סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2021 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' "אמוק" - סיפור של תשוקה
 

 
 
מן הרגע הראשון סוחף המעשה הבימתי אל מחוזות אחרים, מרחיק מהכאן והעכשיו, נע על התפר שבין זר לבין מוכר. דנדוני פעמונים, שירה נשית, תיאטרון צלליות אינדונזי מקסים ששולח זרועות אל מרחבים לא מוכרים."
מלנקי, קבוצת התיאטרון הקטנה והנהדרת, ממשיכה לפרוט על נימיה הפרומים של הנפש. ובתוך הכאוס הקיומי, בתוך הבלבול שבחוץ - עוצרת לזמן קצר את ריצת האמוק של החיים


פרועה ובלתי נשלטת

2020. שנת הקורונה או השנה האבודה. על כל פנים, אותה שנה שעצרה בחריקת בלמים את המרוץ. לא את הזמן, חלילה, הזמן, הלא, מעל לכל זה, מתקתק את תקתוקיו העיקשים. את מרוץ העוועים הבלתי פוסק על ציר הנצח, עצרה, גם אם רק לכאורה. את ריצת האמוק היומיומית של הקיום האנושי, עצרה, את הטירוף והרעש, גם אם רק להרף עין, לרגע בממדי ההיסטוריה, למצמוץ.
 
ולמרות זאת, דווקא בתוך אותו חור שחור, חלל ריק, סטגנציה, מילים שאינן מדויקות כמובן, הרי התקתוק עודו מתקתק, ובכל זאת קרובות דיין, חוזר תיאטרון מלנקי אל "אמוק", אותה ריצת-תזזית פרועה ובלתי נשלטת המזוהה עם טירוף או שיגעון, אותה אובססיה פסיכו-פתולוגית רצחנית, אותו מצב כפייתי של זעם קיצוני עיוור ואלים, בו נוגעת הנובלה של שטפן צוויג.
 
יש לתהות על ה"למה", כלומר, מדוע דווקא עכשיו, כמעט מאה שנה לאחר שנכתבו, בחרו חברי מלנקי לנער את האבק מעל שטף המילים של צווייג? אולי השקט המהדהד הזה שמעורר אי נחת? אולי הזעם האצור? אתנחתא כפויה, הלא, אין בה נחת, רק הר געש המאיים להתפרץ. 
  

אמוק, צילום: מארק צו


לצאת למסע אל הדמיון

 
כך או כך, בתיאטרון מלנקי תמיד ידעו לספר סיפור וגם הפעם, בתוך הכאוס המסחרר הזה שרוקם צוויג ועיבד לבמה מישה טפליצקי, בולט הכישרון לספר את הסיפור שכל כולו סערת רוח, בכל האמצעים התיאטרליים האפשריים. יותר מכך, הפרשנות הבימתית ממציאה עולם חומרי-פיזי למילים הכתובות, מציעה להן נתיב פעולה והוא רב-רושם ומעורר סקרנות.
 
ואולי בכך העניין? טפליצקי וצוות השחקנים של מלנקי אוספים את הקהל סביב מדורה דמיונית ומספרים לנו צ'יזבט, סיפור מנוקד באלמנטים פולקלוריסטיים, אך שורשיו נטועים עמוק במרחבי הנפש, פרויד ושות'. כל זה, יש לזכור, בזמן בו ממעטים להתחבר ולהתקהל, מדורות הן מחוץ לתחומי הפוליטיקלי קורקט. וצ'יזבטים? ובכן, גם הם כמו נשלפו מתוך סיפור ישן ומזמן אחר. בזמן שבו דמיון הוא מפלטו של מי שאינו יכול להפליג בפועל אל מחוזות אחרים, לוקח האנסמבל את הצופים למסע.
 
דבר אינו ברור מאליו בבחירה להעלות דווקא את "אמוק" ועם זאת, אולי כמו כותרת אסופת הסיפורים הקצרים בה הופיעה הנובלה הזו לראשונה באוסטריה 1922, זהו בסך הכל "סיפור של תשוקה". והתשוקה של קבוצת התיאטרון הקטנה והנהדרת הזו, כך נדמה לי, הייתה ועודנה נימיה הפרומים של הנפש. 
  


אמוק, צילום: מארק צו


כוחניות שניזונה מחולשות אנושיות

על סיפון אוניית נוסעים המפליגה לאירופה נפגשים בלילה סוער שני זרים: מְספֶּר נטול שם, הנמלט מתאו המחניק אל אוויר הים הפתוח וגבר נסער ורדוף כְּסוּפַה, המגיח מן הצללים וכסותו חשכת הליל. אחוז תזזית יקיא מקרביו האיש, שיתברר כרופא כירורג מלייפציג, שעבד במשך שנים ארוכות בכפר קטן ונידח באינדונזיה, את סיפורו.
 
הסיפור הנפלט מתוכו כמו גל המאיים להטביע אותו, הוא בו בזמן עוגן קיומי ושלשלאות לרגליו. אחוז תזזית הוא מספר על הבידוד החברתי שהלך וסגר עליו, חנק את נפשו וטמטם את חושיו. על אותה אישה לבנה, הראשונה שפגש מזה שנים, שנכנסה יום אחד לקליניקה שלו במפתיע ומשהו ביופייה עוצר הנשימה ובעיקר ביחסה היהיר והמרוחק, ערער את שיווי משקלו. אחרי הכל אותו קולוניאליסט מערבי, הורגל בהרכנת הראש של המקומיות.
 
האנגלייה, אשת סוחר הולנדי, הגיעה אל פתחו כדי שיסייע לה להפטר מהריון לא רצוי אך הרופא, שנכרך בתשוקה בלתי נשלטת כלפיה, התאווה ליותר מכסף. הוא רצה אותה נעתרת ובעיקר כנועה. כשנסה על נפשה, עקב אחריה באובססיביות שנתקלה בחומת כפור מצדה של האישה האומללה, שנאלצה לבצע הפלה תחת ידיה של רופאת אליל מקומית, מה שהוביל למוות מיותר בייסורים נוראיים. על ערש דווי היא משביעה את הרופא שלא ייתן לסודהּ להתגלות. מוכה צער, הוא מזייף את נסיבות המוות בתעודת הפטירה ויוצא ללוות את הגופה במסעה ליבשת אירופה כדי למנוע בכל מחיר את חשיפת האמת.
 
ואם באמת עסקינן, בסופו של דבר, "אמוק" מחזיר אותנו אל השורש, אל תשוקה קמאית מעוורת שמאפילה על שאלות של מוסר, אל כוחניות שניזונה מחולשות אנושיות כמו בושה ובעיקר אל שיגיונות משטים, כמו אידיאה פיקס, שמכניסים אדם אינטליגנטי לסחרור. אם להסתכן בספוילר, סוף הסאגה טרגי. 
  
 
אנה דוברוביצקי כובשת את הבמה  
 
בכל הנוגע לעיבוד לתיאטרון שלפנינו, ה"איך" אינו נופל מה"מה", שמקומו מטבע הדברים מהותי ומרכזי כיאה לטקסט האינטנסיבי, המשונן והנוקב של צווייג. על הנוסח העברי, שנדמה כי במכוון אינו חף מפאתוס, חתום רועי חן. מרגע ראשון סוחף המעשה הבימתי אל מחוזות אחרים, מרחיק מהכאן והעכשיו, נע על התפר שבין זר לבין מוכר. צליל דנדוני פעמונים, שירה נשית, תיאטרון צלליות אינדונזי מקסים, ששולח זרועות אל מרחבים לא מוכרים.
 
אורי לבנון בתפקיד המספר הוא למעשה הנמען, כלי הקיבול, רשם העדות המתפרצת. זהו תפקיד כפוי טובה, לכאורה קטן אך למעשה ציר מרכזי, אשר מניע את העלילה ומכתיב את הקצב. לבנון, פרפורמר אקספרסיבי מאד, לוליין, ג'גלר, שמשתמש בגוף ובהבעות הפנים כבזירת משחקים, הוא הצגה של איש אחד בפני עצמו.
 
דודו ניב, שחוזר להתארח במלנקי אחרי שנים ארוכות, ממלא את דמות הרופא, את הבמה הקטנה, את חלל האולם עד להתפקע. הוא מרעים בקולו המתגלגל, מדגים סערה. בתחילה זוהי פעולת התנעה, נהמה מן החוץ אל הפנים, אבל החיה שבפנים, אותה "כלבת" שאחזה באיש, לא נגלית. לוקח זמן עד שזו דבקה בו וגועשת כמו לבה מבעבעת. כשזה סופסוף קורה, אתה טובע בתוכו.
 
מי שכובשת את הבמה דווקא באדוות תת קרקעיות, בשקט, ב-undertones, גווני גוונים, זוהי אנה דוברוביצקי, בתפקיד ראשון בתיאטרון מלנקי. קשה להמעיט ביופייה הגאה של דוברוביצקי, שמציף את הבמה כמו אור נגוהות. יש משהו עוצמתי בחולשה שהיא מפגינה, באחיזת הגוף ובמאבק הפנימי לשמור על קור רוח. הטנגו בין שני השחקנים הללו - ניב ודוברוביצקי - הוא כמו ריקוד מלחמה, הישרדות בין אש לקרח. 
  

אמוק, צילום: מארק צו


צורות ומרקמים זה שם המשחק

עבודת הבימוי והשימוש היצירתי בחלל הצנוע והחם של מלנקי, הם בית ספר בפני עצמם. תמונות נהדרות של רגעים ממוסגרים נצרבות בזיכרון ומשרתות היטב את העלילה כמו שלשול מנורת מתכת מהתקרה מטה, קרוב-קרוב לראשו של המספר, יוצרת באחת תחושה של לחץ תוך-מוחי כמו בחדר חקירות, האור שהולך ומצטמצם מקטין את החלל, סוגר, חונק כמו בקיטון שבו הוא כלוא.
 
או סצנת המוות הבלתי נשכחת, כמו ציור של גויה, על מיטה שאינה מיטה. צורות ומרקמים וצבעים זה שם המשחק, פריטת אצבעות על מיתרים פנימיים. לא צריך יותר משני חבלים מצדי הבמה כדי לדמיין סיפון. בלי פירוטכניקה ומה שבטעות עלול להיות מיוחס לדלות החומר, הדמיון אינסופי בעושרו.
 
את תיאטרון הצלליות שנותן מסגרת סיפורית חזותית ופותח מרחב נדידה, מפעילה קסניה מורוז, בובנאית מחוננת ושחקנית רבת חן. גם אם מבחינה טכנית יש עוד דרך לעשות כדי לשלוט בגזירי הנייר היפהפיים הללו, השימוש באמנות המסורתית הזו בתיאטרון הדרמטי מעשיר ומלבב. 
  


אמוק, צילום: מארק צו
 
כוחות מרשימים של יוצרים 
 
ליצירת "אמוק" חברו ולא בפעם הראשונה כוחות מרשימים של יוצרים. זוהי עבודת צוות בה שותפים שווים, לצדו של הבמאי מישה טפליצקי, גם מעצבת התפאורה, פולינה אדמוב, המלחין והמוזיקאי יבגני לויטאס, הכוריאוגרפית לנה רוזנברג, מעצבת התלבושות יהודית אהרון ומעצבי התאורה מישה צ'רניבסקי ואינה מלקין.
 
מלנקי הוא תיאטרון קטן לאנשים שאוהבים את אמנות התיאטרון וההצגה הנוכחית היא עוד עדות לכך. בתוך הכאוס הקיומי, בתוך הבלבול שבחוץ - בין כתלי האולם החדש של מלנקי, בית תיאטרון שבו 48 מקומות ישיבה בלבד, נעצרת לזמן קצר, נתון, ממוסגר, ריצת האמוק של החיים.
 
לא מדובר באסקפיזם משכיח, אלא בהשקטת הרעש הלבן שמקיף אותנו ביומיום ובהטענת מצבורי הנפש. בעיתות שכאלה, גם בזה די.

 

לרכישת כרטיסים
 


למועדי מופעים >

22/09/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע