מרוב דיבורים על יוקרת הפרס שוכחים שהמדינה הזאת ממעטת בפרסים ובהוקרת אזרחיה
פחות יזכו לקבל את הפרס
החלטתו של שר החינוך גדעון סער לאמץ את המלצות ועדה ציבורית שהקים, בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה שהתייחס להליך בחירת מקבלי הפרס, ולהחיל מהשנה (תשע"א) תקנון חדש לפרס ישראל, מעוררת רגשות מעורבים. מצד אחד היא אמורה להגדיל, אולי גם להעצים את יוקרתו של הפרס החשוב ביותר שניתן מטעם המדינה, מצד שני היא תקטין ומן הסתם תצמצם, את מספר הזוכים בו והממשיכים להתהלך חיים בינינו (כלומר, "תור" הזכאים לפרס יתארך עוד יותר וגיל הזוכים בו יגבה עוד יותר). מלבד הפחתת מספר מקבלי הפרס הנבחרים מדי שנה והעמדתו (בצורה גורפת וחד משמעית!) על עשרה בלבד (להשוואה: בתש"ע הוענקו 16 פרסי ישראל, בתשס"ט חולקו 16 פרסים ובתשס"ח - שנת ה-60 למדינה - התכבדו בהם 22 חתנים וכלות; אם כי ב-57 שנותיו של הפרס נמצאו ראויים לו 623 זוכים, ממוצע של פחות מ-11 בשנה, כך שמהבחינה הסטטיסטית ההמולה לא כל כך מובנת), יוכרז זוכה אחד בלבד בכל קטגוריה, לא תתאפשר בחירה של יותר משני מקבלי פרס בתחום מפעל חיים, ואפרופו - חסל סדר הענקת פרסים לתאגידים אלא רק לבני אדם (או אישים, ככתוב בתקנון החדש). במאמר מוסגר: לטעמי, חבל שהוראה אחרונה זו מתייחסת רק למפעל חיים ולא לכל הקטגוריות, כי אז היא הייתה יוקרתית עוד יותר, ומכבדת את האנשים מאחורי התאגידים ולא את המוסד או את רוחו. על פי התקנון החדש התזמורת האנדלוסית לא הייתה זוכה בפרס היוקרתי מפעל חיים - ובדיעבד, לא רק שלא הגיע לה בזמנה, גם התנהלותה מאז, והתפצלותה בשנה האחרונה לשתי תזמורות אנדלוסיות, שכל אחת מהן מתגאה בפרס ישראל שקיבלה, היא עדות לחרפה ולקלות הדעת בה ניתן לה הפרס. במקרה אחר - קרנו של הפרס הייתה עולה אם פרס ישראל למחול אשתקד, היה מוענק ליאיר ורדי, בזכות התרומה שבחזון ובביצוע, ולא למרכז סוזן דלל. פוליטיקאים קונים יוקרה, ובזול הרגשות כאמור מעורבים. אפילו מבולבלים. יוקרה היא תירוץ יפה (שלא להגיד מושחת) כדי לנמק זכייה. ובינינו, מה כל הפרס הזה? כמניין אנשים, רובם ככולם פוליטיקאים, עומדים על בימת תיאטרון ירושלים במוצאי יום העצמאות, נשזפים באור יקרות ומצלמות טלוויזיה, חוגגים אל מול פני האומה ונהנים על חשבון עשרת אנשים מצוינים, טובים וראויים, שלהם הם מחלקים פרסים. אשכרה מתקשטים בזוכים. ובזול. כי מהשנה, הפרסים האלה יעלו לקופת המדינה 750,000 שקל בלבד (לא כולל עלות הטקס שכלל אינה מענייננו). גרושים. כך, לגמרי לא ביוקר, קונים הפוליטיקאים יוקרה. ואם הם רוצים יוקרה, אז שיתנו כסף. לא 75,000 שקל אומללים (לפני ניכוי מס!) אלא סכום להתכבד בו, כראוי לתרומת הזוכה למדינה, ולא לנדבת המדינה לזוכה. כמה להתכבד בו? לפחות מיליון שקל! אל תדברו על יוקרה, הביאו לנו אותה. הוכיחו אותה במעשים ובכספים. וכמה זה כבר יעלה לתקציב משרד החינוך, הממונה על פרס ישראל? 10 מיליון שקל בשנה? בדיחה נוכח תקציב המיליארדים של המשרד השני בגודלו במדינה. כי מרוב דיבורים על יוקרה, שוכחים שהמדינה הזאת ממעטת בפרסים ובהוקרת אזרחיה, שזכאים וראויים בטוחים מתפגרים בתסכול ובאכזבה בהמתנה למימוש זכאותם, ואז - לפעמים בלית ברירה, מקבלי את פרס ישראל זוכים ראויים פחות. הדוגמאות הן על דרך השלילה: יוצרים כמו שייקה אופיר בתיאטרון ונתן יונתן בשירה לא זכו לכבוד, ראו מי כן. עם עשרה חתנים וכלות בלבד, בחלוקה מוקפדת לקטגוריות, וללא אפשרות של פיצול הפרס (לבד אם הם שותפי הישג, כהגדרת סעיף כ"ז בתקנון החדש, בפרס למפעל חיים, ואז – כמה נחמד מצד המדינה – כל אחד יקבל את סכום הפרס במלואו), נגמר מצעד הזוכים האינסופי בטקס. הוא יהיה קצר וקומפקטי, יאפשר לפוליטיקאים להגיע מוקדם יותר לתחנות הבאות המזומנות להם במוצאי יום העצמאות. ואכן, סדר צריך להיות, אך לא על חשבון הזכאים - ומעתה, סליחה מראש - אתמקד בתחומים שבהם אני מתיימר להבין, של אמנויות הבמה. בגלל הסבב המקומם מלכתחילה, של אחת לחמש שנים הנהוג בתחומי האמנויות, וההנחייה החד-משמעית שלא לפצל יותר את הפרס, אלא להעניק לזוכה אחד בלבד, הלחץ בצוואר הבקבוק רק יגדל. וגם אם זה "מתאים" לאחד התחומים (נגיד מחול, כפי שוועדת הפרס כה השתדלה לנמק אשתקד), עדיין זה מקומם ומדאיג בתחומים האחרים (קולנוע, תיאטרון, זמר עברי ומוזיקה קונצרטית, שרבים בהם היוצרים הרבה יותר והם נצרכים על ידי אוכלוסיות גדולות יותר ומכאן רבה יותר תרומתן והשפעתן). עד כה ניתן היה לפצל את הפרס לשניים (ואולי גם לשלושה בשנים "חגיגיות", כמו עשורים ויובלות). תארו לעצמכם שצריך היה להכריע בין ניסן נתיב ז"ל לרנה ירושלמי תבל"א זוכי הפרס האחרון בתיאטרון (או בין השחקנית זהרירה חריפאי למחזאי יוסף בר יוסף) או בין דובי לזצר לנחום היימן, חתני הפרס האחרון בזמר עברי. מה זה אומר לתחומים, למועמדים, לרשימות ההמתנה? לטעמי, פירושה מכת מוות לחלומות ולתקוות, למרות שיצירה אמנותית לא נעשית לשם פרס, והפרס שמקבלים עושיה הוא יומיומי, במפגש עם קהל הצרכנים. אבל מה עם הכבוד מצד המדינה? אז מצד אחד, ניתן כמובן, כפי שהוצע לעיל, להגדיל משמעותית את הפרס. מצד שני, אולי זה הזמן, אחרי שרעננו את התקנון, לרענן גם את הסבב? לערוך סידור חדש של, נגיד, אחת לשלוש שנים במקום אחת לחמש, שיאפשר הענקתם של יותר פרסים לאורך פחות זמן (חמש פעמים במחזור של 15 שנה, במקום שלוש פעמים באותו מחזור), גם אם זה כרוך בהגדלה חוזרת של מספר הפרסים לתריסר (כמות שלא תפגע ביוקרה, תאפשר יותר זוכים על הבמה מאשר מעניקים וגם תכבד את היוצרים ותחומי האמנויות - אלא אם מצפצפים עלינו). שקיפות בהחלטות של ועדות הפרס אפשר גם להוסיף פרסים מצד המדינה, או להגביר את יוקרתם של פרסי ראש הממשלה, שרי החינוך והתרבות, בהגדלת המענקים הכספיים שבצידם, ובכך להגדיל את חשיבותם ואת ההד התקשורתי שיתלווה להענקתם. כי מי שומע על פרס ראש הממשלה ליוצרים במוזיקה הקונצרטית או פרס שרת התרבות ליוצרים במחול? ופרס התרבות לזמר עברי, שהבליח לכמה שנים, נעלם כלעומת שבא, בהפגנת אחריות ציבורית וחסכון משמעותי לקופת המדינה. אחריות, היא בעצם הדבר החשוב ביותר. מעתה, כאשר אי אפשר יהיה להעניק שני פרסים בתיאטרון, בזמר העברי או במוזיקה הקונצרטית וגם באמנויות הפלסטיות (שתורן, של שתי האחרונות, מגיע השנה; המועד האחרון להגשת המועמדויות הוא 25 בנובמבר), האחריות על הוועדות, בבחירת המועמד הראוי, תהיה גדולה עוד יותר. אם כן פרמטר המצוינות הוא אחד המנחים העיקריים את הוועדות, חשוב, כמעט הכרחי, שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה. וזאת כרגע הבעיה המרכזית. מצוינות כן, אבל השיקולים ימשיך להישאר בעייתיים כשהיו, סתומים ולא נהירים. ומעתה גם בחסות החוק והתקנון. מצד אחד, שר החינוך, שממנה את השופטים - שלושה-ארבעה בקטגוריה "מקצועית" וחמישה בקטגוריית מפעל חיים (אגב, בלי התניה כבעבר, שאחד מהם חייב להיות חתן פרס ישראל בעבר, עניין מטריד) - מותיר להם את האפשרות (סעיף כ"ד לתקנון החדש) להציע מועמדים מטעמם (כל אחד לחוד כמובן, ללא תיאום עמדות מראש ביניהם) אחרי שתיסגר רשימת המועמדים, אך לא בישיבות עצמן (כ"ה). מצד שני, נאמר במפורש (סעיף ל"ו) שלא יירשם פרוטוקול לדיון אלא רק החלטות. זה סעיף בעייתי, שלא להגיד מגעיל. במיוחד כשהסעיף הבא (ל"ז) קובע במפורש שלא רק שהדיונים יהיו חסויים גם השיקולים יישארו כמוסים. אפשר לחשוב שחברי הוועדה צריכים להתבייש בהחלטותיהם ושהמדינה היא מפלגה טוטליטרית בה אין חירות מחשבה. הדיונים חייבים להיות חשופים וגלויים בדיעבד. שיידע הציבור ששלוחיו עשו מלאכתם נאמנה ולא באו חשבון בשיקולים פוליטיים, עסקניים, חברתיים ואישיים. מילא פרס מפעל הפיס או פרס אקו"ם, מוסדות ציבוריים אך למטרות רווח. אבל מדינה? לה אסור להסתיר. ואם שופט לא יכול לעמוד מאחורי שיקוליו, שלא יכהן בוועדה. אוי לנו אם לא נדע איך התקבלו החלטות. שלא נצטרך לחכות ארבעים שנה כמו במסמכי מלחמת יום כיפור או אנטבה, להבדיל.
07/11/2010
:תאריך יצירה
|