בנחשול האירועים, הפסטיבלים, ההפקות והמופעים, תוצרת הארץ וייבוא מחו"ל, ששוטף אותנו בקיץ זה, הרושם הוא שדווקא הפסטיבלים הוותיקים, אלה שנמצאים איתנו כבר שני עשורים, נדחקו לשוליים. קצת הגיוני לנוכח השפע, השאיפה (של המסגרות החדשות וההפקות הפרטיות בעיקר) למיצוב מהיר ולתפוש את תשומת הלב והעין, וכנראה גם לנוכח מגבלות הכסף הציבורי שמשמש-מניע את הפסטיבלים הגדולים.
הפסטיבל שנדחה
דווקא יולי, החודש של הפסטיבלים ה"קלאסיים", מראשית השמונים, התרוקן. פסטיבל כרמיאל, המתקיים דרך קבע בשבוע השני של החודש, יחל השנה רק בעוד עשרה ימים, ויגלוש לאוגוסט - ב"אשמת" בין המיצרים, שלושת השבועות שבין צום י"ז בתמוז לתענית ט` באב, שבהם שומרי מסורת מעדיפים להתנזר משמחות בראש חוצות.
כפיצוי, וגם לרגל חגיגות העשרים לפסטיבל (ואולי גם כפיצוי נוסף לדחייה המכאיבה בשנה שעברה, בגלל מלחמת לבנון השנייה), יימשך פסטיבל המחולות הוותיק על פני ארבע יממות (במקום שלוש כהרגלו) - עם שיא במספר ההפקות והמופעים המשתתפים, 120, לעומת ממוצע של 80 מופעים בפסטיבל. גידול מרשים.
למרות הדחייה עשוי פסטיבל כרמיאל ליהנות ממקדם מכירות בלתי צפוי. ט"ו באב, יום האהבה, ש"נופל" במסגרתו, מתורגם ליום מיוחד לבני נוער, עם מופעים במחירים מוזלים במיוחד (20 ₪), אלטרנטיבה מסקרנת ל"פסטיבלי" ט"ו באב אחרים.
הפסטיבל שכמעט ולא יתקיים
את חגיגות הזמר העברי בערד, שזכו לכותרת הקצרה פסטיבל ערד, ניתן - בקלות - לחלק לשניים. אלה שקודם אסון השלושה (1995) ואלה שאחריו. הראשונות היו שנים גדולות של שיאים והצלחות, והבאות אחריהן מורדות ותהומות וניסיונות נואשים להתאושש מהם. בינתיים, ללא הצלחה מובחנת. דומה שמאז הפסטיבל ההוא, ערד, העיר המדברים הייחודית, לא מצליחה להתרומם מהקרשים, והדבר ניכר גם בשבריריותה המוניציפלית. פרנסי העיר מתקשים, משלל סיבות, אובייקטיביות (הבטחות לא ממומשות מבחוץ) וסובייקטיביות (משבר ניהול וכספי מקומי), לקיים את הפסטיבל שאמור לחגוג מחצית יובל בשנה הבאה, במקביל חגיגות ה-45 של העיר וה-60 של המדינה.
הפסטיבל, שהתנחל גם הוא בחודש יולי, נאבק על חייו, על שארית כבודו ועל גחלת השירה העברית העממית. בעיקר בזכות משוגעים לדבר, מקומיים מערד, שמוכנים להביא כסף מהבית, וחיצוניים, שלא מוכנים לתת לו לגווע ולא לנתק את השלשלת.
מאמציהם נושאים פרי חלקי. ותופתעו לגלות כי הפסטיבל - אם אפשר לקרוא כך למתכונתו המדולדלת העכשווית - יתקיים גם השנה, כמעט בסוד, בהיעדר תקציבי פרסום ויחסי ציבור, ובהיקף סמלי ביותר, כי זה מה שתקציב של 300 אלף ₪ יכול לאפשר, תחת הכותרת "שרים בערד". עם 60 חבורות זמר ועשרים אמנים במוקדים עירוניים צנועים וחבויים, מה-30 בחודש זה (במרחק 10 ימים מהיום ועדיין לא נשמע ציוץ מהדרום) ובמשך שלושה ערבים.
הפסטיבל שנזכר מאוחר
אחרי המכה המורלית שספג בשנה שעברה, בעקבות המלחמה בצפון, שגרמה למספר ביטולים ולצמצום פעילות, גם פסטיבל הג’אז באילת מנסה לשקם את עצמו. הפסטיבל שייערך השנה בפעם ה-21 ברציפות, יתקיים כמנהגו בשבוע האחרון של אוגוסט, במתכונת הקבועה של עשרה מופעים מחו"ל ועשרה מופעים מבית.
הרושם הוא שמערך הפרסום והשיווק החל באיחור כלשהו, למרות שלשפע האירועים המצטבר תרומה לא קטנה להרגשה זו. כי עם כל הכבוד לעשרים שנות פעילות, לחוסן תדמיתי ולאיתנות אמנותית שהפכו לשמות נרדפים של הג’אז בים האדום (וסליחה על שימוש במותג קודם), עדיין צריך לפלס דרך ולמקד את תשומת הלב, בים ההפקות וההשקעות שרוחש-סוער סביב, עם תקציבי פרסום שאינם בשמים.
השינויים הפרסונאליים והמבניים שעברו על הפסטיבל בשנים האחרונות (התנתקות מהמפיק המייסד, מעורבות גדולה יותר של עיריית אילת ועוד) הכתימו את תדמיתו הכלכלית הנוצצת של הפסטיבל, שממשיך להתהדר במחירי כרטיסים גבוהים במיוחד - מ-130 ₪ למופע ישראלי ועד 180 ₪ למופע בינלאומי, ול"חבילות מציאה" של 900 ₪ לכל מופעי הפסטיבל (כרטיס זהב) ו-350 ₪ לצעירים עד גיל 21 (זהב צעיר). זו כנראה הסיבה שהמכירה האמיתית לפסטיבל תתחיל רק בראשית אוגוסט, כדי שחיוב כרטיסי האשראי יתבצע רק אחרי הפסטיבל ולא קודם לו.
בכל מקרה, בהתחשב במשאבים הכספיים הנוספים שנדרשים מחסידי מוזיקת הג’אז שמבקשים להגיע לאילת ולשהות בה כל הפסטיבל (ארבעה לילות) או חלקו, מדובר בהוצאה כבדה במיוחד, שהופכת - למרות ועל אף כל תמרוני ההסברה - את פסטיבל הג’אז לאירוע יוקרה לבעלי אמצעים. מן הסתם, כאלה הם פסטיבלי ג’אז בינלאומיים גם בעולם.
והפסטיבל שנמשך
זה לא המקום להרחיב בענייני פסטיבלים. נמאס. אבל הקיץ הוא העונה היפה של המוזיקה, והמוזיקה החיה אכן פורחת. לילות אהבה באכזיב כבר השבוע, כפר המוזיקה של קוקה-קולה בחוף ניצנים במחצית אוגוסט, ו-"ווליום כינרת" , ה"מונסטר" החדש של הקיץ, בחוף גולן שבכינרת, בשלושת הלילות האחרונים של החופש הגדול, שיכלול את החגיגה הגדולה סביב הגמר הגדול של "כוכב נולד 5". בקיצור, משעמם זה לא.
ואיך כל זה קשור לנכים?
גם אם נערכו כל הסידורים הנחוצים להכשרת קופות, חניות, כניסות, מסלולים ורמפות צפייה מיוחדות לנכם, עוד קודם הופעתה של הזמרת לורן היל ברעננה, יש להניח שהקונצרט שלה יהיה קו פרשת המים של העיסוק וההיערכויות בנוחיות, בתנאים וגישת נכים למופעי רוק בפרט ובפסטיבלים לעיל בכלל.
המעניין הוא שהמודעות לנושא גבוהה יותר בבידור ובמוזיקה פופולרית מאשר בתחומים אחרים, מן הטעם שאוכלוסיית הנכים הישראלית היא קהל-יעד לסוג בילוי זה (ולא רק חיילים פגועים), וגם בשל נטייתם של אנשים בריאים, ולא רק צעירים, לצפות בעמידה במופעי מוזיקה - מה שנכים, בכלל ובכסאות גלגלים במיוחד, מנועים מלעשות.
הבאים בתור, לדעתי, צריכים להיות הלא מעשנים - ומתנצל מראש אם ההשוואה וההקבלה אינן ראויות. אך גם את זכויותיהם צריך להבטיח. באתרים פתוחים כבאולמות סגורים.