מדוע תיאטרון הספריה אינו משתתף בטקס פרסי התיאטרון ואיך זה קשור לפרס המבקרים?
פרס התיאטרון ותיאטרון "הספריה"
גרי בילו, מנהלו הכריזמטי של בית הספר למשחק "בית צבי" ואיש תיאטרון יקר, פנה אליי בשאלה אם לא תמוה בעיניי, שתיאטרון הספריה - אותו הוא מגדיר כ"תיאטרון הבוגרים של בית צבי" - אינו כלול בגופים שהאקדמיה של פרס התיאטרון מכירה בהם. כדי לחזק את שאלתו, צירף - שלא לצורך - מקבץ ביקורות מחמיאות ומשבחות על הפקות שהועלו ב"ספריה" בעת האחרונה, כגון "נדנדה בשניים", "בודדה באפלה", "פנטזיה", "אובססיה", "ריצ`רד השלישי", פרי עטם של הבכירים במבקרי התיאטרון בעיתונות הישראלית. התמיהה של בילו - במלים אחרות: האם הצגות אלה, ואחרות, אינן ראויות להיכלל ולהתמודד בפרס התיאטרון, לפחות במקצת מהקטגוריות שלו- היא רטורית וגם מתריסה, אפילו אם לא התכוון לכך. רטורית, מפני שתיאטרון הספריה, וכמוהו שלוחות "מקצועיות" של בתי ספר אחרים למשחק, שיכולים אף הם לתהות בקול רם, אינו תיאטרון באמות המידה של משרד התרבות לצורכי תמיכת המדינה (מה שנקרא תקנת התיאטרון), וככזה אינו יכול להשתתף בפרס התיאטרון. אמנם "הספריה" מחזיק מעצמו תיאטרון לכל דבר, ודי בצדק מבחינות אמנותיות וגם מקצועיות, אבל הוא אינו "תיאטרון ציבורי", כיוון שאינו נתמך (תנאי קבלה לעמותת הפרס; אלא אם הוא תיאטרון פרטי, מסונף לאיגוד האמרגנים והמפיקים העצמאיים, שגם הוא חבר בפרס), כיוון שאינו מחזיק רפרטואר, והצגותיו מועלות אד-הוק, לפרקי זמן קצובים, של שבועיים-שלושה (למרות שמקצת ההפקות חוזרות ומועלות לפי ביקוש) וגם כיוון שהפקותיו מועלות ברמת-גן, כל אחת באולם אחד, ואינן יוצאות להצגות במקומות אחרים בארץ, שלא לדבר על הפריפריה. אם בילו חושק בחותמת הכשר של פרס התיאטרון, חובת ההוכחה חלה עליו בארגון קיומו של "הספריה" כתיאטרון ציבורי, לפני שיתדפק על דלתות העמותה. וזה לפני שבדקנו ניואנסים תקנוניים "קטנוניים" של פרס התיאטרון שיעמידו בפני "תיאטרון הספריה" גזירות וחומות בלתי עבירות, כמו הקצאת 240 מקומות (לחברי האקדמיה ובני זוגם) בזמן אמת לכל הצגה (בסדר הגודל של אולמותיו, מדובר באחוז נכבד ובלתי אפשרי), או תשלום של 650 שקל עבור כל מועמדות. פרס להצגות של בתי ספר? אני מסכים שהפקות תיאטרון "הספריה", כבמה ייחודית לשחקנים בוגרים ומקצועיים של בית צבי, ראויות להערכה, לכל מילת שבח שנכתבה עליהן ואפילו לפרסים. אם כי, לא פחות מהצגות תיאטרון של בתי ספר אחרים, כמו תיאטרון אוניברסיטת תל אביב ("המלך ליר"), סמינר הקיבוצים ("לה מריפוסה"), וגם הסטודיו של ניסן נתיב, יורם לוינשטיין ועוד. אבל המסקנה המתבקשת והמשאלה האולטימטיבית אינן השתתפות בפרס התיאטרון, אלא הכרזת פרס נפרד לבתי ספר או למסגרות בוגרים של בתי ספר. ואפשר היה להקפיד ולדייק בניסוח, אלמלא רעיון כזה הוא אווילי בעליל ולחלוטין בלתי קביל. מצד אחד, אפשר היה ליצור שוויון בפני החוק, כלומר הממסד ותקנת בתי הספר. מצד אחרי, התחרותיות והיריבות בין מוסדות הכשרה אלה, לא תאפשר להם לשבת ביחד. וגם אם כן, פרס שכזה, רק יגביר את האיבה ומעגל ההתנצחויות ביניהם, וישיג את ההיפך הגמור, במיוחד מנקודת מבטם של היוקרה האמנותית והכיסוי התקשורתי. את מי בדיוק יעניין פרס כזה? ומה תהיה תרומתו, אם בכלל, לתיאטרון הישראלי ולבתי הספר עצמם? והרי, בניגוד לפרס התיאטרון, שמוענק להצגות רצות ו"חיות" (לפחות בחלקן הגדול), הצגות הספריה כבר לא יהיו קיימות במעמד הטקס וההכרזה ולא יוכלו "להרוויח" צופים נוספים בזכות פרסים. אז את מי ישרתו הפרסים שלהן? את הרזומה של היוצרים, המעצבים והמבצעים? או את יוקרת המוסד ומנהליו? פרס המבקרים! אך, כאמור לעיל, התמיהה גם מתריסה. מעוררת מחשבה. ודווקא משום כך כדאי לעיין ולהרהר בסוגיה שמעלה בילו בתשומת לב ובמלוא הרצינות. השאלה אם הפקות התיאטרון האיכותיות של "הספריה", צריכות להסתפק בשבחי הביקורת, או שאפשר לזכות אותן – ואת דומותיהן כמובן - בהוקרה מוספת, ציבורית ופומבית, אכן ראויה לחשיבה ולדיון, ולאו רק תיאורטיים. ואם אכן הצידוק לתחינתן האילמת של ההפקות (עזבו לרגע את בילו) לתוספת תשומת לב ולהגברת התהודה, נובע מן הביקורת, אז שהביקורת תעניק את הפרס! כן, כן. דווקא הביקורת. ואולי הצגות אלה, שאינן מתברגות לפרס התיאטרון או לקיפוד הזהב (של הפרינג`), ידחפו לכינונם של פרסי הביקורת, או פרס המבקרים. לא בנפרד להצגות בוגרים של בתי ספר למשחק, כי זה בכל זאת מיותר, אבל כקטגוריה (או יותר, אם יימצאו ראויות) בפרס שנתי מקיף וכולל לתיאטרון, בדומה לפרסי הביקורת, העיתונות או התקשורת, בפסטיבלי סרטים בינלאומיים חשובים ונחשבים. רוצה להגיד, שרק התקשורת, עליה מסתמך בילו - ומן הסתם, גם מנהלי בתי ספר אחרים, יח"צניהם, הבוגרים, היוצרים והמעצבים שלהם; אחרת לא היו ששים להזמין ביקורת מקצועית - יכולה להעריך אם הישג הפקתי, עיצובי או משחקי, ראוי לפרס מטעמה, נטולת פניות, מנוטרלת מלחצים וחפה מאינטרסים (אשרי המאמין). איכות נטו. אז תוכל הפקה כמו "אובססיה" לקבל צל"ש הביקורת על עיבוד חומר ספרותי למחזה, והצגות אחרות יעוטרו בהתאם להצטיינותן, לא רק יחסית לעמיתותיהן, אלא בהקשר הרחב של התיאטרון הישראלי כולו. אלא שפרס כזה, אותו צריך לברוא יש מאין, צריך גב, תמיכה, תשתית ארגונית, של רשות בלתי תלויה, של מצנט עסקי, אולי של תורם שמבקש להנציח זכר אהובים. באופן טבעי, העקבות מובילים לאגודת העתונאים, כאיגוד האב של מבקרי התיאטרון. נראה בית מתאים וראוי לייסוד ולתפעול פרס מבקרים (על שם שוש אביגל ז"ל, למשל). ואם כבר, לא רק בתיאטרון, אלא בתחומי אמנויות במה אחרים, כמו מחול או מוזיקה פופולרית, שזקוקים להערכה מקצועית, הוגנת ומאוזנת מצד גוף נייטרלי אך מקובל ומכובד, ולא להסתפק בפרסי הביקוש בשוק, שהם הנחשבים מבחינה מסחרית וקיומית, אך לא תמיד מההיבטים האמנותיים והערכיים. נראה לכם הגיוני? נראה פשוט וקל? מוקדם לשמוח. כי בשאלה החשובה יותר, מי הוא מבקר (כלומר, מי יוכל להשתתף בהצבעה על פרסי הביקורת והמבקרים), צפויים חילוקי דעות. ותיק או מתחיל? מטעם כלי תקשורת או מטעם עצמו? מדבר ברדיו, מצטלם בטלוויזיה או כותב בעיתון? ומה עם אינטרנט? ואיזה אתר נחשב ואיזה לא? והאם הוא בכלל חבר באגודת העתונאים, או שמא עצמאי? תאמינו לי, אם לא יהיה מישהו שייקח על עצמו לעשות סדר, לא ייצא מזה פרס מבקרים. בקיצור, בילו, עזוב אותך ממרוץ ההישגיות, הכתרים והעיטורים. תמשיך לעשות הצגות טובות, ותתנאה בביקורות. זה צריך לספק ולהספיק.
20/03/2008
:תאריך יצירה
|