סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2021 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
ביקורת
 
מאת: אורית הראל זאקופנה: ליא קניג מתיזה ניצוצות
 

 
 
רוב הצופים כנראה יגיבו כמו הקהל שסביבי: בהנאה שמסב צחוק ממשהו מוכר וידוע, ודאי כשהוא נמצא במרחק ביטחון של זמן מאוד אחר ומקום אחר."
ההצגה "זאקופנה שלי" של תיאטרון הבימה בהשראת סיפורי שלום עליכם, מספקת העצמה נשית קצת הפוכה והרבה ויצים על פולניוּת. והגרציות? ליא קניג זורחת, מיקי קם אמיתית וגם שירן הוברמן בולטת


סיפורי שלאף-שטונדה
 
אורי אגוז כתבה את המחזה "זאקופנה שלי" - שעלה עכשיו בהבימה - בהשראת סיפורי שלום עליכם. בהסבר לתהליך הכתיבה, סיפרה שבילדותה נתקלה בבית סבא-סבתא שלה בכרכים של כתבי שלום עליכם, שקראה בשלאף-שטונדה שלהם, ואיך נכבשה בסיפורים ובהומור שבהם, וברוחם הקימה לתחייה דמויות אמיתיות ממשפחתה ורקמה את סיפור המחזה.

המחזה מספר על שלוש קלַאפְטֶעס יהודיות פולניות, שנוסעות כל אחת לחוד אי-אז בשנת 1911 לעיירת הנופש זאקופנה רק כדי להיתקל שם האחת בשנייה, ולהתקוטט באלגנס פולני על הכול ועל כלום, וכמובן גם על גבר. 


זאקופנה שלי, צילום: אור דנון

 
גולדי סנדיק, המבוגרת, העשירה והסנובית מכולן, מגיעה כדי להתאוורר מבעלה וולף, לאוורר כמה שיותר מכספו לטובת עצמה, ועל הדרך גם לעשות לעצמה קצת שמחה כהגדרתה, עם אחד לא-וולף. הילדה לויט, הצעירה שבחבורה, הנשואה לשרואל המבוגר ממנה עד מאוד, מגיעה למקום בהוראת רופא, כדי להרגיע את עצביה הרופפים (שמתבטאים בנחרות, נעירות ותנועות קופצניות), ומצליחה במשימה מעבר למצופה כשהיא מוצאת את הגבר – אותו אחד - שעושה לה שמחה גדולה בלב ובעוד איברים. פייגה גלטמן, הנשואה למכולתניק שעיה, מגיעה לשם בשליחות מטעם עצמה: למצוא חתן משמח לבתה הרווקה. המועמד המוביל שהיא מוצאת הוא בדיוק אותו אחד שמשמח כבר מהצד את הגברות סנדיק ולויט.

על הדרך מתעוררים לחיים כל הסטריאוטיפים והקלישאות על פולניות – החל מההקנטות ההדדיות והתחרות הגלויה-סמויה ביניהן, דרך מאבקי כוח בסגנון עדות הפאסיב-אגרסיב והניסיונות החוזרים להכשיל זו את זו, וכלה בהתנשאות דה-לה שמטע ובהתקרבּנוּת-לכאורה נוסח אני-אנוח-בקבר, והכול מתובל בביטויים ביידיש. אגוז יצרה מפגש בין נשים - "שלוש גרציות פולניות" כפי שמגדירה אותן פייגה, כשהגברים ביניהן – שלושת הבעלים הנפקדים – משמשים להן תיבת תהודה באמצעות המכתבים שהן כותבות להם, ובהם הן מספרות, ולפעמים משפצות, את חוויותיהן במקום. סוג של העצמה נשית עוד לפני שמישהו בכלל המציא את המונח, אבל קצת בהפוכה.


זאקופנה שלי, צילום: אור דנון

 
הקהל מריע בתשואות
 
רועי הורוביץ, במאי עם רקורד מוצלח של בימוי מלכות התיאטרון המקומי ("רישיון לחיים" עם מרים זוהר ו"רביעייה" עם ליא קניג ומרים זוהר) ביים את ההצגה, וגם הפעם הכוכבת המוצהרת (שחלק מהישגיה אף נמנים בפלאייר של ההצגה) היא ליא קניג בת ה-92. לא מפתיע שהקהל מריע לה בתשואות כבר בכניסתה הראשונה לבמה, עוד בטרם אמרה מילה או העלתה על פניה הבעה.

לצדה נושאות בנטל הפולניוּת שירן הוברמן כלויט הצעירה ומיקי קם כפייגה שביניהן. קניג היא אייקון ונדמה שעצם נוכחותה כשלעצמה כבר גורמת לקהל הנאה. רוב זמן הבמה שלה היא יושבת ומוסעת הלוך ושוב בכיסא גלגלים, וחרף זאת היא מתיזה סביבה ניצוצות, שובה את הקהל בגינוני התנשאות פולנית מלוטשת, מחוות גנדרניות ויידיש שקלה בפיה, וסוחטת תשואות בתום נאום ה"שמחה" שהיא נושאת.

   


כשרונה של שירן הוברמן בלט בעיני בעיקר בחלקי ההצגה שבהם לא "עשתה משוגעת", כלומר נמנעה מגינונים קריקטוריים של בעלת עצבים רופפים, שיותר משהזכירו לי נוירוזות, הן הזכירו לי בדיחות עדתיות אוויליות. מיקי קם היא זו שמגבשת את כל הדבר הזה למקשה אחת, ומצליחה בכישרונה ליצור פייגה שהיא גם קצת קריקטורה כשתי האחרות שאיתן היא מתכתבת, אבל יש בה גם מימד יותר אמיתי. קם מצליחה להפוך את האמצע, את הממוצע המשמים לכאורה, למקום שאולי לא מוטרף כמו הקצוות, אבל הוא לא פחות כיפי (ע"ע הסצנה עם הדילגית). 
 
מזכיר את זהו-זה
 
היו הרבה צחוקים בקהל למרות שלא מדובר בטקסט רצוף פאנצ'ים קורעים, שנונים במיוחד, מתוחכמים או חתרניים. רוב הזמן מדובר בוִויצִים על פולניוּת – חלקם חביבים, אחרים תפלים-עד-יגעים לטעמי, אבל כיוון שלצחוק על פולניוּת זה ספורט לאומי ישן, מוכר וחביב, ההצגה הזאת שהפולניוּת בה – שהשחקניות מיטיבות להחצין – היא בלב העניין, מספקת לצופים שעה ו-20 דקות של עיסוק בספורט הלאומי האהוד הזה.  

כן, אפשר למצוא בטקסט גם הבזקי-אמירות וריפרורים יותר עמוקים – כמו למשל הצורך הבלתי נלאה של כל אחת מהשלוש להציג את עצמה כאות ומופת של הצלחה ואושר וד"ש לתרבות הרשתות החברתיות, או הדיבורים על "היהודי החדש" שממרחק הזמן מקבלים משמעות אחרת לגמרי – אבל נדמה לי שהם די נבלעים בין הצחוקים לגיחוכים.


                                            זאקופנה שלי, צילום: אור דנון


אני מודה גם שהאסוציאציה שקפצה לי לראש מול שלוש הגרציות הפולניות על הבמה, היו שלוש הפולניות של זהו-זה. אולי זו אני שהתקלקלתי, אולי הכישרון של מוני-גידי-קושניר וכותביהם, אולי הזמן שחלף והעביר בדרך את כל מה שהעביר מאז ימי התום של קריאת שלום עליכם בילדות, כך או כך ההומור היידישאי שנשב מהטקסט נשמע לי קצת ארכאי ונעדר את הקסם שהילך עלי המקור.

אני מנחשת שרוב הצופים יגיבו כמו הקהל שסביבי בערב בו צפיתי בהצגה: בהנאה שמסב צחוק ממשהו מוכר וידוע, ודאי כשהוא נמצא במרחק ביטחון של זמן מאוד אחר ומקום אחר.


למועדי מופעים >

13/07/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע