רוק יהודי נהיה קטע
פתאום, כל המדינה מדברת על טרנד מוזיקלי חדש. לא יודעים איך לאכול אותו בדיוק, אבל כבר הזדרזו לכנותו "רוק יהודי". כאילו התיבה הראשונה במטבע הלשון מכשירה את השנייה. "רוק", כסוגה עלית, מכובדת ונישאת במוזיקה, כמעט תו תקן ורף איכות בכניסה לכל תחנת רדיו וללב המאזין, ו"יהודי" הוא כנראה כינוי מספיק רחב ומספיק מאפיין כדי להכפיף תחתיו כל מה שנוגע במסורת, שורשים ומקורות - טקסטואלי, מוזיקלי והתנהגותי.
בעבור התקשורת, זה קל ופשוט, אפילו טרוויאלי ובנאלי. בדומה לאופנות קודמות - שאנסון צרפתי, קצת אחרת, ארצישראל, אמצע הדרך, רוק ישראלי או מוזיקה מזרחית - שנות ה-2000 מציעות "גל" של יוצאי בית הספר "רימון" ואחריו "גל כוכב נולד", ועכשיו אנחנו בעיצומו של "גל" נוסף - רוק יהודי. פשוט מאוד, קל מאוד לקיטלוג, אך גם שטחי מאוד. כאילו רעיונאים ויחצ"נים הגו אופנה נוספת.
ולא כך הוא. יעידו הדוגמאות. הן מתאפיינות, מצד אחד, ברוחב יריעה ובווריאנטים פנימיים שמלמדים על בעייתיות ההגדרה, ומצד שני בעושר ובריבוי פרטים שמצדיקים איכלוס מגירה נפרדת. הנה שירים חדשים מהשבועות האחרונים: "המאיר לעולם כולו" (מתפילה שנאמרת לפני השינה) של עובדיה חממה ושרון רוטר, "ליבבתיני" של ארז לב-ארי (שמבוסס על שיר השירים), "אייכה" של שולי רנד (אולי לא תפילה, אבל דיבור ישיר עם הקב"ה, כפי שרק חוזר בתשובה דעתן יכול להגיד), "אלוף בשחור" של עמיר בניון (שבהשראת סיפור הבריאה מספר `בראשית`);
או אלבומים חדשים שראו אור או עתידים לצאת בקרוב, ביניהם תקליטיהם של הנזכרים לעיל: "שמחת הפרטים הקטנים" של ארז לב-ארי שברשימת הקרדיטים שלו שלמה המלך, ר` שלמה אלקבץ הלוי ור` שלמה קרליבך; "הכל באהבה" של עובד טובי (החוזר בתשובה מ"ברווזים, ברווזים") שנפתח בתפילת "שלושה עשר העיקרים" וכולו התכתבות עם אמונה והשגחה אלוהית; "שואף" של "המדרגות", אלבומם השלישי של צמד החוזרים בתשובה הוד דיין ואילן דמרי, שכולל תריסר פיוטים (שירת העשבים, למשל) מתקופת התנאים ועד לימינו (אבן גבירול, אבן עזרא, יצחק אביחצירא, נחמן מברסלב); "סך הכל" של יונתן רזאל, מוזיקאי מאמין ומתחזק ותיק בתריסר שירים שמבוססים על תפילות, פיוטים ופסוקים מהמקורות, וגם על שיתוף פעולה הדוק עם אביתר בנאי ("ציון"), חוזר בתשובה, נשמה תאומה ומפיק מוזיקלי;"אלוף בשחור – הרהורים" של עמיר בניון שתכניו, מקורות השראתו, אופן כתיבתו, הצגתו, הפקתו וביצועו לא משאירים ספק באשר למעיין ממנו שאב וספג; "שורשים" של "נאש דידאן", 14 מזמורי תהילים; אולי גם "בא מן השתיקה" של קובי אפללו, שמנגינות "ים הרחמים" ו"שיר געגועים" שאולים מתפילות בית הכנסת; ועוד.
ותוכלו לצרף ל"גל" גם מופעים של העת האחרונה, כמו עשרים שנה ל"גשם" של מאיר בנאי בו הציג שישה שירים מ"שמע קולי", אלבומו "הדתי" החדש (אחד מהם, "לך אליי", פיוט של אברהם אבן עזרא מתפילת ערב יום כיפור, כבר זלג לרדיו כסינגל), ברי סחרוף שר אבן גבירול בפסטיבל העוד, או ערן צור וחברים באותו פסטיבל.
תוצאה של תהייה והתנסות
אם ננסה לאפיין את ה"תופעה" כפי שהיא באה לידי ביטוי ברגע נתון זה, נוכל להסכים שמרביתם של היוצרים, אם לא כולם, לא ילדים. כלומר, גם אם זה אלבום הבכורה שלהם (כמו במקרה של יונתן רזאל), הם הגיעו אליו כמבצעים בוגרים, שכבר עברו ועשו משהו בחיים, אחרי שנים רבות וארוכות של תהיה והתנסות.
יש ביניהם חוזרים בתשובה ותיקים וחדשים, יוצרים דתיים וקרובים למסורת מבית אבא וסבא. לצד ה"מתחזקים" באמונתם, יש גם הרפתקנים וסקרנים, שלא להגיד משועממים ושבעים, שבמהלך טבעי מחפשים משמעות חדשה או אחרת לחיים. מחפשים שורשים, מהות וצידוק לקיום ומתחברים ל"קול הפנימי" שלהם.
אם הביטלס, בימים ההם, נסעו ליוגי מהרישי בהודו, כדי לספוג רוּחְניוּת, והמוזיקה הבינלאומית תרה בשלהי המאה הקודמת אחרי גירויים לא מוכרים וגילתה את "מוזיקה העולם", כך גם אצל מרבית מאיתנו, מסלול ההכרה העצמית והבניה המחודשת של האישיות עובר במסעות גיאוגרפיים ומוזיקליים - אם בגליל ואם במזרח הרחוק - שבסופם מגלים את האור בבית, במקורות, בארון הספרים, בספר הספרים, בבית הכנסת. השאלה, כמובן, מה עושים עם זה.
וכאן נגיע לאספקט משותף נוסף: כשיוצר חופר בנשמה ומנסה לפלס דרך אל האמונה, האור והאהבה, מתוך תקווה לטוב מוחלט ואולי גם לצדק אבסולוטי, ברור שהוא לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד, לא לרצות מישהו. זו יצירה אישית, פרטית, פנימית, שלא נוהה אחרי הפופולרי. ואף אחד לא יוכל להאשים אותם בכתיבה רדודה, פשטנית, סתמית ואנמית.
לחיבור עם טקסטים מן המקורות - בהם נפגשים חוזרים בתשובה מדי יום בתפילותיהם ובלימודיהם - יש היבט מרובד נוסף, הנובע מאיכותם האקסיומטית. פיוטים ותפילות ששרדו מאוד ואלפי שנים הם הוכחה לגאוניות כתיבה ולאיכות ניצחית, שאין להטיל בהן ספק ודופי. כל יוצר-מבצע יספר לכם שלכתוב טקסט טוב זה לא פשוט. זו, בעצם, "הבעיה" המרכזית והמלאכה הקשה באמת. ואם הכותבים הטובים ביותר כבר כתבו טקסטים זמינים בשפע, למה לא? ולא משנה אם יבש מעיין היצירה המילולית ובצר להם פונים אל ים הפיוטים (שזה הרבה יותר זול; לא צריך לשלם זכויות ולחלוק בתמלוגים...), או שהפניה למקורות אלה הוא ביטוי למיאוס, לאי-אמון ולייאוש מתהליכים חברתיים ומיכולתה של תעשיית המוזיקה להביא סיפוקים אמנותיים.
שלמה בר, משפחת בנאי, ניצן זעירא
רבים מסכימים שהסכר נפרץ בזכות "אנא בכוח" של עובדיה חממה, מהקיץ שעבר, מלהיטי השנה החולפת. הצלחתו הרדיופונית המפתיעה (שמנומקת גם במצב הרגשי של המדינה לאחר מלחמת לבנון השניה), "שיכנעה" יוצרים אחרים - עם כיפה ובלעדיה - להבין שלסוג כזה של יצירה ואמירה יש סיכוי ברדיו ובציבוריות הישראלית. קשה מאוד להניח שכולם התיישבו לכתוב ולהקליט דווקא חומרים כאלה, דווקא בתקופה הזאת. נכון יותר להעריך שביצירה מסוג זה מתעסקים ומתלבטים אמנים לאורך זמן רב, ורק צירוף נסיבות, מצבים ומיקרים הבשיל אותה עתה.
אבל אסור לקפח זכויות של מייסדים ופורצי דרך. משלמה בר והברירה הטבעית ועד ...ניצן זעירא ונענע דיסק. זעירא, שהקים את הלייבל "מים" שמייצג יוצרים דתיים וחוזרים בתשובה, כמו "המדרגות", ניצן חן-רזאל או "רבע לשבע" של יהודה כץ, חתום על המיזם השאפתני "יהודה הלוי פינת אבן גבירול". מופע מרתוני (בהיכל התרבות, לפני כשלוש שנים) שהפך בדיעבד לאבן פינה בתנועת השיבה לפיוט, והמשכו הטבעי הוא החיבור בין סחרוף (ורע מוכיח) עם אבן גבירול בפסטיבל העוד האחרון (ובפעילות מוקדמת עם אנסמבל היונה). בין משתתפי אותו מופע מכונן, השתתפו גם שלושה בנאים - אהוד, מאיר ואביתר. ששמם והילת משפחתם מהלכים קסם על התעשייה, שכנראה מביא בכנפיו השפעה והשראה.
מאיר כבר נזכרה ברשימה זו. הקריירה הנפתלת שלו, שידעה עליות והתרסקויות, חיבוטים והתלבטויות, החזירה אותו - לפחות בשלב זה - לבית אבא ולמסורת היהודית של המשפחה. באלבומיו הקודמים היו כבר איתותים מוקדמים על זיקה וקשר (מ"שער הרחמים" ועד "שם כל אדם") בדרך אל הדת, וזה לא צריך להפתיע. גם אביתר, אחיו הצעיר, עשה דרך בטוחה יותר והססנית פחות, אל מקורות היהדות ומהות הקיום מראשית דרכו. יצירתו עשירה באיתותים ברורים להרהורים פילוסופיים וקיומיים.
אבל את הדחיפה המשמעותית ביותר ל"גל היהודי" מעניק אהוד בנאי. קשה להגדיר או לתאר את המוזיקה שלו כיהודית במובן האופנתי-העכשווי, אבל מאז ומעולם - מאז "עיר מקלט", "עגל הזהב", "עבודה שחורה" ו"דוד ושאול", דרך "האגס אחד" ו"אסתר" ועד "בלוז כנעני", "היברומן" ו"א-יידישע רסטה מן" (ולבטח "סימן טוב ומזל טוב" שהתגלגל לאוסף האחרון שלו) - הוא ספוג בשורשים ומקורות, מושגים ודימויים של העם היהודי לדורותיו. אצלו זה טבעי וברור, כחלק בלתי נפרד מאישיותו, ללא שיוך ל"גל" ולזיהוי עם אופנה.
רק עכשיו, במבט לאחור, וכשרואים - לגמרי לא מפתיע - אותו מציץ מאחורי הכתף של עובדיה חממה ב"אנא בכוח" ושל שולי רנד ב"אייכה", של מוש בן-ארי ועוד רבים אחרים גם אם אינו נוכח בהם פיסית, קל להסכים שהדרך שלו חילחלה וניצחה. כבן רוחני של שלמה בר (הברירה הטבעית), מחלוצי השימוש בטקסטים מן המקורות במוזיקה יהודית (אם כי מזרחית) וקומוניקטיבית (שלא להגיד פופולרית) ובחיבור בין מזרח למערב, בנאי העניק לחיבור ישראליות עכשווית ואמפתית, ובכוח אישיותו ויצירתו תרם לה את הדרת הרוק. ישי לפידות לא יכול להעיד על העיסה. בטח לא חיים ישראל. אבל אהוד בנאי וגם סחרוף, שבאים מן הרוק`נרול ומהכּוֹכבוּת החילונית, הם דוגמה, חותם וגושפנקא למהדרין, וגם היתר פרטי לשולי רנד להיות רוברט וויאט בשטריימל ולעובד טובי לשיר ניגון יהודי כרוק-מסע דילני.
מה עומד מאחורי החיבוק של הרדיו
נציגי הגל הראשון של חוזרים בתשובה ברוק המקומי, כמו עדי רן וג`וני שועלי, לא הצליחו לתרגם את המיסיונריות לצליל נגיש ולהשפעה גורפת. אולם הצליל והתופעה קיבלו עזרה וסיוע מהכיוון ההפוך. מיוצרים בני עדות המזרח שהפייטנות מבית זורמת בדמם, ונוכחותם בתקשורת חילחלה לתודעה במידות שונות של הצלחה והשפעה, אך עם נוכחות וערכים מוספים שאין להתעלם מהם. ביניהם זמרים ויוצרים כמו יהודה מסס, ליאור אלמליח, אמיל זריהן וכמובן עמיר בניון ואחיו אבי.
הם ופעילות אינטנסיבית ומוצהרת של הרכבים כמו אנסמבל מזרח מערב, אנסמבל שחרית, אנסמבל היונה (עם ברי סחרוף ובלעדיו), טריו קול עוד תוף ואמנים נוספים (יאיר דלל, שפרה פרץ, פרץ אליהו), לא יכלו שלא להשפיע בקהילת היוצרים והמוזיקאים. והרכבי מוזיקת עולם ושאנטי, כמו "גאיה", "שבע", "שוטי הנבואה" ו"שמעונה", לקחו את המסר המוזיקלי - לפחות את הכוונה ואת הצליל, אם לא את הטקסטים - לצרכיהם הם. עובדיה חממה, מוש בן ארי (אחד ה"ילדים" החוקיים של אהוד בנאי; שליח-ציבור בזכות "דרך" ורבים אחרים), קובי אפללו ואפילו עידן רייכל (שמתכתב ב"פרויקט" עם התנ"ך) הם תוצרים סולניים מובהקים של הפעילות בסביבה מוזיקלית "יהודית" זו.
תרומה חשובה, אפילו קריטית, העלה הרדיו האזורי. הביזור, הבידול והפילוח של השידור, תרם לעלייתם ולזקיפת קומתם של ז`אנרים שוליים, מיעוטיים ומקופחים. ממוזיקה מזרחית ועד מוזיקה דתית-תורנית. מתחנות הרדיו האזורי, שחלקן דוגלות במוזיקה יהודית, מטעמי משמעות, ערכים, מוסר ותוכן, ואף מטפחות אותה באדיקות (דוגמת "רדיו קול חי"), זה עבר לתחנות מרכזיות וממלכתיות ולשדרים בעלי מודעות - חברתית, נקרא לה? - מפותחת יותר. אם זה דידי הררי ב"רדיו ללא הפסקה", שעשה מעתק פנימי מהמוזיקה המזרחית ליהודית (גם בגלל הגול העצמי שתקעו לעצמם מפיקי המוזיקה הים תיכונית באיסורי ההשמעה השונים שהטילו על תחנות הרדיו האזוריות), ואם אלה אברי גלעד וג`קי לוי בגלי צה"ל, שפתחו אשנב קוריוזי אך מסקרן למוזיקת שורשים אחרת.
ולמרות התרומה הרדיופונית, אני מרשה לעצמי להטיל ספק בכנות הכוונות של מיקצת גופי השידור ובהתלהבות הגדולה שלהם לקראת מוזיקה זו. חלקן רואות בחיבור חילוני-דתי שלב מתקדם ומכובס במלחמת מזרח-מערב. מוזיקה "יהודית" היא הלבנה של צליל מזרחי ועדתי, כי הפיוט המרתק יותר - יסלחו לי האשכנזים - הוא מזרחי. ונוח להן עם המוטציה הזאת, שמנקה אותם מהצורך להקדיש למוזיקה "מזרחית". זה נסיון נואל, ציני ואופורטוניסטי להכשיר את עצמן ולטהר את תדמיתן באמצעות תחליף "זול" של רוק יהודי עכשווי.
ולא לשכוח: נא לא לנגן בשבתות ובחגים.