היום יתחילו הדיונים על עתידו של פסטיבל עכו הדחוי. מה הנזקים? מי יישא בהם? מתי, אם בכלל ובאיזה היקף, יתקיים בכל זאת הפסטיבל? והאם האירועים בעכו לא מטילים צל על סיכוייה ויכולתה לארח אותו גם בשנים הבאות?
אחריות עירונית
בדיעבד, הצלחתו של שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו לשכנע כי פעל נכון בהחלטתו החפוזה לדחות את הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר בעכו, מעידה כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. לנו, בת-אביב והרחק מסיר הלחץ היהודי-ערבי בעכו, היה קל ונוח לדרוש לקיים את הפסטיבל. אך מי שהגיע לשם (נציגי שלטון, יוצרים, אמנים וגם חלק מאנשי התקשורת) הבין שעם כמה שמקומם היה לדחות, זה עדיין היה נכון לעשות. כבר היו פסטיבלי עכו שנערכו תחת אבטחה, שמירה ופיקוח הדוקים של כוחות בטחון (בעתות אינתיפאדה ובימים אחרים), אך הפעם כשאי-הוודאות לא הגיעה מבחוץ אלא בא מבפנים, מרקמת היחסים המתוחה בתוך האוכלוסייה המקומית, החשש מפני פגיעה בנפש הכריע. ומה שיכול היה להצטייר כצעד פוליטי-פנימי, של שיקולי טרום בחירות מוניציפליות, היה מהלך של לקיחת אחריות עירונית, לטוב או לרע. וכנגד כל הטוענים בזכות "החיים צריכים לחזור למסלולם" ו"ההצגה חייבת להימשך", מנופפים בעכו בהחלטה המיידית, הראשונית, כבר במוצאי כיפור, לקיים את הפסטיבל ויהי מה. רק המשבר בשטח הוביל להחלטה שונה. השאלות עתה הן מה יקרה הלאה. לא רק מה יהיה גורל הפסטיבל הזה, שלא התקיים, אלא מה יהיה גורלו של הפסטיבל בעתיד. מצד אחד, הפיננסי, הפסטיבל הזה, ה-29 במספר, ירד לטמיון. כ-4 מליון שקל. הוא נדחה-בוטל (בהמשך ננסה להכריע גם בסוגיה זו) בנקודת האין-חזור, לאחר שכבר היה ערוך לצאת לדרך. כל ההשקעות וההכנות כבר נעשו, האמנים עלו לעכו, ההצגות כבר התמקמו באולמות, הספקים קיימו את התחייבויותיהם וזכאים לשכר, יחסי הציבור, הקידום והשיווק כבר הושלמו, כמות יפה של הכרטיסים כבר נמכרה, ואפילו התשלומים לאמנים בוצעו כמעט במלואם (לפחות 75 אחוז, כך נמסר). וכך, כל החלטה שתתקבל לגבי קיומו של פסטיבל ספציפי זה, תעלה עוד כסף ותהיה כרוכה בהשקעה נוספת, בכל הפרמטרים, להוציא ההשקעה האמנותית. את כל המרכיבים יהיה צורך ליצור מחדש, אפילו יש מאין. ההצגות לפחות קיימות. אותן יהיה צורך רק לרענן. אך הן ההוצאה ה"שולית" של הפסטיבל. עלות עשר הצגות התחרות היא "רק" חצי מליון שקל. השאלה הגדולה היא מי יישא בהוצאות העתידיות, הנוספות, של קיום הפסטיבל הזה ולא משנה מועדו ומתכונתו. הכספים שהוצאו "נשרפו" כבר. משרד התרבות "שם" 1.5 מליון שקל בפסטיבל "האבוד", מטה חגיגות הששים "תרם" 100,000 שקל, ואפילו עיריית עכו הוסיפה לתקציב הרגיל עוד 300,000 שקל. האם ואיך גורמים אלה (ונוספים, כמו החברה לפיתוח עכו העתיקה) יוכלו להוציא שוב ועוד. כך שבנקודה זו העסק לא נראה מבטיח. אכן בעיה כבדת משקל שעלולה להשפיע על מראהו, תכניו והיקפו של הפסטיבל הדחוי. כאמור, אמנותית לפחות, הפסטיבל קיים. לפחות הצגות התחרות. שאלה היא אם אין ליוצרים, המעצבים והשחקנים המעורבים-מושקעים (גם נפשית) בהצגות, התחייבויות אחרות מעבר לעכו, גם באופן אישי, גם באופן קבוצתי. מה יקרה להתחייבויות שלקחו על עצמם האמנים לחודשים הבאים (עם ההצגות, בוגרות עכו בפוטנציה לא ממומשת) או למועדים העתידיים לפסטיבל חלופי (עם עבודות ויצירות אחרות). הפסדם יכול להיות כפול. מכאן לא "להרוויח" ומשם גם להפסיד. וזה מבלי להתייחס לסבלנות האמנותית-יצירתית ולאורך הנשימה הכלכלי (מול העו"ש הפרטי של כל אחד) שיש להם, כמו לפיתויים מהצד (קרי, מרכזי פרינג` אחרים בארץ), שחלקם כבר ניסה "לגנוב" את ההצגות במסווה של התגייסות להצלת הפסטיבל, למחות נגד ביטולו ולתמוך במשתתפיו. הלהיטות לתפוס כותרות ולעשות יחסי ציבור על חשבון מצוקת האחר, אינה התנהגות קולגיאלית. כי הכי קל, נוח, נעים וכייפי זה לעשות מחאה בבית. בתל אביב הנוחה, המופזת והרגועה. אם כבר למחות ולהפגין אז בעכו. השאלה הבאה היא מתי יתקיים הפסטיבל הזה. מה שמביא אותנו לדיון סמנטי בשאלה אם פסטיבל עכו בוטל או נדחה. לפסטיבל כלשהו בעכו, ולא משנה סוגו האמנותי ואופיו הז`אנרי, מתאימות רק שתי עונות: אביב וסתיו. הקיץ הוא בלתי אפשרי, חם מדי לרכז צופים מתחת לאדמה (מעבר לעובדת ההשבתה של האולמות הקרקעיים ופגיעה בתיירות הבינלאומית לעיר העתיקה, שהיא כידוע, מורשת תרבותית בחסות אונסק"ו), וכך גם החורף. קר מדי ובלתי סביר (אשרי המאמין בבואם של רבבות, אלפים ומאות לעכו בחג החנוכה). מבין סוכות ופסח - שהרי אי אפשר להמציא חג אחר - הראשון אידיאלי והשני הוכח, לפני שנה, באירוח התיאטרונטו, ככשלון צורב.
של מי הפסטיבל? כמו שזה נראה, הפסטיבל, לפחות במתכונתו רחבת-היריעה, עם הצגות אורחות ואירועי חוצות, לא נדחה. הוא פשוט בוטל. פשוט מופרך ולא הגיוני לצפות לבואם של "400 אלף חובבי תיאטרון" מכל הארץ. מצד אחד, כולנו יודעים שמדובר בגרעין של 12 אלף צופים בקושי (שזו כמות הכרטיסים שמופצת מדי שנה להצגות, כולל אלו שמחוץ לתחרות), מצד שני, הרבבות מגיעים להתבשם מהאווירה ומאירועי החוצות, ואת אלו יהיה קשה להשיג בחורף, כך שכל אפשרות לגבי קיומו של הפסטיבל הנוכחי תתייחס בעיקר (ואפילו רק) להצגות התחרות. להן וליוצריהן הפסטיבל והעיר עכו מחויבים, בכפוף כמובן לפתרון הבעיה הכלכלית. הבעיות המהותיות יותר הן לגבי עתידו רחוק הטווח של הפסטיבל בעכו ובמיוחד הפסטיבל החגיגי והמוגדל שמתוכנן לשנה הבאה, ה-30 במספר. ראשית נשאלת השאלה, האכזרית משהו כלפי המארחים הנאמנים, של מי בכלל הפסטיבל הזה? האם הוא "פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר"? או שהוא "הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר בעכו"? כלומר, האם הוא שייך לעכו ואין בילתה, לטוב ולרע, ושם יישאר או שהוא שייך למדינה (בעיקר למשרד התרבות) והיא שהפקידה בידי העכואים את המנדט לקיומו? התהייה אינה קנטרנית בעלמא. כי כפסטיבל לתיאטרון "ישראלי" אחר, ובתמיכת המדינה (ואפילו משמעותית, כפי שנזכר לעיל), החלטות לגבי ביטולו או קיומו חייבות להתקבל בהתייעצות עם נציגי שלטון שמממנים אותו (דבר שלא קרה, אלא בדיעבד). ועם זאת, האירועים שגרמו לביטול הפסטיבל היו אמנם מקומיים, בחיכוך שבין ערבים ליהודים בעכו, אבל פתרונות לנסיבות שגרמו אותם צריכים להיות מושגים בפעולה של המדינה ומוסדותיה, אם הדו-קיום הזה חשוב ומהותי להמשך חיינו המשותפים בכלל, ובערבים מעורבות בפרט. כי אם מדובר בבעיה לאומית, לא הפסטיבל לתיאטרון בעכו צריך להתמודד עמה, אלא המדינה. וכל עוד יתקיים הפסטיבל בעכו ובמועד המסורתי שלו, בחול המועד סוכות, הוא ייצא תמיד אחרי יום כיפור, כשהסיטואציה הנפיצה עדיין קיימת, חיה ובועטת. אי אפשר (ואולי כן?) להעתיקו. והאינטרס לנטרל את חבית חומר הנפץ עליו יושב הפסטיבל לתיאטרון אחר הוא לא מקומי אלא כלל ארצי, ולבטח אינו אמנותי אלא חברתי-כלכלי. איך יתורגמו כל הנתונים, הקשיים והבעיות האלה לפתרונות מעשיים וקבילים, זו שאלת השאלות.
16/10/2008
:תאריך יצירה
|