רשות השידור בוערת, השידור הציבורי בנקודת שפל והמנכ"ל מתעסק בבחירת זמר לאירוויזיון
1.
משעשע איך זה קורה כל פעם מחדש, כשאנו מתבשרים בזהות נציג ישראל לאירוויזיון. פוליטיקאים ונציגי ציבור, מרימים קול צעקה בכותרות על שהמגזר שאותו הם מייצגים שוב קופח בבחירה או בהחלטה. כאילו יש איזה סידור עבודה וכאילו יש מגיע. כאילו יש פה חבר מדינות, קונפדרציית לאומים וכמה עמים שלהם צריך לדאוג, ולא מדובר ברשות שידור אחת (שבמקרה נקראת גם הערוץ הראשון) וזירת פופ אחת. מביך במה הנבחרים שלנו מתעסקים. גם אלה אשתקד, הציונים-כביכול, שהרימו קול צעקה נגד בחירתה של זמרת ערבייה לייצג את ישראל. וגם אלה הפעם, שוב נציגי העלייה הרוסית. לא מספיק עם זה? בשביל מה כל זה? לפלג ולבדל, או לפעול למען תרבות מוזיקלית אחת? אפשר לחשוב שלאנשים האלה אין מה לעשות אלא להתעסק בבחירת זמר לאירווזיון ובהקפדה על המוצא שלו? אין נושאים בוערים אחרים על סדר היום שטורדים את שלוותה של המדינה או מאיימים על קיומה ועתידה, שפוליטיקאים נכונים לסכסך ולהעכיר את האווירה? לא די להתפלש בשטויות, לבזות את עצמכם ואת שולחיכם שמתביישים בכם ברגעים שכאלה? ואם כבר מוזיקה פופולרית היא באמת נושא חשוב, שראוי לפוליטיקאים לפקח עליו, לדאוג לו ולדון בו, מודע לא יעשו זאת לאורך כל השנה? מדוע לא יעקבו אחרי הקיפוח או שמא הטיפוח של המגזר ונציגיו ביום-יום? האם מצעד הפזמונים השבועי הוא נושא פחות אטרקטיבי מאירוויזיון שנתי? אולי היו מגיעים למסקנה שמיותר להתערב במציאות יצירתית-אמנותית עצמאית שאינה נתמכת ולכן גם אין היגיון להתערבות מפלגתית-מגדרית-פוליטית בה. מוזיקה היא לא עניין מגזרי ובחירת נציג לאירוויזיון היא לא ועדה מסדרת. 2. נכון שבחירה במועמד מוסכם אינה האידיאל. היא לכשעצמה מעוררת תהייה והתנגדות. אבל במציאות הפיננסית של רשות השידור, שנאבקת על חייה, נמצא ששיטה זו היא הזולה והנוחה ביותר, ולכן היא נקוטה כבר שנה רביעית ברציפות (טיפקס, בועז מעודה, ניני ועווד, ועכשיו הראל סקעת). ולבטח עדיפה על פני קדם אירוויזיון פתוח לציבור - שהוא גם יקר, גם מבריח מועמדים ראויים וגם שולח חתולים בשק (אדי באטלר). אם כבר נושא לניגוח אז את העמימות ואי השקיפות שבבסיס החלטת רשות השידור להשתמש בשירותי זכיין של ערוץ 2 כדי להפיק "קדם" אירוויזיון. עתונאים מטעם מורחים אותנו בהסבר הפשטני שבערוץ 2 עושים טובה לערוץ הראשון העני ומוכנים להשקיע במקומו ב"קדם" וגם לשדר אותו. אבל ה"קדם" הזה, שבו "טיפקס", מעודה ואחינעם ומירה, מציגים 4-3 שירים ו"נכנעים" להחלטת הקהל, הוא עיוות נפשו ומהותו של הקדם. קדם כזה יכולה לעשות רשות השידור בעצמה. אם כבר זכיין "עשיר" (ולמה לא במכרז?) אז שירים (שזאת בעצם המטרה העקרית) בקדם לתפארת, במתכונת העבר המפוארת, עם תריסר מתמודדים ונקודות שידור וכל הבאזז, ולא משדר קיקיוני שנראה כמו אתנן רייטינג מניב פרסומות והכנסות, ללא עלות, הוצאה והשקעה. נושא כזה, שבו המדינה מאפשר לגוף פרטי (גם הוא באחריות מועצת הרשות השנייה) להדפיס כסף על חשבונה, הוא השערורייתי, ולא הבחירה בהראל סקעת, ולאדי בלייברג או משה פרץ (אגב, מועמד סופר-ראוי לאחת השנים הבאות). ואם נציגינו מתעקשים בכל זאת להתעסק בגופו של נבחר (ולא בגופו של הבוחר) אולי יפעלו אצל ארקדי, ולאדי וחבריהם (וגם פרץ ודודו אהרון), שיכתבו שירים לסקעת. אולי מזה ייצא שילוב מנצח. 3. זה לא שהפוליטיקאים דוחפים את האף שלהם לעניינים לא להם. גם ברשות השידור עצמה יש גורמים ובעלי תפקידים, שצריכים להתעסק במהות ובאחריות ולא בשטויות (כמו בחירת נציג לאירוויזיון). סמכותם והבנתם של יואב גינאי (מנהלת מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון, וזוכה אירוויזיון בעצמו), נועם גילאור (מנהל רשת גימל) ויובל גנור (מנהל 88 אף.אם.), נראות לגיטימיות לצורך השתתפות בוועדה שהקימה הרשות לבחירת נציגה לאירוויזיון. אפשר לקבל, בדוחק, גם את שותפותו בה של אלי בבא, כמנהל חטיבת התוכניות של הרשות. אבל מה לגברת צביה יששכר, מנהלת השיווק, ויותר מזה למוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, ולוועדה? רשות השידור בוערת, נמצאת על עברי פי-פחת, השידור הציבורי נמצא בנקודת שפל ובסכנה מוחשית לקיומו, והמנכ"ל מתעסק בבחירת זמר לאירוויזיון ובהגנה עליו? בנאדם, אין לך עיסוקים חשובים וקריטיים יותר מלבטל את זמנך? אתה לא סומך על אנשי המקצוע שלך? רוצה עיסוק ראוי? בבקשה: מדוע שלא תדאג לשיפור השפה העברית בערוצי התקשורת שבאחריותך? גם של השדרים, המגישים והעורכים באופן אישי, וגם של התכנים שהם-אתה משמיעים. תאמין לי, זה הרבה יותר חשוב ומהותי, במיוחד בשידור הציבורי. בידיך ובידי עובדיך האחריות לשפה הנרמסת שלנו. אבל אתה מתעסק באירוויזיונים במוסקבה ובאוסלו, והעברית מבית לא מטרידה אותך, ואולי גם אינך מודע לבור העמוק בפניו היא ניצבת. וזה מחדל גדול עוד יותר מלהעניק לערוץ השני את זכויות ההכנסה על נכס שלך. 4. קח דוגמה משר החינוך, גדעון סער, שהחליט (ובואו נקווה שהוא רציני בכוונותיו ולא מנסה לייצר כותרות) על תכנית פעולה להחזרת כבודה של השפה העברית במערכת החינוך. נשמע מספיק חשוב כדי שנתייצב מאחורי היוזמה שלו. אולם כדי שהכוונות שלו יישאו פרי, עליו לגייס גורמים נוספים במערכת הפוליטית, כמו השר הממונה על רשות השידור ושרת התרבות. הראשון, שיפעיל מכוחות וסמכויותיו על גופי השידור הציבוריים, שבמאבק עם השידור הפרטי והמסחרי (בטלוויזיה ובעיקר ברדיו) נכנעים להשחתת השפה. גם בידע ובהשכלה האישית, הלא נאותה והלא מספיקה, של מרבית העוסקים בשידור, וגם ביכולת הגופים ליצור מחסומים, פילטרים ומנגנוני הגנה לנקיון השידור שלהם. במתן כוח ליועצים לשוניים, העמדה לוועדת משמעת חורגים מהנורמות ומכללי הדיבור הנכונים ואפילו החזרת הצנזורה - מלה נוראה ומטילת אימה, אבל אי אפשר מבלעדיה בעת הזאת - על חומרים מוקלטים שנשלחים לרדיו ולטלוויזיה הציבוריים. ולא על תוכן, אלא על תקינות הלשון והשפה. לרדיו ולטלוויזיה תפקיד והשפעה מכריעים בעיצוב ובייצוב העברית. הם מפיצי הווירוסים המסוכנים ביותר. כללים נוקשים ואמות מידה ברורות יסייעו להפחתת הנגע והנזק. זה לא צריך לחייב את הציבור, הן המאזין (בבית) והן המבקש שיאזינו לו (לצורך הדוגמה, זמר מקליט). הם יעשו כאוות נפשם. אבל שיידעו שבשידור הציבורי יש אמות מידה ואחריות, ואם הם רוצים ליהנות ממנו עליהם להתאים את עצמם לדרישותיו. והדרישות האלה (של שפה נכונה) אינן בשמיים. מי שלא יוכל לעמוד בהן שיסתפק בתחנות הטלוויזיה והרדיו הפרטיות והמסחריות, שהעילגות בהן (מבלי להזכיר שמות) כבר הפכה לבדיחה עצובה. האחרים, שרוצים ליהנות מן השפה ולגמול לה בהחזרת כבודה ומעמדה, יבינו שבמאמץ קטן אפשר להישאר פופולרי ומצליח וגם ידיד אמת לעברית. לכן חשוב ששר החינוך יגייס לעזרתו את השר הממונה על רשות השידור. אם השדרים, הכתבים והדוברים הרשמיים ידברו עברית נכונה ואם הזמרים המושמעים לא יחטאו בבורות ובשגיאות מיותרות, הוא יעשה חצי עבודה. מובילי דעת הקהל (בתקשורת ובמוזיקה) יובילו בעצם את המערכה עבורו. 5. חשובה גם הצטרפותה של שרת התרבות לתכניתו זו של סער. גם פומבית, הצהרתית, וגם עניינית, בתחומי האחריות שלה. השפה היא הבסיס של התרבות וחשוב שמשרד התרבות יעודד - בדרכים הרבות בעומדות לרשותו (מקריטריונים לתמיכה ועד פרסים שהשרה מחלקת, גם לזמרים) - את היוצרים בעברית ראויה. ואולי גם להעלות על נס ולתגמל את אלה שמחזקים אותה. התערבות ממעל נראית מסוכנת, אבל בנושא הזה, של החרדה לשפתנו, כולנו אמורים להיות מאוחדים. אין רע בסלנג, בלשון רחוב, בעברית מדוברת או בשפה של עיתון, אינטרנט או צבא. הם ימשיכו לחיות ולהתפתח, ואף לתרום ולהפרות את העברית התקנית. אבל השפה הייצוגית, הפומבית והציבורית, חייבת להיות נקייה ותקנית. לחזור להיות דוגמה ומופת. 6. והראל סקעת? רק שישכיל לבחור שיר טוב, רצוי בשפה מדויקת ונכונה (בין אם בעברית, באנגלית, ברוסית או בתימנית) ולשכנע את הציבור שזה אכן השיר הראוי.
03/01/2010
:תאריך יצירה
|