|
|
|
אמא לקחה אותי להצגה. "את תהני, זה עם מסכות". שחקן במסכה ירד מהבמה והתחיל לחטט בקהל. הייתי בת ארבע. על הפנים שלו היה תקוע חיוך גדול. ניסיתי להתמגנט לכיסא, אבל הוא שלח ידיים, הניף אותי באוויר והכריז "מצאתי". הגפיים שלי הטלטלו לכל עבר וצעקתי "לרדת!" הקהל המאושר צחק. גם אמא שלי צחקה. "לא צריך להיבהל", היא תמיד אומרת. "זה רק תיאטרון".
דרך שימוש במחזות קלאסיים, בעורב שגנבתי, בסמלים תרבותיים, בשנדליר שפילחתי ובמוסיקה מהמסורות שהיו לפניי, אני מבקשת לנכס את הבמה ולהפוך אותה לשלי. זהו פולחן איימתי שנע בין החושי-פגאני, לבין אוטוביוגרפי, במסגרתו אני מעלה לקורבן את האם הגדולה ואת זו הפרטית שלי, שעבדה את התיאטרון במסירות כל חייה. שביל לטהר צריך לשרוף. בטקסים שלי מרווה זה לא מספיק. אצלי כורתים ראשים.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|