שמירת הצביון
תיאטרון "גשר" קיים השבוע מסיבת עתונאים ובה פרש את הרפרטואר שלו לעונה וחצי הקרובות. התיאטרון שהרהיב עוז לשנות את הלוגו שלו, מנה עשר הפקות עתידיות (ביניהן גם חנוך לוין, ז`אן קוקטו ואדגר אלן פו), אך לא השכיל להעניק מספיק זמן לשאלות. והיו לי דווקא שתיים, מסקרנות. לפחות בעבורי.
האחת, בעקבות דבריו (הידועים, החוזרים על עצמם, והנכונים כשמש בצהרי יום) של המנהל האמנותי ייבגני אריה (עדיין ברוסית - בתרגומו חי, הקולח והנמרץ של הדרמטורג הצעיר רועי חן - למרות 17 ויותר שנות פעילות בישראל), לפיהם ההצדקה העתידית היחידה של תיאטרון גשר היא בשמירת הציביון שלו. ובמצב הנוכחי, בסבך הקריטריונים והדרישות הממלכתיות שאמורים להכשיר תיאטרון (ולא רק ציבורי) ראוי לתמיכת המדינה, זה כמעט בלתי אפשרי.
כי שיקולים של מספר הרצות, גובה הכנסות והצלחות קופתיות, שוללים מ"גשר" (ודומיו, המעטים מאוד) את הזכות לקחת סיכונים אמנותיים. ובמקום זאת כופים אותו ללכת על הצלחות מסחריות. צודק אריה בתהייתו, שאם זה מכריח אותו להיות כמו כל תיאטרון (ולא ייחודי), אז בשביל מה להיות תיאטרון? ולא רק שנבצר מ"גשר" להתחרות ברמת השכר של שחקניו המובילים והוותיקים, אלא עדיין פליאה בעיניו, איך הם (סשה דמידוב, נטשה מנור, רות חיילובסקי או אפרת בן צור) עדיין נשארו לעבוד אצלו.
להמחשת טענה מרכזית בדבריו, האשים אריה את התיאטרונים האחרים (מבלי לנקוב בשמותיהם) בכך שהם מעסיקים את אותם שחקנים ואת אותם במאים, ובכך מטשטשים את גבולות הרפרטואר והייחודיות של כל אחד. מיד לאחר מכן פרש המנהל האמנותי של "גשר" את תכניותיו לעונה-שתיים הקרובות, בכפוף לאילוצים. מתברר ששתיים מתוך חמש ההפקות הבאות (נוסף על "הלילה ה-12", בבימויו של רפי ניב, שתראה אור כבר השבוע), יבוימו על ידי שניים מגדולי המזגזגים בתיאטרון הישראלי - עודד קוטלר ומיכה לבינסון. הראשון יביים את "מסיבת יום הולדת" של פינטר שתצא לבמה במארס 2009 (במסגרת פסטיבל פינטר בישראל) והשני יביים את "דודה שלומציון הגדולה" על פי יורם קניוק, שמיועדת לספטמבר 2009.
למען הסר ספק: אין חולק על יכולותיהם האמנותיות של קוטלר ולבינסון. הם מבכירי הבמאים הישראלית בעת הנוכחית, אם לא בראש החץ אז לבטח ברביעייה או בחמישייה הפותחת. והם לא "אשמים" (בעצם כן) שהם הטובים מכולם, ומשאירים חותם ברור ורושם בל-יימחה בהצגותיהם (בבית ליסין, הקאמרי והבימה, מושאי ההתייחסתו העקיפים של אריה) גם אם לא הופכות לשלאגרים. הם בהחלט אקס-טריטוריה. וגם הבחירה של "גשר" בהם, ועוד למחזות ספציפיים אלה, כלל לא מעידה על שיקולי מסחריות או כיפוף הקו האמנותי של התיאטרון, אלא על העמקתו, ביצורו והמשך בידולו. ובכל זאת, היה מעניין לשמוע את אריה מסביר את הסתירה-כביכול בהתנהלותו.
מפעל מנויים
השאלה האחרת שנבצר ממני לשאול, בשל קיצור אכזרי במסגרת הזמן שהועמדה לשאלות, מהותית לטעמי הרבה יותר, לנוכח ההתבכיינות המתייסרת של "גשר" לאורך השנים: אם כבר מדברים על מצב כלכלי לא פשוט, על תקציבים לא ראויים וקיצוצים תמידיים ועל הברירה האכזרית של כניעה לפשרות, אולי יפנה התיאטרון חלק מהטענות כלפיו פנימה, ויקיים בדיקה חוזרת והערכה מחודשת את עמדתו ההיסטורית, המתנשאת והבדלנית, נגד מפעל מנויים. אולי זה הזמן להשתנות? אולי זה הזמן להיות "קצת יותר" ישראלי?
אני אומר את הדברים מתוך כאב והזדהות עמוקים עם "גשר", שכולנו מכירים ומוקירים את דרכו, ייחודו איכויותיו ותרומתו. ובכל זאת כולנו (קרי, כל מוסדות התרבות הנתמכים במדינה) כפופים לאותם כללים, קודים וקריטריונים. ועם כל הרצון הטוב וההערכה העמוקה, אי אפשר לפרוץ את המסגרת רק בעבורו (ובטח לא בעבור כולם). ובסדרי העדיפויות המטומטם של המקום הזה, גם אין סיכוי שזה יקרה.
נמאס מההתבכיינות. מספיק עם הגישה המפונקת-מיוחסת כביכול של "מגיע-לנו-בזכות-מה-שאנחנו". אם "גשר" טוב, איכותי, ערכי ותרומתי כמו שמנהליו חושבים שהינו (אני לפחות חושב כמותם; וכך גם, תרשו לי לנחש, רבים מהקוראים וממקבלי ההחלטות), הגיע - אחרי 18-17 שנים - לבדוק מה הוא באמת שווה בשוק הסחורות העתידי, עליו מתבסס המסחר הישראלי בתרבות (גם תיאטרון החאן עושה זאת מבלי לפגוע יותר מדי בקו האמנותי שלו). בואו תבדקו את נכונות הקהל, האיכותי, הפוקד את שעריכם והנאמן להצגותיכם, ללכת אחריכם בעיניים עצומות, להזרים מזומנים לקופתכם הדלה מבעוד מועד ובראש השנה.
אני יודע שזה מנוגד לאמונה ולהכרה שלהם. אבל מה הברירה? להמשיך ולקטר (בצדק, אך ללא תכלית) או לעשות מעשה (לא הכי ראוי, אך לפחות מחייה)? אם לא תנסו לא תדעו. ואולי תופתעו לגלות שדווקא בעזרת התגייסות שכזאת, של פילנטרופים קטנים ופרטיים, אפשר יהיה להשיג מה שאיננו מסוגלים לשנורר מבעלי הון. בין אם הם המדינה, ובין אם הם אוליגרכים ואמידים שמשקיעים בכדורגל, בפוליטיקה, בהרחבת עסקים, כאן ומעבר לים, ובהתעשרות עצמית גרידא. אם לא כסף, לפחות תמיכה מורלית.