ברשת ג` נטפלו אמנם לעברית של הראל מויאל אבל מה על שלמה ארצי ואביב גפן? וגם - השמועות על מותו של פרס התיאטרון עדיין מוקדמות, הרינגטונים משפיעים על הפלייליסטים והערה על "המלך ליר"
אבירי הזלזול עדיין מושמעים ברשת ג`
בצעד חריג למדיי, יחסית להתנהלותה עד כה, התגאתה השבוע רשת ג` כי "הכריחה" את הזמר הראל מויאל להקליט מחדש שיר חדש, לאחר שנתגלתה בו שגיאה חמורה בעברית (`מְכּירים` במקום `מַכּירים`). לא יודע מי הרוויח יותר מיחסי הציבור שנילוו להודעה הדרמטית - הזמר והשיר (בגרסתו המחודשת והנכונה) או רשת ג` שמיצבה את עצמה כמגינתה הנחושה של הלשון העברית - אני רק יודע שהצביעות הרימה ראש.
ב"שוויץ" שלה, גימל הראתה שהיא חכמה על חלשים (ועל בורים, כי מרבית הטעויות המוקלטות - דין דין אביב ואיה כורם למשל - נובעות מאי-ידיעה ולא מכוונה מודעת), אלה שעליהם ניתן עדיין להפיל אימה ומורא של פסילה לשידור. היוזמה אכן חיובית, הכרחית ונדרשת, אבל נראה אותה (ואת הרשת הפרוצה לשגיאות, טעויות ולשיבושי לשון מכל סוג) מופעלת על הכוכבים הגדולים באמת של הפופ הישראלי, על המחבלים והמפגעים המסוכנים יותר, אבירי הזלזול ומובילי ההשחתה בשפה העברית (וכדמויות נערצות ומודלים לחיקוי הם משפיעים יותר על הציבור, וכאן טמונה סכנתם).
יפה לשדר, באמצעות מויאל, מסר ברור לכל בוגרי ויוצאי "כוכב נולד". אולם צריך לכוון אותו גבוה יותר.
נראה את רשת ג` עושה אותו תרגיל לאביב גפן, עברי לידר או עידן רייכל. כשתכריחו אותם לחזור לאולפן, נדע שאתם רציניים במאבקכם. ועובדה היא שהנחישות המיוחצנת כלפי מויאל לא הופעלה כלפי ...שלמה ארצי, הבכיר ביוצרים ובמבצעים בפופ המקומי, שב"נצמדנו" שלו יש טעות מאותה "משפחה" בדיוק: ארצי שר "הִקַמתי לְהָקה, גיטרה, בס ומתופף", במקום "הֵקַמתי לַהֲקה" וגומר.
בכלל` "שפויים" שלו הוא מפגן בוטה של זלזול ופגיעה בלשון העברית. רדיו שמתיימר להגן על השפה היה נמנע מלהשמיע את "האמיתי", הסינגל הראשון מהאלבום, שבו מפליא ארצי בהוראת ציווי צורמת ומקוממת: "שְכַּח את הפקולטות, שְכַּח את הפגיעות...". במקום הצורה הנכונה "שְכַח". שגיאה הרבה יותר חמורה מאשר "מכירים", כי היא חותרת במודע תחת אושיות השפה העברית. גם בשיר "ברגע האחרון", מתעקש ארצי להגות "ברגע האחְרון" ולא "הָאַחֲרון", הנדרש והנכון. סותר אפילו את החרוז (הנכון!) שלו `בַּחַלּון`, ולא - לפי אותו הגיון ארצי – "בַּחְלון"...
אין לי בעיה עם חירות אמנותית, המצאות לשוניות וביטויים תמוהים-גאוניים של ארצי ("חתולים לאחור", "חליפת חיי", "שמש בכיסים", "שני בגדים ודוכיפת", "שתו אותנו בקשית") ובלבד שיהיו עברית תקינה למראית עין. אבל ההתעללות שלו בשפה, הפכה כבר להתנשאות נוסח אני ואפסי עוד, וחייבת להיפסק. אלמלא כן, חובה שתהיה בעוכריו בעיתות מועמדות לכל פרס ממלכתי.
הרינגטון קובע הטון?
ועוד כמעט באותו עניין: שתיים-שלוש "יצירות" מוזיקליות של העת האחרונה, מלמדות על "סכנה" אחרת שמאיימת על תרבות הדיבור שלנו: "רוצה בנות" ו"נערות הליווי". שתיהן יצירות פופ קלילות וקליטות, לא מסוכנות לכאורה, אך מסמנות מגמה חדשה בתרבות הצריכה וההאזנה שלנו. זליגת שפת הטוקבקטים מהאינטרנט והסלולר אל המיינסטרים הפופי.
אמת, שני השירים הם להיטי בדיחה במשקל נוצה. קריצה, הקצנה מודעת של שפת הדיבור, רק בשביל הפאן. הראשון הופך את הביטוי המכובס "לעשות בנות" (לזיין, סליחה על הביטוי) לתמים, למהוגן ולנקי והשני עושה גלוריפיקציה למשלח היד של נערות ליווי, כמו בערוצי הפורנוגרפיה הרכה (מ"אגו" ועד "פלייבוי"), שמאדיר את אמנות הפורנו ואת העוסקות בה. ולא נתפלא, רחמנא ליצלן, אם פדופיליה לא יהיה הנושא של הרינגטון המצליח הבא.
מדובר במוצרי סלולר, מכוונים לקהל צעיר ומאוד מסוים, שכמעט לא צריך רדיו ולא צורך אותו. את הריגושים והגירויים שלו, מוזיקליים וכנראה גם אחרים, הוא מוצא במדיה הדיגיטלית. רק אחרי אינספור הורדות וכיכוב במצעד המבוקשים באינטרנט ובסלולר, הפכו שני שירים עוקפי-רדיו אלה לסינגלים תקניים, שהודפסו על גבי די.ג`יי. ונשלחו לתחנות הרדיו המהוגנות, שכבר הסכינו - בלית ברירה - עם שפת הרחוב הבוטה של ההיפ-הופ והראפ, ועתה צריכות להחליט אם הן מיישרות (או לא) קו עם הביקוש.
הלהיט השלישי מאותה משפחה הוא "מר במאי", שדגם מלים שסנטה הזמרת דנה אינטרשיונל בבמאי קליפים מסוים בראיון טלוויזיה (בתכנית היומית של גיא פינס) והפך אותן לרינגטון דאחקות מבוקש. אחרי אלפי הורדות, נכנעו חלק מתחנות הרדיו לביקוש, ולמרות שאינו סינגל רשמי של דנה, הן משמיעות אותו כשיר (בדיחה) לגיטימי.
מוקדם מדי להספיד
השמועות על מותו של פרס התיאטרון היו אולי משמחות מדי (תלוי למי) אך גם מוקדמות מדי. הנושא אכן עלה, ואף נדון בשטחיות, בישיבת הוועד המנהל של הפרס, אולם יותר כהבעת אי נחת מהתנהלות כזאת ואחרת במהלך הטקס ופחות כהצעה אופרטיבית קונקרטית (ביצועית, עניינית ומעשית).
ההימור שלי, לא חוכמה גדולה בהכירנו את הנפשות הפועלות, שפרס התיאטרון לא יתבטל בעתיד הנראה בעין. ממציאיו והוגיו יותר מדי מאוהבים בו וב"כבוד" שהוא מעניק להם, אם לא לאמנות התיאטרון, ולא ימהרו לבטלו. בטח לא כל עוד אין להם חלופה הולמת.
ועוד יותר מזה קשה לי לראות אותם חוזרים ל"חג המחזה המקורי", אלטרנטיבה שהוזכרה. ולא מסיבות אמנותיות וענייניות גרידא, אלא מסיבות אישיות ותדמיתיות. כי "חג המחזה המקורי" לעולם לא יהיה המצאה שלהם, אלא של יעקב אגמון, המתנגד הגדול ביותר לפרס התיאטרון במתכונתו הנוכחית, שהפעיל אותו לראשונה בחגיגות 40 שנה למדינה.
והערה אחרונה, כמעט בשוליים
העימות הנצחי כמעט ביחסים שבין התיאטרון הציבורי לעיתונות דעתנית ולביקורת בונה, צף החודש שוב, אפרופו "המלך ליר" בהפקת הקאמרי. הביקורת לא התלהבה, לשון המעטה, ולדברי הימים של התיאטרון ההפקה תיכנס ככישלון (כפי שקרה` עם "אמא קוראז`` באותו תיאטרון). ואז, מן הסתם בסיכומי השנה, תבוא העיתונות השטחית ותתקוף את הקאמרי על פלופ מסחרי, ומבלי משים תאדיר, תפאר ותרומם הפקות מסחריות לשמן, רק בזכות הצלחתן בקופה.
ודווקא בנקודה זו חובה לטפוח על השכם ולחזק את ידי הקאמרי והאחרים. כי עדיף "כשלון" אחד עם "המלך ליר", על פני אלף קומדיות רדודות ושלאגרים מסחריים. תפקידו של התיאטרון הציבורי להתמודד עם אמנות בגאיונה ובמיטבה (כמו "המלט" ו"אנטיגונה"). לתשומת לב החאן, שניצב בפני האתגר של "אותלו".