סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: מציינים את יום השואה
 

 
 
בעשור האחרון אם לא כבר קודם לכן, אנו עדים לשינויים גדולים באופן שבו מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה. העצרות והכנסים המכופתרים והדוגמטיים של פעם מפנים מקום ליוזמות אלטרנטיביות ומאתגרות, שתכליתם התמודדות שונה עם תרבות הזיכרון והשיכחה, בעיקר באמצעים אמנותיים.


לא בהכרח דרך היגון
 
שישים ויותר שנים אחרי מלחמה העולם השנייה, תמורות משמעותיות עוברות על האופן בו הציבור הישראלי מתייחד עם זיכרם של הנספים בשואה. מצד אחד, עדיין מתקיימים בקרבנו הטקסים והמסכתות הקלאסיים, שנציגתם הבולטת היא העצרת הממלכתית המרכזית מטעם המדינה (בהר הרצל, ברחבת הכותל או באתר אחר בעל משמעות של קוממיות וקיומיות). וגם טקסים דומים - בעיקר בהשתתפות ניצולי שואה, בני משפחות, אנשי ציבור, תלמידים ובני נוער  - בערים גדולות וברשויות מקומיות (למשל, "עדות" בתיאטרון הקאמרי, האירוע המרכזי הרשמי מטעם עיריית תל-אביב, שמרכיביו עדות חיה של ניצולה, קטעי משחק, שירה וחזנות, וגם תערוכה).
 
מצד שני מתרבות יוזמות פרטיות, שמרביתן של מוסדות תרבות (מוזיאונים, תיאטרונים ומרכזי התרבות - קונצרט עם אנסמבל סולני תל-אביב  במוזיאון, ההצגות "מומיק" בתיאטרון גשר, "בדנהיים 1939" בקאמרי, "סוף העולם הראשון שלי" בתיאטרון חיפה, "ליצני החצר" של תיאטרון פסיק בצוותא, "שולם" של קבוצת התיאטרון הירושלמי בבית ציוני אמריקה וגם "לך לך 1942" מטעם היידישפיל והתזמורת הקאמרית הישראלית בבית ציוני אמריקה), ומקצתן של אנשים פרטיים, פעילים וחוקרים, שאחראים לטקסי זיכרון אלטרנטיביים ("ישראל. שואה.2007. תמונת מצב" בתיאטרון תמונע, שנה תשיעית, בעריכת  שהרה בלאו ואבי גיבסון; או "זכור -  הנצחת זכר השואה באמנות הבמה" בבית ברודט בניהול שירה סיוון ומיכל ורד), שהופכים, ממש מול עינינו, להיות אחת התופעות המרתקות ביותר בחברה הישראלית העכשווית.
 
דומה שהתרבותם של טקסים כאלה (אוזכרו רק אירועים בתל-אביב, אך יש כאלה גם במקומות מרוחקים מן המרכז) הוא כתהליך מואץ בחילוניות הגוברת של יום קדוש. פעם בכלל לא חשבו לצאת "לבלות" ביום כזה. ואין הכוונה לבילוי בבתי עינוגים, הממשיכים להיות סגורים על פי חוק, אלא גם לדיונים ומופעים שעניינם השואה והגבורה. ואת מקומם של הטקסים הממלכתיים וההמוניים, תופשים אירועים והתכנסויות אמנותיים ואינטימיים. מחפשים דרך אישית, אינדיווידואלית ועצמאית, לא מוכתבת, להתמודדות עם הזיכרון. לא בהכרח דרך היגון.
 
חיבור תרבותי מנחם
 
המסר שעולה מטקסי הזיכרון החדשים הוא ש"לזכור ולא לשכוח" בלבד, לא מספיק היום. זה לא רק "יזכור עם ישראל". בעידן של קרקע פורייה לצמיחת מכחישי שואה, בימים של התפרקות מערכים, יהודיים ואנושיים, של נסיגה מ"נכסים" טריטוריאליים, כשהישראליות מפוצלת ומסוכסכת מבחינה חברתית, אירועים מסוג זה מספקים בכל זאת איזשהו חיבוק גופני וגם חיבור תרבותי מפרה ומנחם.
 
ההיסטוריה המקומית של תרבות הזיכרון מלמדת שבשנותיה הראשונות של המדינה, הזיכרון היה חלק מהחיים השוטפים. לא יוחסה לו "חשיבות" נפרדת. התיאטרון הישראלי לא ציין ערבי זיכרון (שואה, עצמאות וגם ט` באב) בהחשכת אולמותיו. הוא המשיך לשחק "כרגיל", רק התאים עצמו למועדים המיוחדים ומתוך אחריות העלה הצגות ותכנים רלוונטיים לתאריכים אלה  -  "ירמיהו" בתשעה באב, "היהודי הנצחי" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, "הוא הלך בשדות" ו"העיר הזאת" בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל.
 
ימי הזיכרון כשבתון תרבותי הם המצאה מאוחרת יותר, יוזמה של "תעשייה" פוליטית ופעילות של בית המחוקקים הישראלי הצעיר. אולם מרגע שהטלוויזיה הישראלית נכנסה לחיינו והחלה להקרין תכניות וחומרים שמטפלים בזכר השואה (והרבה לפני "שואה" של קלוד לנצמן ו"רשימות שינדלר" של סטיבן שפילברג), מוסדות התיאטרון מצאו את עצמם מאותגרים וראויים לטפל בתרבות הזיכרון לפי כשרונם. ועובדה היא שעד היום הרפרטואר השוטף של התיאטרון הישראלי מקפיד להתייחס לשואה.
 
לשמות שנזכרו לעיל אפשר להוסיף את האופרה "צחוק של עכברוש", שיתוף הפעולה בין התיאטרון הקאמרי לתזמורת הקאמרית הישראלית, וגם, ובעיקר, את "אדם בן כלב", בהפקת תיאטרון גשר, על פי  הרומן של יורם קניוק. ההצגה, שהועלתה מדי שנה, לאורך יותר מעשור, לפרקי זמן משמעותיים באוהל קרקס ברחבת מוזיאון תל-אביב, היא אחת האחראיות לשינוי בהתייחסות לצורות הזיכרון. למרבה הצער, דווקא השנה, בשל מצוקה תקציבית של גשר, התמעטות הסבסוד העירוני והיסכרותם של מקורות מימון אפשריים, לא הצליח התיאטרון להתמודד עם העלויות הלוגיסטיות הכרוכות בהעלאתה המחודשת של הצגה ייחודית זו. אם כי, מפאת חשיבות העניין ומתוך נאמנות לדרכו החינוכית-תרבותית, מצא גשר תחליף ראוי  - "מומיק"  על פי "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן.
 
פוליקר וארצי – החזירו את העניין בשואה
 
אולם נקודת המפנה ואולי האירוע המכונן של תרבות הזיכרון במתכונתה הדעתנית והאלטרנטיבית הנוכחית, נרשמו לפני 19 שנים, בערב יום השואה 1988. הזמרים והיוצרים שלמה ארצי ויהודה פוליקר נעתרו לפניית יעקב מנדל, היום יו"ר אמ"י ואז מנהל מחלקת ההפקות באגף התרבות בעיריית תל-אביב, לספק תוכן אחר, צעיר ושונה, לטקס המרכזי של יום הזיכרון לשואה, שנערך באותה שנה באולם התיאטרון הקאמרי הישן.
 
במשך שנים עד אז נערכו טקסי השואה של העירייה באולמות גדולים (כהיכל התרבות והבימה), ובדרך כלל היו "מפוצצים" עד אפס מקום בשרידי שואה ובני משפחותיהם. וגם אם היה מקום, תכניהם הכבדים והמורבידיים לא משכו בני נוער וצעירים להשתתף בחוויית הכאב והזיכרון. אגב, במהלך השנים אז ומאז, התמותה הטבעית עשתה את שלה, ורבו הפעמים שכדי למלא את האולמות הגדולים היה צורך בגיוס, כפוי ומאונס כמעט, של תלמידי בתי ספר.
 
ארצי ופוליקר, שניהם בני דור שני לניצולי שואה, הרימו את הכפפה. למרבה הצער המופע המרטיט ההוא, בו ביצעו שירים מאלבומיהם החדשים דאז, "חום יולי אוגוסט" ו"אפר ואבק", לא הוקלט ולא צולם. אולם זכר האירוע החד-פעמי ההוא, ויותר מכך הצלחתם של שירים שנגעו בשואה כמו "תחת שמי ים התיכון", "ארץ חדשה", "בגרמניה לפני המלחמה", "רומניה", "כמו חצר גדולה" וגם "לב שבור לרסיסים" ו"אני נבראתי לך"  של ארצי, ו"חלון לים התיכון", "שיר אחרי הגשם", "כשתגדל", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "אפר ואבק" ו"בגלל" של פוליקר ויעקב גלעד, שותפו ליצירה המונומנטלית (שהולידה גם את "בגלל המלחמה ההיא", סרטה של אורנה בן דור), עזרו  -  הרבה יותר מארבעים שנות החינוך שקדמו להם -  להחזרת כבוד השואה לזיכרון הישראלי.
 
בלב שלם וללא הגזמה, אפשר לקבוע כי לנזכרים לעיל הייתה תרומה מכרעת ביצירת סקרנות ובהחזרת העניין  לבני הנוער הישראלים - דור שלישי וגם ניצני דור רביעי לשואה -  ללמוד, לדעת ולהתעמק שוב בתקופה האפלה ביותר בתולדות המין האנושי. הערצה שהפכה לבירור עצמי ולחלק מהתבגרות והתפתחות.
 
צורך נפשי, קיומי ושכלתני
 
צמיחתם של הטקסים ה"אחרים", לדעת לא מעט גורמים ב"תעשייה" המתמנפת, עונה על צורך אמיתי. הפרובוקציה כביכול שבמבנה הטקסי החדש, הוכחה כרצויה, מתקבלת ואף נדרשת, בדרך לדיונים אמיתיים ורציניים בשאלת הזהות היהודית וגם הישראלית. דווקא מצד אלה שגדלו על התפריט המאסיבי של מערכת החינוך, שהגדישה והשניאה את עצמה ועל הדרך גם שיעממה ואכזבה. דווקא הם חשים צורך עז לבחון את שאלות לאומיותם, זהותם וקיומיותם, בזמן הזה, בשיוך הזה ובמקום הזה. ויום השואה הוא הזדמנות נוחה לבחינה מחודשת את הזיכרון שהיה פעם קולקטיבי ומונוליטי, והיום הוא אישי ואינדיווידואלי.
 
הטקסים האלטרנטיביים הללו אינם פוזה. עצם העובדה שהם תוצר מאוחר יחסית, של יותר מ-60 שנה אחרי המלחמה והשואה, מלמדת שהם אינם אופנה חולפת, אלא צורך נפשי וקיומי עמוק, לבטח גם שכלתני. הם התנסחו מעצמם על ידי צורך וביקוש בלתי-מזוהים שחיפשו הגדרה. מסורת חדשה שרק צומחת, תופחת ומתחזקת. כמו ההבנה וההכרה שזיכרון הוא לא רק דרך היגון, עמידת דום והרכנת ראש, אלא גם באמצעות הקשבה פעילה.
 
עיקר חשיבותם של טקסים אלטרנטיביים אלה נמצאת בנקודת הזמן הזאת, על התפר שבו הזיכרון החי עלול להפוך לפולקלור. עדיין נמצאים בקרבנו ניצולים ושרידים חיים, שעתידים להיעלם בתוך דור, ולאחריו תישאר השואה רק זיכרון. לכן יכולתם ונכונותם של בני דור שני, שלישי ורביעי, לבחינה מחודשת את משמעות יום הזיכרון והשלכותיו, בריחוק ראוי ובמנותק מהרגש, ובכל מיני היבטים - פוליטיים, חברתיים ואמנותיים - הם הזדמנות אחרונה כמעט. כי כשהם כבר לא יהיו איתנו, המצב ישתנה, עלול להסתבך. הסכנות האורבות לפתחו הן, מצד אחד, עריצות הזיכרון, אפילו באמצעות חקיקה, ואז הזיכרון עלול להתאבן. ומצד שני, הפיכתו לפולקלור, ואז הזיכרון יחיה, אולם יעוות.
 
כבר עתה קיים חשש רציני מפני מיסמוס, התפרקות, חוסר מחויבות. על אחת כמה וכמה כשהשרידים יסתלקו. ודומה כי דווקא בנקודת הזמן הזה, בתפר הזה שבין זיכרון למצבה, נעשית היום אמנות מאוד מסקרנת ומרתקת - בתיאטרון, במוזיקה, בספרות ובקולנוע. כפי שאירועים אלטרנטיביים אלה מבקשים להוכיח. 


12/04/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע