בין סטנד-אפ להפקות מושקעות - מצבו של שוק הבידור כלל לא רע בעיקר בזכות הטלוויזיה - תמונת מצב
במה ריקה , מיקרופון ודלי
אומרים, אלה שמתכוונים לצחוקים, שהבידור הישראלי פורח. הצצה חטופה לעמודי המודעות בעיתונות הכתובה, אם יש עדיין מי שמייחס לה חשיבות וקנה-מידה, מלמדת על שיטפון במופעי בידור, על היצף בהצעות. גם אם המודעות מטעות, בכך שהן מתרכזות מצד אחד בהופעות בתל אביב בעיקר ומצד שני בהצגות בסופי שבוע, עדיין מדובר בנוכחות יפה ובמסה מרשימה למדי של כוחות פעילים, שיש בה להעיד על מרכיבי השוק.
לא צריך לערוך מחקר מעמיק כדי לגלות שמרבית המופעים הם מופעי סטנד-אפ (ישראלי אמנם) שחלקם מתהדרים בכסות המשודרגת של "מופע בידור", כדי ללמד על מכובדות יתר שאמורה להעיד יותר על אופן ההנאה והתגובה של הצופים - מתבדרים, אתם יודעים - מאשר להיענוּת ההפקה לפרמטרים ולכללים "קלאסיים" של בידור. כי סטנד-אפ נתפש, ולא תמיד בצדק, כמופע נחות, פשוט להפקה. כל מה שצריך זה במה ריקה, מיקרופון ו...דלי. הדלי, אם תהיתם, הוא כדי לאסוף את ערימות הכסף שזורמות, כביכול ולמעשה, לכיסי המפיקים. הכשרון של הסטנד-אפיסט, אותו פטפטן כפייתי ובדרן חד לשון, כבר מוּבנה בתוך הקומבינה, כהנחת יסוד מוצקה. ואילו "בידור" הוא מומחיות והתמקצעות שיש להן הילה מוערכת ומכובדת.
הסטנד-אפ, שהגדרתו ודפוסיו יובאו-הושאלו מהבידור האמריקני, פעיל בישראל בריש גלי כ-25-30 שנה. אך גם קודם היה קיים, בפיהם, בדמותם וביכולתם של בדחנים ומספרי בדיחות אובססיביים, אם כי בשמות אחרים. דומה שהמעבר בין בדחנות לסטנד-אפ חל באותה נקודת זמן שבה הטלוויזיה, במיוחד המסחרית, התבססה והשתלטה על שעות הפנאי שלנו. ברגע, שנמשך לאורך תקופת מעבר לא קצרה, שההצחקות עברו מהמדיום הרדיופוני למדיום הטלוויזיוני. ולרושם, הנוסטלגי בעיקרו, שלפני הסטנד-אפ היה בארץ בידור אחר, יש בהחלט על מה להתבסס.
וזה לא העניין של סף גירוי שונה, נמוך או גבוה, של הצחקה מיידית, של הומור מתוחכם או פשטני, של השפלות ב"שידור חי", של תזזיתיות גבוהה. וגם לא השינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שעברו על קהל היעד, שפעם היה יותר הומוגני-לכאורה, וכשאמצעי התקשורת היו בודדים, כמו דיבר בקול אחד או צרך אותו מזון תרבותי. גם לא התמימות, נכון יותר הנאיביות, של פעם; גם לא קצב החיים האחר, היותר אטי והיותר רגוע, הפחות תזזיתי והפחות מפוצל בין תחומי עניין ועיסוק; גם לא שינויים בהרגלי הצריכה וברכישת ההשכלה. בעצם, כל הנזכרים לעיל ביחד (וגם גורמים נוספים) שותפים במעתקים של חיינו בכלל, ושל הבידור בפרט.
סוגות רווחות
קחו לדוגמה את אלי יצפאן, מיקי קם, ליטל שוורץ, יאיר לפיד ו"שוק המציאות". בחירה אקראית לחלוטין, אך מייצגת בדיעבד, של מופעי בידור פעילים על במותינו בימים אלה. יצפאן, אחרי "שלום אנד גודאיבנינג" הטלוויזיוני הכושל, חוזר-כביכול לסטנד-אפ (כביכול כי בעצם מעולם לא עשה סטנד-אפ על במה). המופעים הקודמים שבהם השתתף היו הצגות בידור, אם כ"קיק סייד" לספי ריבלין, אם כי כפרטנר של מאיר סוויסה. מופעים עם מערכונים כתובים, סט בימתי ובימוי. עתה הוא מריץ מונולוגים שבנויים כרצף אסוציאטיבי של בדיחות, הערות והתחכמויות, בעיקר על חייו, כנער משכונת נווה-שרת, אך גם על חיינו. ההבדל בין "סטנד-אפ" ל"בידור" במופע שלו הוא בשידרוג הוויזואלי: ליצפאן יש סט בימתי, יש תזמורת, ויש לוק של השקעה. אך ההבדל אינו עובר בפרטים אלא במהות: כשהוא מריץ בדיחות, זה סטנד-אפ לכאורה, כשהתזמורת מנגנת, הוא שר או מארח "זמר יווני", זה יותר תיאטרון, יותר בידור. וכשלסיום מתארח סוויסה לשני הדרנים כתובים היטב, זה בכלל בידור.
או מיקי קם, ב"רגל פה, רגל שם". מופע שהוא מראה ליכולות המגוונות שלה בשירה, במשחק, בהצחקה וב...ריקוד, שהרי הצגת הבידור הנוכחית (השנייה שלה) מגיעה אחרי השתתפותה ב"רוקדים עם כוכבים" שבו הפליאה בשפגט שהפך לסימן היכר. היא לא סטנד-אפיסטית. היא בדרנית. זמרת, שחקנית, מצחיקנית ורקדנית. חבילת כשרון. הבמה מעוצבת כדבעי, עם פודיומים, מדרגות, תזמורת ומסך וידאו, שמשמש אותה לחילופי תלבושות בהפוגות בין החיקויים, המערכונים וההשתובבויות. בקיצור, הפקה-הפקה. ובעצם אחת ההפקות הבודדות על בימותינו היום, שמתייחסת לעצמה כתיאטרון לכל דבר, ומתכתבת עם הכללים של הצגות בידור "קלאסיות" (משמעון ישראלי ויוסי בנאי, דרך רבקה מיכאלי, גדי יגיל ומוטי גלעדי ועד הגשש החיוור - שילוב של מערכונים, שירים, קטעי משחק, תנועה, תלבושות וכל מה שקשור, רק לא "מה קשור"...).
ליטל שוורץ (לשעבר פינה ביאיר לפיד והיום פינה ב"צחוק מהעבודה") מייצגת את הסטנד-אפיסטיוּת הקלאבית, של אמן, מיקרופון, אביזר בימתי-שניים, ובעיקר מגע בלתי אמצעי, הכרחי וחיוני עם הקהל לביטוי: צרורות של בדיחות, אמירות מצחיקות ותובנות נשיות, ללא כחל ושרק. אופן העברת המסרים בוטה וזול, אופייני לתקופה ולמנהגיה. לא מזלזל בה ובכישוריה, ולא בקהל שלה, אבל שוורץ היא מסוג המופעים שצורכים במקום. אפשר להתפקע מצחוק אבל כשיוצאים ממנו לא נשאר כלום. מקסימום חוזרים הביתה עם כמה בדיחות טובות שמתקשים לשחזר אותם בקרב חברים. הסוגה שלה היא הרווחת בלילות סוף השבוע ובמודעות הבידור, כל אחד עם כשרונו ואיכויותיו.
גם יאיר לפיד ו"לא סופי" מייצג ז`אנר בידורי. לכאורה גבוה יותר. הגיגנות סאטירית, חברתית ופוליטית, משולבת בלהיטים מוכרים. יהונתן גפן היה במשך שנים נושא הדגל של סוג ייחודי זה: "מכתבים למערכת", "זה הכל בינתיים", "בינתיים זה הכל", "שיחות סלון", "המעיל", "דויד ויהונתן", "הווי ובידור", "טוב נבוט בעד ארצנו" ו"רק דגים מתים שוחים עם הזרם". כל מופע עם זמר-מלחין שותף אחר (כל השמות, להיטים מייצגים ומיטב הקטעים כלולים באוסף המשולש "איש תחת גפנו - המיטב" שראה אור בחודש שעבר). לפיד עושה זאת עם רמי קליינשטיין ו"תזמורת" של איש אחד, אלא שבניגוד לגפן הוא "הולך על בטוח", מביא את המוכר, הכתוב והמושר. שעה שגפן, בכל תוכנית ומופע הביא סידרה של שירים חדשים, במיוחד לאותו ערב, בשיתוף פעולה עם שותפיו המוזיקליים (דני ליטני, דויד ברוזה, מיקי גבריאלוב או שלמה גרוניך).
הבידור האולטימטיבי, ולא רק לטעמי, הוא בהפקה המחודשת "שוק המציאות" של תיאטרון הספריה רמת גן, ובה מתמודדים אלון אופיר ואדווה עדני עם הדומיננטיות של אילי גורליצקי ויונה עטרי, ועם השירים של נתן אלתרמן (בלחנים של משה וילנסקי, סשה ארגוב ודובי זלצר). סוגה מוזיקלית זו, שהבידור בה נובע מאיכות השירים, מהלוליינות הלשונית שלהם, מהמסרים המהנים שבהם ובעיקר מאיכות הביצוע וההגשה התיאטרוניים, הייתה נפוצה בימי הרדיו. דווקא סוגה זו (ונגזרותיה בדמות "בצל ירוק", "התרנגולים", "החמציצים", להקת פיקוד דיזנגוף, יוסי חזקי יונה, "צץ וצצה" וגם "הגשש החיוור") אינה קיימת יותר.
פעם המוזיקה היתה חלק בלתי נפרד ממשפחת הבידור. היום היא "יתומה", סוגה עצמאית, פעילה ומצליחה בזכות עצמה. אך בשבילה צריך להיות זמרים-יוצרים ומפיקים חוששים, ובצדק מבחינתם, להעלות לבמה מופעים שרובם ככולם עם חומרים (גם שירים!) חדשים לגמרי. בהיעדר אייר פליי רדיופוני צמוד, אין להם סיכוי לדחוף את הסחורה. ובכל זאת, אם תורשה משאלה בעניין "שוק המציאות": ראוי לגרסה הנוכחית להפיץ את הבשורה בהופעות ברחבי הארץ, ולא רק בזכות הנוסטלגיה (ראו ביקורתו של עמיתי צבי גורן).
הזיקה הטלוויזיונית
העניין הוא - אם נחזור לרגע למציאות ולתכליתיות - שהחיים הולכים קדימה ולא לאחור. זכרונות וערגונות הם עניין אנושי, אבל הבידור משתנה, מתעדכן ומתאים את עצמו ליום-יום. ובכל זאת מסקנה אחת משותפת לכל המופעים לעיל ולרוב המכריע של מופעי הבידור הנוכחיים: מחסור בכותבים-יוצרים טובים, אנשי תרבות שאמונים על יסודות וסודות הז`אנר.
לא רוצה להגיד ש"פעם היו" כותבים טובים והיום אין. יש. לא אלתרמן, שייקה אופיר, נסים אלוני, יוסי בנאי או דני רווה, אך שלמה משיח, דניאל לפין, וכתבי טלוויזיה מיומנים ומושחזים. הם קיימים ופעילים, אך לנוכח ריבוי הטעמים, השפעתם ומרכזיותם היטשטשה. אולי היא חריפה ונוכחת יותר בטלוויזיה, אבל בבידור המפולח, המפוצל והמבוזר של תקופתנו, אין מקום למדורת שבט מצחיקה יחידה ובלבדית כמו "שלושה בסירה אחת" בימי הרדיו של שנות החמישים, ששיתקה בשבתות בבוקר את המדינה, וגם לא לאייקון-על תרבותי כמו שלישיית "הגשש החיוור" כמכתיב טעם וכמעצב שפה (למרות ניסיונות להכתיר חבורות כמו "הקומדי סטור" או "מה קשור" במקומה).
הרהור אחרון לסיכום: היום לא מספיק להיות טוב. צריך גם להיות מוּכּר. אחד שרואים אותו כל הזמן, והרשימה לעיל, מלבד "שוק המציאות", מעידה שהטלוויזיה היא מקדמת המכירות הראשונה במעלה. זיקה זו לא השתנתה מהותית מימי הרדיו. כוכבי הבידור של אז קיבלו את ההזדמנות ברדיו, שלא היה רב ערוצי כהיום. וכשאפשרויות הבידור בבית היו מועטות, אנשים יצאו לצרוך את מנת הצחוקים וההפוגה מתלאות היומיום באולמות הצגה (בעיקר בתי קולנוע), במהלך השבוע.
היום כשהטלוויזיה, על כל מגרעותיה וחסרונותיה התרבותיים, ממלאה את חיינו ומכתיבה את שגרת הפנאי שלנו, כוכבי הבידור הנוכחיים, לא יכולים בלי הזיקה הטלוויזיונית, כמדיום מבשר, מפיץ ומקשר. הם תלויים בה, היא קריטית עבורם. תשאלו את יצפאן, קם, שוורץ, לפיד ואת כל האחרים. ותתהו, יחד עמי, איך זה שדווקא יהונתן גפן, אבי הז`אנר הלפידי, נדחק לשוליים ולקשיים בהעלאת מופע בידור