשעצמו היה עמוס אורן מתלבט בין הנרי וניקה להראל סקעת.
מאחרים להכריע
בעוד כעשרה ימים תתכנס הוועדה לבחירת נציג ישראל לתחרות האירוויזיון, שתתקיים בהלסינקי בירת פינלנד, במוצאי שבת 12 במאי 2007. ישראל, אגב, תהיה אחת מ-28 מדינות (!) שתיאלצנה להתמודד בתחרות מוקדמת (10 במאי, באותו מקום), על עשרה מקומות פנויים בשלב הגמר, שבו ממתינות כבר 14 משתתפות -עשר הראשונות בתחרות אשתקד, ועוד ארבע "הגדולות", צרפת, ספרד, גרמניה ובריטניה, המייסדות והממנות העיקריות את התחרות ואת רשות השידור האירופית (EBU).
כרגיל אצלנו, מאחרים להכריע, וההחלטה להטיל את בחירת המבצע והשיר לאירוויזיון על ועדה מטעם רשות השידור היא כנראה הרע במיעוטו, לנוכח בעיותיה הכרוניות של הרשות, אם במישור הניהולי, שבו תהליך קבלת ההחלטות ואישורן הוא איטי ומסורבל אם בכלל, ואם במישור התקציבי, שמונעות הפקת ושידור תוכנית קדם-אירוויזיון.
הוועדה, בה חברים 13 אנשים בראשות יצחק זוננשיין, ראש מחלקת הבידור בטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון), אמורה לבחור מועמד/ת מוסכם (כזה שהביע נכונות מראש) וגם את הדרך ולוח הזמנים לפיהם יבחר את השיר שייסע לפינלנד, ואולי גם ללוות אותו ולעקוב אחרי תהליך הבחירה. כך, למשל, עשויה הוועדה לקבוע אם המועמד המוסכם יבחר את השיר בכוחות עצמו או שתטיל עליו להגיש בפניה ארבעה ויותר שירים מועמדים מהם תבחר את הראוי למטרה. ואולי, בכלל, תחליט על קדם-אירוויזיון פרטי, שבו יציג המועמד את השירים שהקליט לבחירת הציבור (כפי שעשו בשנים האחרונות הזמרים ליאור נרקיס ודוד ד`אור).
הוועדה: חסר קול צעיר
אל היו"ר זוננשיין יצטרפו יעקב נווה, דליה כהן-שמחה, ברכה רוזנפלד, חליל רינאווי, אמנון שילוני, נועם גילאור, טל השילוני, קובי אושרת, ירדנה ארזי, חיים אוליאל, מיקה קרני ודניאל סלומון. תמהיל - שאמור להיות מאוזן ומייצג איזו תקינה פוליטית, ציבורית ומקצועית -של נציגי הוועד המנהל, אנשי רדיו בכירים ברשות ודמויות מוכרות מהפופ הישראלי.
ספק אם כל החברים בוועדה מכירים את האירוויזיון מעבר לצפייה במשדר הטלוויזיוני. מיעוטם (זוננשיין, אושרת, ארזי, אולי גם גילאור) מכיר את התחרות מבפנים, לפני ולפנים, כמי שהיו, השתתפו או נכחו באירוויזיון כלשהו מחוץ לגבולות ישראל. וגם אם כולם משתתפים בוועדה מתוך תחושת שליחות ואחריות, מוזיקלית, ציבורית ופוליטית (!), לחלקם הגדול אין מושג מה אומרת השתתפות באירוויזיון ומה הן דרישותיה האמיתיות, מוזיקליות וכלכליות. ולאו דווקא באשמתם, כי רק בישראל מייחסים חשיבות עצומה ורצינות תהומית לזהותו של נציג המדינה לאירוויזיון, ורק בישראל מעמידים ועדה ממלכתית-כמעט לבחירתו. במרבית המדינות (והשנה תשתתפנה 42, מספר שיא) מוטלת המלאכה, לאחר יד כמעט, על מפיק, איש מקצוע, שבסמכותו לקבוע את השיטה והאופן מבלי להטריד את שליחי הממשל.
מעטות החברות בEBU שפועלות בנושא האירוויזיון כמו ישראל. ואם יתפרסם הפרוטוקול של דיוני הוועדה לא נופתע לגלות איזה רעיונות מגוחכים ומועמדויות מופרכות יעלו חלק מהחברים בה, הצעות ושמות שיעידו על בורות וחוסר הבנה, ובעיקר על ניתוק מהצליל של הרחוב האירוויזיוני. ותרשו לי להטיל ספק בידיעות, בהכשרה, במקצועיות ובהבנה של חלק נכבד מחברי הוועדה, וגם במידת החיבור שלהם לרעיון ולצליל. בעיקר אני לא מוצא בהרכב הוועדה קול צעיר, של מפיק פופ מן הזרם העכשווי והמקובל בזירות הדאנס והאלקטרוניקה.
הבעיות: משכנתא לכל החיים
הגישה לאירוויזיון מונחית על ידי שתי גישות סותרות: האחת טוענת, לא חשוב מה יהיה, השיר הוא החשוב. עליו תקום ותיפול הופעה. זמר מצוין שיבוא עם שיר דפוק, גם חכמים לא יועילו בתקנתם. השנייה סוברת ההיפך: באירוויזיון של השנים האחרונות לשיר אין כל חשיבות. השואו הבימתי, כיאה למשדר טלוויזיוני, הוא העיקר. כלומר, צריך גימיק, צליל מעניין, מופע מושקע, אותו משהו חמקמק שיוגדר כ"אחר". כי סתם שיר יפה, זה ללכת להתאבד.
ככל שייצוג באירוויזיון הוא זכות גדולה, כבוד עצום וקרש קפיצה מצוין עבור המבצעים, כך הוא נתפש בציבור כשליחות לאומית, כמבצע לזקיפות קומה, כמשימה עם חובת הוכחה. כישלונות - בדרך כלל פחות מהמקום הראשון - לא באים בחשבון. בשנים האחרונות, במיוחד מאז הונהג שלב הניפוי המוקדם, מאז הצטרפותן של 20 מדינות מזרח אירופה (ספור! השנה גם צ`כיה, גיאורגיה, סרביה ומונטנגרו, שדומה כי נפרדו רק בשביל העניין הזה...), מלאכת ההתברגות לגמר ויותר ממנה זכייה במקום הראשון, הפכו לבלתי אפשריות כמעט.
זוכי שנות האלפיים הם הפקות בימתיות מיוחדות ומושקעות, שמאחוריהן השקעה כספית עצומה. האירוויזיון הפך להצגה טלוויזיונית מרהיבה, לקרקס ססגוני נודד, וההשתתפות בו דומה יותר ויותר להתאבדות שיעית. ללא כסף זה ללכת עם הראש בקיר מבחינת הסיכויים. והשאלה היא: מי יכול להרשות לעצמו את ההרפתקה הפיננסית הזאת?
החשבון פשוט: רשות השידור מכסה רק את עלויותיהם (טיסה ואשל) של עד שישה מבצעים על הבמה - הזמר ומלוויו. כל שאר הפונקציונרים שמרכיבים את פמלייתו של המבצע מגיעים על חשבון ההפקה שלו, או בכוחות עצמם, מה שכמעט לא קורה. כרטיס טיסה (לא ישיר!) לפינלנד ועשרה לילות בהלסינקי היקרה (בהנחה שמעפילים לגמר) הם הוצאה עצומה לפמליה שתכלול מנהל אישי, במאי, מאפרת, מלבישה, מעצב שיער, יחצ"נים, כותבי השיר, בעלי תפקידים אחרים ואולי גם בני משפחה מקירבה ראשונה. תוסיפו לכך את שלושת חודשי העבודה קודם התחרות - חזרות, הקלטות, צילומים, יחסי ציבור וכל השאר (כולל אובדן הופעות והכנסות בגין ההכנות) - וההשקעה עשויה להמריא לחצי מליון ש"ח` מבלי להרגיש. ואם זה חשוב במיוחד לזמר ולמנהליו, כשהם בונים על חדירה לשוק האירופי, ההוצאה תגיע גם למיליון ש"ח ויותר.
למדינה, למרות שהזמר המבצע הוא נציג שלה, אין משאבים שכאלה, אפילו אם תשקיע במשימה (מה שאין סיכוי שיקרה) את הכספים ש"הרוויחה" מביטול הקדם. כך שהנטל הכלכלי שהוא בעידן הנוכחי הבסיס להשתתפות הולמת וראויה, נופל על הזמר ומנהליו. אלה, בהיעדר משקיעים, כמו חברת תקליטים (בארץ וגם בחו"ל), גורמים עסקיים, חברות מסחריות, נותני חסות למיניהם ואפילו בעלי ממון פרטיים (נראה מי יצליח לגרור פנימה את פלאטו-שרון, גיידאמק, לבייב, סבן או אריסון), עדיף שלא יתקרבו לאירוויזיון. מי שלא יכול לגייס את העלויות, תרחק נפשו. אחרת, הנסיעה הכייפית הזאת עלולה להפוך עבורו, למשכנתא לכל החיים.
המועמדים
בין השמות שנזרקו לאוויר עד כה, בולטים שניים שכבר הביעו נכונות ושמועמדותם נראית רלוונטית _ בהתייחס ליכולתם המקצועית, לנוכחותם החזותית, למעמדם בפופ המקומי, להבנתם את כללי המשחק האירוויזיוני ולאפשרותם לגייס את ההשקעה הנדרשת - יותר מכל הרעיונות המופרכים שיעלו (בין היתר, מבלי לבקש את הסכמתם!) חברי הוועדה. הזמר הראל סקעת והצמד הנרי וניקה. ואפשר להמר שההכרעה תיפול ביניהם. כל מועמד אחר יהיה לא רק הפתעה מרעישה אלא גם מתכון (בטוח אפילו) לכישלון צורב.
לזכותו של סקעת עומדות יכולתו הווקאלית המרשימה כזמר וכישוריו הבימתיים המבטיחים כפרפורמר. הוא נהנה מאהדה גורפת של הציבור המקומי, והשתתפותו באירוויזיון, ולו רק בשלב חצי הגמר, עשויה להניב אחוזי צפייה חסרי-תקדים עבור הערוץ הראשון. ההיבט הכלכלי של סקעת לא צריך לעורר בעיה, הוא נתמך על ידי חברת תקליטים גדולה (הד ארצי) ועל ידי חברת ההפקה "`טדי הפקות". אולם לא ברור עד כמה גורמים אלה יהיו מוכנים להכניס יד לכיס כדי לממן בכוחות עצמם בלבד את ההרפתקה. בעייתיות מסוימת שמעוררת מועמדותו של סקעת היא דווקא מוזיקלית. למרות היותו זמר מתחיל וכוכב עולה, המוזיקה שלו - עם כל הכבוד - אינה צעירה (כמו ההפקה ה"זקנה" של מופע הבמה שלו, הקרדיט ליזהר אשדות), היא מבוססת בעיקר על בלדות ורגש, ואפשר להגיד שיכולתו הקצבית של סקעת טרם נבחנה. לקרקס האירוויזיוני, המבוסס על קצב, תנועה והתרחשות בימתית מסעירה, כמו לסיכויים להתבלט בו, להעפיל שלב ואולי גם לזכות, זה עלול להיות מכשול. אם סקעת ומנהליו ישכילו להתגבר על פגם זה, יש לשקול ברצינות את מועמדותו.
למרות הרייטינג, יש לי הרושם שמטעמי כדאיות ונוחות לרשות השידור עדיפה דווקא המועמדות של הנרי וניקה. פחות בעיות ו-ויכוחים. השניים לא נהנים מפופולריות דומה לסקעת ויחסית אליו הם שוליים שבשוליים. עם שני להיטים בלבד ברדיו – "עירומה מול הרוח" וחידוש ל"בגידה" של ריטה - הציבור הרחב כלל אינו מודע לקיומם, למרות שיכולותיו של הנרי (אלי מזרחי בתעודת הזהות) כיוצר וכמפיק פופ עדכני זכו לחותמות הכשר (שירות עברי לידר, שירי מימון, רוני סופרסטאר ושרית חדד, לה כתב את "חגיגה" ו"בין כל הבלאגן"). כישורים מקצועיים אלה עשויים להעיד על חיבור נכון לרוח המתעדכנת של האירוויזיון.
הנרי, אפילו פחות מסקעת, לא הוכיח עדיין יכולות כלכליות איתנות, אם כי התחושה היא שהדרך שעשה עד כה, האנשים עימם עבד והשאפתנות שמנחה-מנווטת אותו עשויה לסייע בגיוס משקיעים, מה עוד שכיוצר ובעליו של אולפן הקלטות משלו עשוי הנרי להוזיל משמעותית את הוצאותיו המקדמיות. לעומת זאת יש לו קלף חזק שהולם ככפפה את האירוויזיון ומיליוני אוהדיו ברחבי אירופה והעולם. ניקה שלו. ניקה, וזה לא יפיל אתכם מהכסא במדינה מתקדמת וסובלנית כשלנו, היא זמרת שעברה שינוי מין, מגבר לאשה. ברור שהמבחן חייב להיות ביכולות המקצועיות והאמנותיות , אבל הערך המוסף של ניקה הוא גימיק עובר לסוחר. אמנם דז`ה וו אבל טריק שכבר הצליח לנו.
בואו תפתיעו אותנו.
22/12/2006
:תאריך יצירה
|