עמוס אורן מנקה שולחן לקראת הפסח: ארבע הערות על זכיית הגבעטרון בפרס ישראל, שני עניינים בעקבות כנס תמוז של תעשיית המוזיקה שנערך השבוע וגם הערה בעניינם של רמי וריטה
על זכיית הגבעטרון בפרס ישראל
א. נא לא להתבלבל. חבורת הזמר הוותיקה זוכה בפרס על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, ולא בקטגוריה - היוקרתית יותר, לטעמי - של זמר עברי (בה זכו בעבר, שושנה דמארי, יפה ירקוני, נעמי שמר, אהוד מנור, יהורם גאון וגיל אלדמע). הפרס הזה מוענק מדי שנה ללא התייחסות סקטוריאלית, עד כדי הפיכתו למסלקה חשבונאית, שבה "מפצים" את מי שלא זכה בקטגוריה "שלו" (למשל, דבורה עומר שזכתה בו אשתקד), וגם לדרך לעקוף את הוועדות המקצועיות (והקטנוניות לפעמים) של פרס ישראל לזמר עברי שמוענק במחזוריות של אחת לחמש שנים, ומכאן ייחודו ויוקרתו. אבחנה זו מלמדת שכנראה לא היו בעבר ל"גבעטרון" מליצי יושר לפרס, אם לא בקרב הממליצים, לפחות לא בין צוותי השיפוט המתמנים אד-הוק. ב. כדי להסיר ספק, הגבעטרון בהחלט ראויה לפרס ישראל, בהתחשב בתרומתה לתרבות שירת הרבים הישראלית, למורשת הזמר העברי ולהנצחת שורשיו. אולם, לטעמי לפחות, היא מקבלת אותו באיחור רב מדי, כשהחבורה כבר לא רלוונטית - למרות שעם תרומה נצחית אי אפשר להתווכח. רוצה לומר: הגבעטרון הייתה ראויה לפרס כבר לפני עשרים שנה ויותר, לא עתה כשהיא עצמה אוף סנטר, צל חיוור ודהוי של עברה. ג. אם את ההיגיון שבבחירת חתני וכלות פרסי ישראל לפי תחומים, אפשר להסביר ולהבין, הבחירה בזוכי פרס ישראל למפעל חיים היא בעייתית, ונשענת לפעמים על תקינה פוליטית. ומישהו במשרד החינוך, הממונה על הפרס (אולי הפרופ` דב גולדברגר בעצמו), צריך לקבוע כללים אחידים לגבי הזכאות לפרס ולא להשאיר אותה מעורפלת ונתונה לגחמות ולמצבי רוח. בלתי מתקבל על הדעת להעניק פרס מפעל חיים (אשתקד) לתזמורת האנדלוסית על תריסר שנות פעילות ותרומה לחברה ולמדינה ושנה אחר-כך להעניק את אותו פרס לחבורת זמר שמתקיימת 60 שנה כמעט. משהו כאן מעוות ולא בריא. אלא אם הפרס מנוצל לצרכים פוליטיים (לפי זהות שר החינוך - אשתקד מאיר שטרית, השנה יולי תמיר - ולפי הרכב הוועדה שהוא ממנה) או לתיקון עוולות חברתיות-תרבותיות (אשתקד), היסטוריות ומוזיקליות (השנה). לפחות בחלקה השני של התהייה יש צדק וכוונה טובה. ד. כפי שקרה בהענקת פרס ישראל למפעל חיים על תרומה לחברה ולמדינה לשלישיית "הגשש החיוור", תוך כדי התעלמות וקיפוח חלקו, תפקידו ותרומתו של הוגה, מייסדה ומנהלה אברהם (פשנל) דשא ז"ל, כך גם הענקת הפרס ל"גבעטרון", עלולה לתסכל את המלחין והמוזיקאי נחום היימן, האיש שעיצב את דמותה, ניסח את דרכה ותפקידה - ובעקיפין את תרומתה - והפך אותה למותג שהיא, כשהחל לעבוד איתה ב-1961. אם ה"בייבי" שלו, שהוא גוף מבצע ולא יוצר, ראוי להוקרת ולהערכת המדינה, מה זה אומר (או לא) על סיכוייו של נחצ`ה לזכות בפרס ישראל? תמוז 1 – לשיפור מצבה של העברית שישה רעיונות לשיפור מצבה של השפה העברית בלשון הפופ הישראלי העכשווי, הועלו בדיון בעניין זה (שאותו הנחה, גילוי נאות, החתום מעלה) שפתח את "כנס תמוז" השני של תעשיית המוזיקה הישראלית, שנערך בתחילת השבוע בכפר סבא. בדיון השתתפו הלשונאי והעתונאי רוביק רוזנטל (כותב "הפינה הלשונית" במעריב ומחבר "המילון לסלנג ולעברית מדוברת"), איש ערוץ 2 וגלי צה"ל אברי גלעד, השדר והמגיש (רשת ג` ורשת ב`) נועם גיל-אור והזמר והיוצר ערן צור. הראשון מביניהם הוא פנייה לחברות התקליטים לפעול לשינוי המצב באמצעות שימוש בייעוץ לשוני (אם מישרה פנימית, אם עזרה חיצונית; ראו להלן), לחלק בלתי נפרד ממערך ההפקה של כל אלבום; יזמה אחרת היא לפנות למשרדי החינוך והתרבות, בדרישה לחייב את בתי הספר הגבוהים למוזיקה, בשעת לימוד עברית שבועית (או יותר) או בציון מעבר בעברית, כתנאי לתמיכת המדינה בתקציביהם. וזאת בנוסף ליוזמות פרטיות של כל מוסד בנפרד; עוד עלה הרעיון לדרוש מהמדינה שלא להעניק תמיכה או לחלק פרסים מטעמה, לאמנים וליוצרים בודדים (פרס ישראל, פרס שר התרבות לזמר עברי), שלא יקפידו בכבוד הלשון העברית ותקינותה, במידה והיא שפת הביטוי האמנותית שלהם. המלצה ברוח זו מופנית גם למוסדות אחרים שמעניקים פרסים ותמיכות, כמו מפעל הפיס, אקו"ם ואחרים; רעיון רביעי מציע לחייב את תחנות הרדיו הממלכתיות והציבוריות ("קול ישראל" ובנותיה, גל"צ ובתה), הנהנות מסובסידיה של המדינה, לפסול להשמעה ולשידור כל יצירה מוקלטת שהעברית בה שגויה בצורה צורמת ובלתי נסבלת מבחינת תקינותה קרובות יותר למימוש ההצעות הפרטיות של תחנות הרדיו עצמן. לרשת ג` יוזמה משותפת עם אקו"ם ועם האקדמיה ללשון עברית ירושלים, לפיה יינתן ייעוץ לשוני לאמנים, יוצרים ומבצעים, ללא תמורה, בכל אחד משלבי היצירה - מכתיבה ועד הקלטה - לפי פנייתם, על ידי היועצים הלשוניים של קול ישראל (בראשות הגברת רות אלמגור-רמון) ואנשי האקדמיה עצמה. בגלי צה"ל הוחלט על נוהל שלפיו יוחזרו לזמרים, לצורך תיקונים, שירים עם טעויות מהותיות בעברית. וזאת מבלי להפעיל צנזורה, אלא בכוונה להגביר את המודעות ולפעול למניעת טעויות.כל אלה נועדו כדי למנוע מצב אבסורדי לפיו אמנים מבצעים שרים נכון בהופעה (אחרי שהסבו את תשומת ליבם. ויש דוגמאות), אך אלבומיהם המוקלטים מנציחים שגיאות מבאסות. תמוז 2 - זכויות יוצרים אפרופו "תמוז". הכנס הדגיש שעמוקה תהום האינטרסים בין הגופים, הארגונים והמוסדות שרואים עצמם חברים ב"תעשיית המוזיקה הישראלית". לפחות שלוש יוזמות חקיקה מקבילות ונפרדות עושות לעצמן נפשות: חוק הקלטות הריקות המשודרג, שדורש להטיל מס על מכשירי צריבה ואחסון תוכן מטעם אמ"י ואשכולות (המייצגים את האמנים המבצעים); חוק המוזיקה שמנסה להשיג אקו"ם (המייצגת את היוצרים) כמקבילה ל"חוק הקולנוע" וחוק להסדרת השימוש בתוכן והבעלות עליו מטעם פדרציית יצרני התקליטים (שמייצגת את המפיקים וחברות התקליטים). לכך יש להוסיף את יוזמת החקיקה בתחום "סחר אלקטרוני" בו מעוניינות חברות הסלולר וספקי האינטרנט. בגדול, כל אחת מהיוזמות מייצגת אינטרסים מנוגדים, ובהכרח כל אחת מכרסמת בזו של עמיתיה. בהנחה, הגיונית לגמרי, שבית המחוקקים הישראלי יאמץ יוזמות שונות וצולבות, סיכויי ההצלחה של אחת פוגעים בסיכויים של האחרות. ולא רק זאת, גם משרד האוצר פועל לעגן בחוק יוזמה שלו בעניין זכויות יוצרים, שכבר עכשיו מצטיירת כלא ידידותית ואמפטית לצרכיהם של בעלי הקניין. רמי וריטה. המלכוד על רקע הקשיים במציאת דפוס התנהלות כספי שירצה את כל הצדדים, אפשר לבחון את פרשיית רמי וריטה קליינשטיין, והעימות המשפטי המתהווה בינם לבין "הליקון", חברת התקליטים שניהלה את ענייניהם בעשרים השנה האחרונות. הם לא הראשונים וכנראה גם לא האחרונים ששילמו, משלמים וישלמו על הגשמת החלום להיות זמר מוכר, מצליח ומרוויח. כשאתה צעיר ומתחיל, נלהב ולהוט לכבוש את העולם, הפרטים הקטנים והאותיות הקטנות בחוזים לא מעסיקים ולא מטרידים אותך. הכי חשוב לך לפרוץ ולהצליח, ומה שיותר מהר. אתה חושב שזה הצ`אנס שלך וחושש שלא תקבל הזדמנות אחרת. רק אחר כך אתה מגלה איפה דפקו אותך. ואי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים, כי אינך מצוי במקומם של אחרים ואינך יכול לנבא שתעמוד במקומם. גם כי "לי זה לא יקרה", וגם מפני שאתה משוכנע שהאנשים שאיתם ושמולם אתה עובד הם הכי ישרים בעולם. עצה יחידה שאפשר להשיא לאמנים מתחילים, יוצרים כמבצעים, היא להשתדל להיות הבעלים של התוכן שהם מייצרים - טקסטים, לחנים, שירים, אלבומים, קליפים. תוכן הוא המצרך המבוקש, הנדרש והנחשק ביותר בתעשייה בעידן התקשורתי הנוכחי ולכן המאבק הניטש על הבעלות ועל הזכויות לשימוש בו. איך עושים זאת? או להתנהל לבד, דבר בלתי אפשרי בתחום כה ממודר ומקצועני; או להיעזר ביועצים משפטיים טובים - אבל כשאתה צעיר ומתחיל אינך יכול לגייס אותם לצידך - או להגביל את חוזיך לזמן קצוב וקצר ככל האפשר, אז סיכוייך להפסיד פחות לכאורה טובים יותר, אך למעשה גם זה לא בטוח. בעיה. מלכוד. מבוי סתום. אלא אם תושלם חקיקה בנושא זה. ובאשר לה, ראו את הסעיף הקודם, על ניגודי האינטרסים בין השחקנים בתעשייה. ובאשר לריטה ורמי: כנראה שאין מערכת יחסי אמון, לא עסקית ולא "משפחתית", שחסינה מפני חיידקי הספק. נתוני אמת יבהירו את חומרת העבירה, והסחבת המשפטית רק תכער ותעכיר את האווירה. לחדוות המשתמשים.
28/03/2007
:תאריך יצירה
|