לפופ הים תיכוני הייתה שנה נהדרת אך אסור שישכיח את האלבומים המשובחים באמת שיצאו השנה
הפלטפורמה היא העיקר
תגידו שלום למצעדי הפזמונים השנתיים ההיסטוריים. בעצם, הם כבר נעלמו מזמן. תור הגלויות התחלף בדור המחשב. וגם תחנות הרדיו זה לא מה שהיה פעם.
ראשית, הן רבות, עם כל הרדיו האזורי הזה, ומרוב מצעדי סיכום כבר לא רואים את הפזמונים ולא מוצאים את ההיגיון. שנית, גם שתי התחנות הממלכתיות - גלי צה"ל (או גלגל"צ) ורשת גימל - אלה שבמשך שנים קבעו את הטון ועיצבו את הקטבים, כבר לא לבד. כלומר, לא מסוגלות לעשות זאת לבד. לאורך השנה מריצות מצעד פזמונים שבועי, אבל כשמגיעה עת סיכום הן חוברות לפלטפורמה אינטרנטית - גלגל"צ ל-YNET ורשת גימל לMAKO-. פותחים פתח לתחרות רב ערוצית, שבה הפזמון (או הזמר המבצע) כבר לא חושבים/נחשבים. הפלטפורמה היא העיקר.
אבל לא רק. מאז רכשה קשת את ערוץ 24 (ואולי עוד קודם, מאז שעזב אותו עורכו הראשי המייסד והמצפן האמנותי והאיכותי יואב קוטנר), איבד מה שהתיימר להיות ערוץ המוזיקה הישראלית את הבסיס לקיומו ואת ההבטחה להובלת המוזיקה הישראלית למחוזות ערכיים ונחשבים.
בחסות קשת ומיזמי הריאליטי שלה הפך 24 למסלקה אליה מתגלגלים כל גיבורי התהילה ל-15 דקות, הראויים יותר והבלתי ראויים בכלל (רוני דלומי זמרת השנה? האם זאת בדיחה או מינוף כוחני של טאלנט?), כולל המתחרים על התואר הבלתי נחשב: מי מילא את קיסריה יותר פעמים.
ואכן, החסות שפרש ערוץ המוזיקה על המוזיקה הים תיכונית, מן הסתם בזכות סממני המצליחנות והכסף שיש בה, מקוממת. ומתמיה איך ברשת גימל נתנו את היד לחבירה הזאת, שמנסה להכשיר את השרץ ולהפוך את המוזיקה הים תיכונית לחזות הקול, כששישה שירים ומבצעים בעשירייה הראשונה הם נציגים בולטים של התעשייה הזאת: דודו אהרון עם שני שירים, ליאור נרקיס, אייל גולן, משה פרץ ושלומי שבת. שעה שרק אחד מהם, דודו אהרון, נמצא בעשירייה המקבילה של גלגל"צ.
דודו אהרון (צילום: יובל בן חמו)
הכותבים לסלולר
ולא שאסור לפופ הים תיכוני לחגוג. בהחלט מותר. הייתה לו שנה נהדרת, שבעצם נמשכת כבר שנתיים. אבל היא רחוקה מלשקף את העשייה המוזיקלית הפורייה והמגוונת המקומית. בינינו, זו לא מוזיקה. המציאות שמנסים לבנות קשת ו-24 היא הכל רק לא מוזיקלית. היא תודעתית, מעמדית, יחצ"נית, מצליחנית, שולטת בנתונים, בהורדות ובסלולר, היא עושה כיף וטוב לרבבות ולמאות אלפי אנשים, מאזינים וצופים. ככזאת היא מצרך, לא מוזיקה. לפחות לא בהתכוונותה האמנותית-תרבותית.
היוצרים שלה כותבים לסלולר לא לסלון. לצריכה המיידית, לא להאזנה חוזרת, למוצר מדף שיישאר. יצירה של תגובה מיידית, של פס ייצור, של תקתק וזרוק כי מחר יהיה רינגטון חדש, לא לחשיבה לטווח ארוך. ואולי, מבחינות אלה, זו כן אמנות, אבל מסוג אחר. כזאת שניתן לכמת בפולסים, במספרים, בשקלים, בנתוני הורדה ומכירה. לא באיכות שתישאר.
יכול להיות שהמוזיקה הים תיכונית תקתקה להיטים בשרשרת, אבל לא הרפתקני לקבוע שאין בהם שום להיט נצחי. לא של אהרון, לא של קובי פרץ ומשה פרץ, לא של נרקיס ושבת, לא של עומר אדם ושני יצהרי (נסיכים חדשים במזרח), וגם לא של חדד או גולן. אולי רק "מי שמאמין", וגם הוא שיר חסידי. הם, עבדים למירוץ ההישגיות ושבויים בקונספט המסחריות, אינם מסוגלים להעמיק ולחתור לאמת בביטוי ובהבעה.
עושים אמנות בעברית ובאנגלית
והשנה יצאו אינספור אלבומים משובחים, שלא מצאו ביטוי, נציגות ומקום בצמרת ב-24. אביב גדג' וגבריאל בלחסן, אסי אברג'ל, אבי וקנין, צח דרורי, דניאלה ספקטור, רוני אלטר, גל דה פז, קרולינה, יעל קראוס, ירונה כספי, יעל נחשון, רונית רולנד, מאיה משעול, שילה פרבר, אמיר דדון, אברהם טל, שפי ישי, מוש בן ארי, דודו טסה, ערן צור, שלמה יידוב, מתי כספי, שלומי שבן, אריאל הורוביץ, ירמי קפלן, עדי רנרט, הדג נחש ולא מעט נוספים. גם מבלי לנסות לקבוע מי הכי טוב, הכי מצליח או הכי ראוי - המוזיקאים האלה מעיפים את המוח, בחתירה מתמדת לחידוש, להרפתקה, בפנייה לאינטלקט וליצירה מאתגרת, בשאיפה לגלות את עצמם לעולם או להמציא את עצמם מחדש. ואני שמח לפגוש את רובם, אם לא את כולם, במועדונים שפויים ובאולמות הופעה נורמליים, לא בהיכלי ספורט ובאמפיתיאטרונים המוניים. בקטן זה עדיין מוזיקה נחשקת. בגדול זה יותר הצגת כוחניות מיותרת.
קרולינה (צילום: עמית ישראלי)
אגב, לטעמי אחד ההישגים הגדולים של השנה החולפת הוא שכבר לא תוהים, תמהים או מפרידים את הדיון במוזיקה ישראלית באנגלית מהיצירה הכללית. היא הפכה להיות חלק אינטגרלי, מהותי וקביל לחלוטין בפופ המקומי. היצירה הדו-לשונית של אמנים כמו קרולינה והדג נחש, נשמעת לי מה זה הגיונית, כאילו הייתה צריכה להיות כאן מאז ומעולם. ואני לא מדבר על גבע אלון, אסף אבידן או הבלקן ביט בוקס, שאת המוזיקה שלהם קשה עד בלתי אפשרי לעשות בעברית (ובכל זאת, גל דה פז עושה קאנטרי בעברית). אני מוכן להתפעם מהאמנות של אורן ברזילי, יעל דקלבאום, רות דולורס וייס, תמר אייזנמן, הקארסיטרס ואלקטרה. הם ישראלים לגמרי לדידי והמוזיקה שהם עושים באנגלית לא פחות נפלאה בעיניי.
הבעיה של מרביתם - אלה ששרים בעברית ואלה שמעדיפים אנגלית - היא שאין מאחוריהם ערוץ טלוויזיה, כי הם לא מסחריים, ולכאורה גם אין להם קהל. זאת אומרת, יש להם, קהל יעד לפחות, צעיר ודעתני, זה שעבר מזמן את גיל העשרה, יצא בשלום מהצבא וחזר מטיולי התרמילים ברחבי העולם. הם העתיד והתקווה של הפופ והרוק המקומי, אלה שיכולים לקנות תקליטים ולהגיע להופעות, להבין את היצירה ולהניע את גלגלי התעשייה, להוכיח בנוכחותו את צדקתה.
לא שילדים חסרי בינה ודעת, שיודעים רק לסמס, יקבעו את פני המוזיקה לשנת תש"ע. ואמנם זה רק משחק, לא החיים האמיתיים, אבל לתארים יש אפקט מצטבר ומכריע, לפחות באותם חלקים בתקשורת שאינם מבינים ומתפתים ליח"צנות ונכנעים להישגיות בפרוטה.
ואם תשאלו אותי הייתי מעדיף - על כל הבעייתיות שלהם - את הדיווחים של אקו"ם, על השירים המושמעים ביותר של השנה, כיותר אמינים ומשקפים, בהיותם מבוססים על נתוני אמת מצטברים, ולא של סיכויים רגעיים שמבוססים על זכרונו הקצר והמוטה, הסלקטיבי והסופר-סובייקטיבי של הגולש ברשת.
וכך, בין "תגידו לה" של דודו אהרון בגימל, לבין "אורות" של אברהם טל בגלגל"צ, אין לי בעיה לקבל את "אשה מהשמיים" של גלעד שגב באקו"ם. יותר מזה, אני שמח בהתברגותו של הפזמונאי יוסי גיספן למקום השמיני ברשימת המחברים המושמעים ביותר של השנה החולפת. יודעים מה? גם את סיכומי ההשמעות של מדיה פורסט, על כל בעייתיות הדיווח שלה, אני נוטה לקבל, כביטוי לפופולריות בלבד (אייל גולן בראש, שלמה ארצי שני, שלומי שבת שלישי), לא כביטוי לאיכות.
אבל דומני שהשסע החדש, בוויכוח על איכות, מידפק בפתח. בלגיטימיות של קובעי האיכות. כאילו שהיא לא מדברת בעד עצמה.