שירת נשים במוזיקה העירקית
 
פתאום קם אדם, במקרה זה היוצרת אתי נאור (63), אמנית פלסטית תל אביבית ותיקה, נדלק בה הזיק, נוצר בה החזון, והיא מחליטה להרים פרויקט מוזיקלי. "סהראת", הרכב נשי הכולל שתי זמרות מובילות (אחת מהן היא בתה של נאור, אורטל), שלוש נגניות כלי הקשה, נגנית עוד, נגנית קלידים וסנטור, נגנית כינור ואת נאור עצמה – הוא תוצאת החזון הזה.
 
ב-28 בנובמבר יעלה מופע הבכורה של "סהראת" במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה ירושלים, שמציין 25 שנים להיווסדו.
 
על הבמה יציגו נשות ההרכב יצירה נשית עכשווית, שמבוססת על שירת הנשים במוזיקה העירקית - 13 שירים בעלי מקצבים שקשה מאוד להתנגד להם, וביניהם מעט סיפורים שנותנים את ההקשר מפי נאור. 



אפי בניה, צלם עמרי בראל

 
"התחיל לעניין אותי מאיפה באתי"
 
"אני ממוצא עירקי משני הצדדים, שני ההורים עלו מעירק. בשנת 2016 נפטר אבי ובשנת 2022 נפטרה גם אמי", מספרת נאור. "הפרידה ועצם הידיעה שאני עומדת להיפרד מהם הביאה אותי לחפש חומרים ביוגרפיים גם כהשראה לעבודות שלי וגם כאדם. התחיל לעניין אותי מאיפה באתי.
 
"לקראת סוף החיים של אמא שלי הגעתי למוזיאון למורשת יהדות בבל באור יהודה - לא בפעם הראשונה - ובמוזיאון הזה יש חדר שמוקדש למוזיקה ולמוזיקאים שהגיעו מעירק. שם ראיתי תמונה קטנה של ארבע נשים שרות ומחזיקות כלי הקשה, לצד הסבר על כך שבעירק היו הרכבי נשים יהודיות שנקראו 'דקאקאת' - כלומר המקישות או המתופפות - ושזו הייתה מסורת שעברה מאמא לבת.
 
"ההרכבים הללו שרו גם אצל מוסלמים וגם אצל יהודים, ליוו את עולי הרגל בשלושת הרגלים אבל ניגנו ושרו בעיקר בשמחות, בחינות, בחתונות. ואז, ממש באותו רגע אמרתי וואו, אני הולכת להקים הרכב של מתופפות". 




 
מוזיקת שמחה ועצב
 
את מגיעה לזה כאמנית פלסטית. איזה קשר, בעצם, היה לך לפני זה למוזיקה?
 
"זה מתחיל מהבית שהגעתי ממנו. גדלתי בבית עירקי שהמוזיקה הייתה בו דרך חיים. גדלתי עטופה במוזיקה, בבית שהיה ספוג במנגינות ובשירים. כל הזמן נכחה בבית המוזיקה הערבית, גם העירקית וגם המזרח תיכונית. אבא שלי אמנם לא ניגן בצורה מקצועית אבל ניגן קצת על עוד ובכל מפגש של ההורים עם חברים ועם המשפחה תמיד שרו וניגנו. זה קרה לפחות פעם בשבוע. כשהיינו קטנים ויצאנו לטיולים הדוד היה מביא דרבוקה, החבר היה מנגן על כינור, ותמיד תמיד שרו וניגנו והייתה המון שמחה סביב העניין הזה.
 
"כמו שגם את יודעת, מוזיקה הרבה פעמים מציפה רגשות. אז זה לא היה רק בעתות שמחה. כשאמא שלי הייתה עצובה היא הייתה שומעת אום כולתום ובוכה, המוזיקה הייתה מנחמת אותה. כשהיא הייתה חולה ובדיכאון והיה לה קשה והיא לא הצליחה להתרכז בשום דבר – היינו שמים לה את נאג'ם אל רזאלי, גדול זמרי עירק, והיא הייתה מסוגלת לקום ולרקוד.
 
"זה מהמם כמה המוזיקה הייתה נוכחת בבית שגדלתי בו וזה הביא אותי להבין שקיבלתי מתנה ושאת המתנה הזו אני רוצה לשמר גם לדורות הבאים וגם לציבור שאולי ירצה לשמוע את זה. זו הייתה, בעצם, ההתחלה של הפרויקט הזה". 

"יש לי חזון וברור לי שהוא יתממש"
 
תרשי לי להתעכב לרגע על האומץ והשחרור שלך להגשים חזון. אני מכירה לא מעט מוזיקאים צעירים שלא יודעים מאיפה להתחיל ואיך לפתוח את הדלת, ואת פשוט נדלקת על משהו ומצליחה להוציא אותו לפועל. איך עושים את זה?
 
"קודם כל, זה לא כל כך קל. יש הרבה קשיים בדרך. אבל כמו כל פרויקט אחר שאני יוזמת, גם בתחום האמנות הפלסטית – יש לי חזון וברור לי שהוא יתממש. ב'צבע טרי' ב-2015 עשיתי פרויקט עם רקדנים בשיתוף פעולה עם כוריאוגרפית ואין לי שום רקע בריקוד, והיה פרויקט.
 
"ברגע שנדלק אצלי הזיק עשיתי חריש, התחלתי להיפגש עם אנשים בתחום המוזיקה, התחלתי ללמוד לנגן קצת על תוף מסגרת והבנתי שזה לא ילך רק עם תופים. אם אני רוצה עכשווי ואני רוצה מופע צריך גם קצת הרמוניה ולכן צריך קלידים, אז למה לא גם כינור ועוד? וידעתי שאני רוצה לפחות שלוש נגניות של כלי הקשה, ולא זמרת אחת אלא שתיים, וככה זה הגיע לתשע נשים, שאני אחת מהן. אני על הבמה אבל אני לא שרה סולו אלא חלק משירת המענה עם הבנות האחרות, ומנחה את הפרויקט.
 
"אני עדיין לומדת. אני לא אגיד שאני יודעת. אבל בשביל זה לקחתי קודם כל את יענקלה סגל ואת רוני עברין שמנהלים מוזיקלית את הפרויקט, סיפרתי להם מה אני רוצה לעשות, קיבלתי מהם שמות של נגניות, מהנגניות קיבלתי עוד נגניות, חיפשתי גם הרבה בעצמי בוגרים של בתי ספר לשירה ערבית, פשוט התחלתי לעבוד על זה.
 
"זה לא היה קל, ובדרך גם קצת החלקתי וגם התחילה המלחמה אז הפסקתי ובכלל לא חשבתי שאני אמשיך את הדבר הזה, ודווקא העצירה הזו, חבל שהיא קרתה אבל היא עשתה טוב לפרויקט כי היה זמן להפיק לקחים ולחשוב הלאה. ופה אני רוצה להודות לאפי בניה מבית הקונפדרציה שנתן לנו את האפשרות לעשות את מופע הבכורה על הבמה המאוד מכובדת של פסטיבל העוד".


סהראת, צילום: סתיו ברקאי

עיבודים עכשוויים וקצביים  
 
מאילו שירים מורכב המופע?
 
"במופע יש שירים בערבית, ויש שירים שהם גם בערבית וגם בעברית, כמו 'בין נהר פרת ונהר חידקל שהלחין נחום נרדי למילים של חיים נחמן ביאליק, וזה אחד השירים הבודדים שאבא שלי ידע לשיר בעברית. תוך כדי המחקר שמעתי המון שירים בערבית ופתאום גיליתי שיש שיר בערבית שהלחן שלו מאוד מזכיר את הלחן הזה ואז חיברתי את שני השירים ויצא לנו שיר מאוד יפה שקראתי לו 'ציפור זהב' שיצא כסינגל, והוא מחבר את השיר של ביאליק עם השיר בערבית".
 
יש גם שירים שכתבת בעצמך
 
"נכון. יש שלושה שירים שכתבתי. שניים מהם מספרים סיפור. אחד הוא על הסיפורים של אבא שלי על החידקל ועל הפרת. בכלל, אבא שלי סיפר סיפורי געגועים לעירק, תמיד עם תיאורים. הוא גם שר המון ותמיד היה חשוב לו לתרגם לנו את השירים, והסיפורים שלו על הקיץ בחידקל, שכשיש שפל עולה אי באמצע החידקל והיו בונים גשר אל האי ועל האי היו עושים יריד, אלה סיפורים מרתקים שנכנסו לתוך השיר הזה.
 
"השיר השני מתאר את מפגשי הדודות והחברות של אמא שלי בילדות שלי, את אחוות הנשים העירקיות המדהימות. אמא שלי גם קראה בקפה – לא בתשלום, זה היה משהו כזה שהן היו קוראות אחת לשנייה – אז השיר הזה גם מתאר את התמונה הזו ואת האווירה שאני זוכרת מהילדות.
 
"והשיר השלישי הוא שיר פרידה מאמא שמדבר על חילופי התפקידים בין אמא לבת, ובאמת, אחרי שאמא נפטרה הבנתי שחזרתי להיות הבת שלה, אחרי תקופה שבה הפכתי להיות אמא שלה. והעניין הזה של להיות ילדה שלה ואז אמא שלה ואז שוב ילדה שלה, בזה עוסק השיר השלישי. את השירים האלה הלחינו מלחינים צעירים, לירון בן שמעון ואדיר לוי, וכמובן יענקלה סגל ורוני עברין שעשו עיבודים מופלאים לכל השירים והם מנהלים את הפרויקט מוזיקלית. העיבודים הם מאוד עכשוויים ומאוד קצביים. הם שונים. מיוחדים". 
  


 
"אמא שלי קראה בקפה"
 
ההרכב שיצרת הוא הרכב נשי מובהק. הנשיות היא נושא שהעיסוק בו מאפיין אותך גם כאמנית פלסטית?
 
"העיסוק בנשיות נראה לי כל כך טבעי שאני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. זה תמיד היה שם בשבילי. העיסוק במהות הנשית, מה זה אומר, מה זו שפה נשית. גם כשלמדתי במדרשה לאמנות לקחתי קורסים של מגדר ולמדתי על אמנות פמיניסטית. תמיד ריגש אותי הנושא הזה. אני חושבת שיש משהו שמרתק אותי בשפה נשית יצירתית ובלגלות אותה. שפה של עדינות, של שפת הלב. זה מאוד טבעי לי כי זה מה שאני עושה כבר שנים.
 
"סדרת העבודות הקודמת שעשיתי הייתה סדרת פורטרטים של אמניות בינלאומיות שאני מעריכה, שהמדיום שלה היה קפה שחור ולא במקרה. התעסקתי הרבה עם קפה שחור בשנים האחרונות, וזה מתקשר גם לזה שאמא קראה בקפה וגם לכך שבבית עירקי שותים קפה כל היום. קפה ותה.
 
"עכשיו אני באמצע העבודה על סדרה של הומאז' לזמרות ערביות דיוות כמו סלימה מוראד, אום כולתום, פיירוז, באותה טכניקה של קפה שחור." 



אתי נאור, צילום: סתיו ברקאי

 
"לא יודעת לאן יוביל אותי המסע"
 
גילוי ההרכבים הנשיים באותו יום במוזיאון הפתיעה אותך?
 
"הפתיע אותי לגלות שהיו הרכבים נשיים כאלה. המוזיקאים הגברים ניגנו בתזמורת קול ישראל אבל על ההרכבים הנשיים לא ידעתי. בסרטונים שראיתי במוזיאון למורשת יהדות בבל היו מופעים שבהם לפעמים הזכירו את אותן נגניות נשים והביאו אותן, כשהן עוד היו בחיים, אבל זה לא השתמר וזה הדליק אותי מאוד. זו גם הסיבה שיש הרבה כלי הקשה בפרויקט הזה, כמחווה להרכבים האלה.
 
"חשוב לי להדגיש שבנוסף ל'דקאקאת', המתופפות, היו בעירק גם זמרות גדולות, רובן יהודיות, והרבה מוזיקאים יהודים. הגדולה מכולם הייתה סלימה מוראד שכונתה 'האום כולתום של עירק' והיא זו שגילתה את נאג'ם אל רזאלי שהפך לכוכב הראשי בתחום. הוא לא היה יהודי והיא התאסלמה בשלב כלשהו והתחתנה איתו. הייתה גם סולטנה יוסוף, והיו גם זמרות נוספות שעלו לארץ והמשיכו לשיר".
 
 
את יכולה להגיד שהעיסוק הזה במוזיקה לוקח אותך לדרך חדשה כיוצרת?
 
"אני לא יודעת לאן זה יוביל אותי. אני באה לזה מאוד פתוחה. אני ממשיכה לעשות עוד קצת גופי עבודות באמנות פלסטית אבל אולי פתאום אני אחליט שאני רוצה ללמוד מוזיקה. לא יודעת לאן יוביל אותי המסע הזה. אני מקליטה את האלבום של 'סהראת' עכשיו ושואלים אותי, נו, תרצי להוציא עוד אלבום? אני לא יודעת מה הלאה. אני כן יודעת שהדבר הזה הוא מימוש חזון, וגם שבאופן אישי אני פשוט נהנית ממנו. יש בו כל כך הרבה גם מקורי וגם מורשת וגם הרבה רגשות ונוסטלגיה וגעגועים, ואני, באופן אישי, בנאדם שחשוב לו לדבר את שפת הלב. כאישה, גם בעבודות שעשיתי, גם במיצבים שעשיתי, כשהבנתי שאני נוגעת למישהו באיזה מיתר בלב זה תמיד ריגש אותי, ואני מקווה שגם המופע הזה יעשה את זה".
 

28 בנובמבר, חמישי, 20:00 פתיחת דלתות, 21:00 תחילת מופע, הצוללת הצהובה. סהראתפסטיבל העוד הבינלאומי ה-25 בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה בירושלים 30-21 בנובמבר 2024 יתקיים בבית הקונפדרציה, בתיאטרון ירושלים, בספרייה הלאומית, בצוללת הצהובה ובמזקקה. רכישת כרטיסים: בימות 6226* רכישת הכרטיסים למופעים בספרייה הלאומית מתבצעת דרך אתר הספרייה. רכישת הכרטיסים למופעים במזקקה מתבצעת דרך אתר המזקקה. למידע נוסף בטל': 02-5399360 או באתר בית הקונפדרציה