סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2024 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' מיכאל גטמן: להרקיד את החומר האפל
 

 
 
'דברים ראשונים', עבודת מופת כוריאוגרפית שברא ומתנסחת בגופו של אריאל גלברט - רקדן פנומן, מכשף בתנועה, היא לא פחות מחיזיון."
"דברים ראשונים" היא עבודת מופת כוריאוגרפית, יצירה פילוסופית עוצרת נשימה לרקדן מכשף שהופך את הגוף והבמה ליקום נפרד. ראיון עם הכוריאוגרף מיכאל גטמן


עבודת מופת כוריאוגרפית

ולפני המילים שתיקה. ולפני השתיקה חומר, גוף, תנועה, חלל, זמן מחוץ לזמן וחורים שחורים, קרעי קרעים של נראה-לא-נראה במעטפת חושך וריק. זה זה, בלתי מנוסח ומנוסח עד העצם, מפלח, קיים, ממשי, חמקמק. ולפני המילים, היות והדהוד. הבזקי גוף בין מצמוץ למצמוץ. מיכאל גטמן מרקיד את החומר האפל ממנו עשוי הגוף וזה יפה ומטריד והמראות בולעים את כל מה שמסביב.

"דברים ראשונים", עבודת מופת כוריאוגרפית שברא ומתנסחת בגופו של אריאל גלברט - רקדן פנומן, מכשף בתנועה, היא לא פחות מחיזיון. זו לא עוד יצירת מחול בגוף עבודה של יוצר כזה או אחר, אלא טקסט מזוקק, שבדרך פלא מצליח לתפוס ולבודד את המהות החמקמקה, הקדם-שפתית, של הגוף הנע בעולם.

איך מדברים את זה? שואלת העבודה. בגמגום, באי ידיעה, בפליאה. מהו הגוף? מהי התנועה? הכל ולא כלום. "כל ניסיון לדבר את 'זה' קורס לתוך עצמו", אומר גטמן: "זה חומר אפל, ממשי כמו אנרגיה, שנחווה בעוצמה אבל השפה לא יכולה ללכוד אותו. זה חומק מדיבור רהוט עליו כי שפה אינה הכלי הנכון לדבר הזה שמחוצה לה". 
 

מיכאל גטמן, דברים ראשונים, צילום: Roberto De Biasio



גרעין של היצירה המוגמרת
 
אחרי שלושים שנות כתיבה על מחול אני יודעת שיש קושי עצום לדבר גוף ותנועה. בכל פעם מחדש זו התמודדות עם הבלתי אפשרי, כמו לפצח אניגמה או למסגר רוח

"ככה בדיוק העבודה הזו בנויה. אנחנו חיים במימד הסימבולי של השפה, אבל לפניו יש את המימד הטרום-שפתי שכולנו הגענו ממנו. הגוף הקדים את השפה. אנחנו חווים את זה, או חוזרים למימד הזה, בקצוות – באימה או בעונג. בתוך המנעד הזה מתקיימת העבודה והיא דוחפת את אריאל לקצוות. קצת כמו טראנס – שחרור מוחלט בו כל ההוויה מצויה בהתרחשות שקורית בגוף. זה מאד אינטסטיבי". 

"דברים ראשונים" נולדה במגיפה, בימי הסגר של הקורונה, זמן התכנסות. "פתאום היה זמן לשאול שאלות על מהות, לחזור להתחלה, למקום הראשוני, כמו תינוק שמתוודע לגוף, לומד לאט ללכת, להרגיש, לדמיין, אוסף מילים, בונה משפטים, מתקשר. זה נושא שמעסיק אותי שנים וזו היתה הזדמנות לגעת בו".

גרסת וידאו-דאנס בה גטמן רקד סולו קצר, גרעין של היצירה המוגמרת, הוצגה בפסטיבל חשיפה בינלאומית של סוזן דלל שנערך באותה השנה אונליין מפאת הקורונה ותכתיבי הבידוד. "ידעתי שהתפקיד שלי כמבצע יסתיים בוידאו דאנס. צריך לרצות לבצע עבודה ולי היה ברור שאני רוצה להמשיך ולפתח את העבודה ולהעביר אותה דרך פילטר של מישהו אחר".



מיכאל גטמן, דברים ראשונים, צילום: פאולו פורטו

יש מעט מאד מסוגו

את המפגש עם אריאל גלברט הוא מגדיר כחסד או נס. "בהתכנסות בסטודיו יש משהו מאד אינטימי. זה מקום שבו אתה לא יודע, מקום שבו אתה חושב, מדמיין, מציף רעיונות, מחפש. אתה פורש רשתות ומקווה ללכוד עוד רעיונות מהם תוכל לסנן ופתאום אתה מזהה תכנים ופתאום משהו קורה. זה דורש פרטנר. שותפים ליצירה אימננטיים ליצירה ויש בזה משהו מעורר אימה אבל גם קסום. לא יכולתי לבקש פרטנר מדויק יותר ליצירה. גיליתי אדם ורקדן נדיר, עם אינטליגנציה פיזית ויכולת העמקה יוצאי דופן. היצירה עוברת דרך הגוף שלו. הוא המגפון שלה והוא באמת אחד הפרפורמרים הכי מעניינים כרגע בארץ. יש מעט מאד חיבורים שכאלה. יש מעט מאד מסוגו".

גלברט בדיאלוג פנימי, חד, אינטנסיבי ומערער, משאיר גם את הצופה בסופו של הערב ללא נשימה. הוא לא  דומה לשום דבר אחר ולמשך שעה אין דבר מלבדו. מרוסן, בשליטה עד לרמת התא, נטול רסן כמו בטראנס, הוא ממוסס את העולם שמחוץ לחושך, לגוף, לבמה שהופכת לכוכב לכת אחר, יקום נפרד. הוא מפרק תודעה ומרעיד תדרים פנימיים ובתוך אזורי הספק, אתה מוצא את עצמך פעור למולו.

בסטודיו הם חיפשו לבודד את הגוף ממקום ומזמן. להפוך אותו לאובייקט שמגיב למערכת ריתמית. לגעת בפער שבין השפה להתנהגות. "השפה מקרבת אותנו לדברים, אבל גם מרחיקה מהם. אנחנו חושבים במילים, אבל לדבר על משהו זה לא הדבר עצמו ואם לחזור לריקוד, יש פער בין הגוף הפיזי לחוויית הגוף בעולם. תינוק שמתבונן במראה רואה את עצמו כשלם על אף שפיזיולוגית ונוירולוגית הוא עדיין מפורק לחלקים.

"המקום הזה שבו דברים מתנגשים – שפה עם תחושה, רעיון עם הנכחה שלו, מעניין אותי. קחי תנועה פיזית כמו הרמת יד שמתרגמת ישר לסמל כמו שלום או הייל היטלר. לפני רגע, זו היתה רק תנועה פיזית. יש זרימה או נזילות של משמעויות ולכן כל דבר יכול להפוך בכל רגע למשהו אחר וזה גורם לי לתהות אם כל דבר דינו להשתנות כל הזמן בהתאם לקונטקסט, האם יש משהו ראשוני שקודם להכל. אין לי תשובה אבל זה היה השדה שרצינו לטייל בו, נכנסנו אליו עם סקרנות ועפנו רחוק".


מיכאל גטמן, דברים ראשונים, צילום: Roberto De Biasio

להיכנס למערכת הדם

 
דיברת על חשיבות הפרטנרים ביצירה. יש לא מעט שותפויות אמנותיות שהולכות איתך דרך כמו למשל, יעל ונציה, שמלווה אותך גם בעבודה הנוכחית כדרמטורגית

"מאוד חשוב לא להיות לבד ביצירה. יש בי מתמיד את הרצון לדבר עם מישהו על הדבר. כשאתה מדבר, אתה שומע את עצמך. כשמישהו אחר מתבונן בעבודה, בתהליך, אתה מקבל דרך המבט שלו מושג על הדבר הזה שיצרת. זה עוזר לדייק את עצמך ואת העבודה. מעניין אותי הדיאלוג עם אנשים לא רק עם הדבר. פתיחה של התהליך עוזרת ליצירה למצוא את מקומה בעולם כי פתאום היא לא משהו פרטי שסגור בתוכך. אני עובד עם ונציה המון זמן. ב'דברים ראשונים' יש הרבה מהלב ומהיד שלה.

"זה התחיל כסולו וידאו קצר שביצעתי ואז בכלל הייתה חשובה העין החיצונית, זו לא הייתה בכלל שאלה כי בלתי אפשרי להיות בפנים ובחוץ בו זמנית. התפקיד של הדרמטורג מאד חשוב כי היצירה לא מתחילה ונגמרת בכניסה לסטודיו.

"אתה חושב אותה ועליה לפני, בתוך ואחרי ויש רגעים שבהם אתה נבלע בה. קל ללכת לאיבוד כי אין לך פרספקטיבה. תפקיד הדרמטורג להכנס למערכת הדם של העבודה ולהיות לך מגדלור, לא לתת לך ללכת לאיבוד".
 
חלל שחור
 
הפרק הראשון בעבודה מתרחש בין הבזקי אור וחושך בהם מתגלות ונעלמות פיסות גוף. עד שהעין מסתגלת ולפני שהצופה מספיק לתת שם למה שראה, המחשבה נקטעת במצמוצי תאורה. גטמן יוצר תעתוע, מפסל בגוף ומצייר בחלל. "בהתחלה אנחנו מגלים את הגוף. זה ממש פיגורטיבי. יש יד שנחשפת, כף רגל, זה נראה מוכר אבל זר. אילוזיה. דימוי. הכוונה היתה להפגיש אותנו עם המערכת העצבית בצורה הכי עוצמתית ובלי פילטרים. בפרק השני הגוף לומר לרקוד. אחר כך הוא מגלה את המילים".

התאורה בעבודה היא נוכחות כמעט פיזית. איך היתה העבודה עם נדב ברנע?

"נדב בנה עולם מדויק. מטריד, לפעמים גולמי. זו הפעם הראשונה שאנחנו עובדים ביחד ומאד התרשמתי ממנו. עבדנו חודשיים באולם ירון ירושלמי כך שהכרנו וחיינו את החלל היטב. זה מאפשר לדייק. ידעתי שבפרק הראשון אני רוצה עלטה, מעין ואקום שאין בו אזכור לזמן או מקום, חלל שחור אליו נפלט אדם שיכול להיות האדם הראשון או האחרון.

"רציתי שהגוף יתגלה לאט. רציתי שלא נדע, אלא נחוש את הפיזיולוגיה ונעבור מאי-ידיעה להתגלות והתמקדות. אם בתיאטרון מטרת התאורה להאיר אובייקטים וליצור אילוסטרציה, פה יש בתאורה הרבה תנודות והחלל משתנה, כמעט חי. יש מעברים סובטיליים בין שלושת פרקי העבודה ונדב בנה אותם בצורה גאונית במסגרת אילוצי המקום".

מיכאל גטמן, דברים ראשונים, צילום: פאולו פורטו


 
"היום יש לי הרבה יותר כלים"
 
העבודות שלך מאד מסוגננות מבחינה אסתטית אבל נקיות מהתייפייפות. גם "דברים ראשונים" לא נותנת את עצמה בקלות

"אני לא חושב במושגים של אסתטיקה. מה שמעניין אותי זה הפרדוקסים בגוף. אני אוהב לראות את הגוף חושב וזה קורה כשיש בעיה או קונפליקט. אסתטיקה זה התוצר המוגמר, הגלוי לעין, אבל התהליך היצירתי סמוי ונוגע במקומות אחרים, בין התנועות יש עוד אינפורמציה, עוד שכבות. זה מה שמושך אותי. יש הרבה תנועות שנקברו בגוף ונשכחו. אני מחפש את השכבה הגנאלוגית האחרונה. התפקיד שלי ליצור קומפוס תנועתי וכדי שזה יתקיים, נדרשת היכרות וזה יכול להתרחש רק בתהליך עבודה ארוך. אי אפשר לייצר את זה אינסטנט".

אתה מרגיש שלגיל יש השפעה על היצירה?

"השאלה היא מה הבגרות מביאה איתה? אני יודע יותר על תהליכי עבודה. יש לי יותר אורך רוח וסבלנות. אני יודע שדברים גדלים ומתעצמים בך ואם זה לא יקרה היום, זה יקרה מחר אז אפשר להניח לזה. יש איזו הבנה שהיצירה נמצאת באזורי הלא ידוע, היא נוצרת מתוך רצון לגלות והיום אני כבר יותר יודע מה אני אוהב, מה מושך אותי, איך לעבוד עם רקדנים ולהיות ברור יותר, הדברים הופכים ליותר פשוטים וזה גורם לי להיות חד יותר, ספציפי וקונקרטי יותר. זה מקום שמאפשר לך לחדור לעומק, להיכנס לניואנסים ולרזולוציות אחרות.

"היום אני חושב שיש לי הרבה יותר כלים אני מבין שהחיפוש שלי הוא אחרי הלא ידוע. שם נמצאת היצירה, במקום שבו אתה מגלה, שם זה קורה. יחד עם זה, מה שמאתגר זה לשמור על הערוץ הילדי שמאפשר לך להסתקרן ולהיקסם כמו פעם. כלומר, לחבק את הבשלות והתובנות שאספת אבל להסתכל על הדברים בעיניים נקיות, לבוא ליצירה בלי דעות קדומות, התדר של החופש פתוח".



מיכאל גטמן, דברים ראשונים, צילום: פאולו פורטו

תחושה איומה של תלישות
 
זו תקופה לא נורמלית לשון המעטה. בוא נדבר רגע על אמנות בזמן מלחמה?

"הפרמיירה העולמית של 'דברים ראשונים' נערכה בחודש יולי האחרון בפסטיבל Hangart בפיזארו, באיטליה. כמה שבועות לאחר מכן היתה הופעת הבכורה הישראלית בתל אביב דאנס ובאוקטובר הוזמנו להופיע בקרואטיה. למחרת המופע, שנערך ב-6 באוקטובר, כשאנחנו מתארגנים לטיסה חזרה ארצה, הדלקתי את ה-BBC וחשכו עיניי. לקח לי חצי שעה להתאפס על עצמי. מובן שכל הטיסות בוטלו. החלטנו שהטוב ביותר יהיה לנסוע לאיטליה ולחכות שהשמיים יפתחו.

"זו היתה תחושה איומה של תלישות. הרגשתי לא פה ולא שם. דבוק לחדשות ורחוק. החלטתי להרים אירוע התרמה למען יישובי העוטף ולגייס לשם כך את הקהילה היהודית. נפגשתי עם הרב הראשי של טורינו ובדרך לא דרך הצלחנו להרים אירוע של שעה וחצי בבית הכנסת הגדול", הוא מספר: "הצלחנו לגייס תרומות. זה לא מיליונים אבל הרגשתי שבתוך כל הכאוס הזה, אני עושה משהו".

לרכישת כרטיסים
 
 


למועדי מופעים >

18/06/2024   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע