כמה אבחנות לקראת הפסטיבל החדש "כמעט לבד" בתמונע וגם למה למרבה הצער אריק איינשטיין לא יזכה השנה בפרס ישראל
בדיקת גוונים וטונים
"כמעט לבד", סדרת המופעים שמציע תיאטרון תמונע התל-אביבי במשך השבועיים הקרובים, היא מסוג היוזמות שנמצאת "מתחת ליד", ורק צריך לדעת לזהות, להרכיב, להפיק, למצוא בית ולהוציא לפועל. הסדרה, שכוללת 28 מופעים, למשך 14 ימים רצופים, שניים בערב, חוזרת כשמה, אל הטריק הפשוט של כמעט לבד: אמן ויצירתו על הבמה, עם מלווה אחד בלבד, להופעה בשניים, זמר ונגן.
זו לא הפעם הראשונה שהפורמט הזה מקבל חיים על הבמה המקומית. גם פסטיבל הפסנתר, או בשמו המדויק "הפסנתר מארח", בנוי על אותו רעיון, של מופע בשניים - זמר ומלווה, בפסנתר. וכלל לא משנה אם ההוצאה לפועל ולאור הרחיקה לכת והרחיבה את התבנית להפקות מורכבות יותר, עם מספר משתתפים-מוזיקאים-נגנים גדול יותר. רעיון הדואט, בין הזמר ושירתו לבין הפסנתר ככלי הליווי המרכזי (אם לא הבלבדי), הוא עדיין לב המופע וההפקה.
העניין הוא שגם "הפסנתר מארח" הוא פיתוח - ויותר מכך, גרסה מצמצמת - של תבנית קודמת, של "פסטיבל דו-אמן", המצאה ויוזמה של המפיק הוותיק יעקב אגמון, כסדרת מפגשים אד-הוק בין שתי דיסציפלינות אמנותיות, כשבמרכזם דיאלוג בימתי בין משחק, מחול, נגינה, שירה וגם אמנויות פלסטיות. אגמון אף חזר אל התבנית במארס 1999 כשקימבק אותו במקביל ל"תיאטרונטו" באותה שנה.
בניגוד ל"כמעט לבד" (שעוד נשוב אליו) ול"פסטיבל הפסנתר", שנשארים נאמנים למוזיקה הפופולרית, בשילובים קרובים לז`אנר (אך גם עם "יציאות" חריגות ומשובבות כמו שיתופי הפעולה בין הזמר אוהד חיטמן לרקדן עידו תדמור ובין הזמרת דין-דין אביב לפסנתרן והמוזיקאי מנחם ויזנברג), "דו-אמן" הוא המפגש העמוק, המהותי והמאתגר יותר. מה שמצריך הכרה הדדית, התכוונות, ומשאבים של כסף, זמן וכשרון. אולי זו הסיבה שנעלם (זמנית?) מהבמה.
בעוד "כמעט לבד" הוא הגישה החסכונית והמצמצמת ביותר של מהות הדיאלוג, על ההיבטים המינימליסטיים, העירומים והחושפניים של אמנות הפופ-רוק (אם כי לא תחת התווית של מופע אקוסטי!), ו"הפסנתר מארח" הוא הגרסה המרחיבה, ובדרך כלל החופשית, המורכבת ואפילו המופקת-יותר, של השיח המוזיקלי, "דו-אמן" מצטייר כטנדו תובעני במיוחד, בגלל הצורך במציאת לשון משותפת ונקודות חיבור והשקה בין שפות אמנותיות שונות. בפעם האחרונה שהתקיים, "דו-אמן" חיבר מצד אחד שחקנים כאורי הוכמן, גיל אלון ואמנון אבוטבול, עם מוזיקאים (בהתאמה) כזיו איתן (מקישן), רפי קדישזון (פסנתרן) ולהקת "ברכיה", ומצד אחר אמנית-קול כויקטוריה חנה עם הנגן ז`אן קלוד ג`ונס, וירטואוז הגיטרה באלדי אולייר עם הטנור האופראי ייבגני שפובלוב, הרקדן יוסי יונגמן עם המקישן בוריס סיחון, וגם הבשלן ישראל אהרוני עם השחקן מתי סרי והצייר יגאל ורדי עם המוזיקאי מיכאל ברעם. חיבורים שחלקם תמוה, לא צפוי ובלתי מובן מראש.
קשה להגיד שאלו הרגשות והציפיות לקראת “כמעט לבד”, שאמור גם להוכיח את עצמו כמודל עסקי, וזו מן הסתם הסיבה להתארחותו בבית ליוצרים וקהל כמו “תיאטרון תמונע”, ולא במועדונים בבעלות פרטית מן הסוג של “זאפה” (הגדול מדי) ו”בארבי” (האינטימי פחות) או באולמות מרכז סוזן דלל, שהוא יוקרתי ויקר מדי (בתפעול) בה-בעת. המרכיב הכלכלי, שמהותו מינימום עלויות, קובע לא רק את התכנים של “כמעט לבד”, אלא גם משפיע על אפשרויות הקידום והשיווק שלו. וזאת מפני שלמרות הקשת הרחבה של סגנונות מוזיקליים ש"יקשטו" את סידרת המופעים, חלק לא מבוטל מן האמנים המשתתפים בו אינו מוכר מספיק, מצוי בתחילת דרכו (עם אלבום בכורה-שניים) ואפילו לפני הקלטות.
הציפיה, ולא רק של היזם והמפיק חיים שמש, היא שאמנים ותיקים כאלון אולארצ`יק, אסף אמדורסקי, דנה ברגר, עמיר לב, ערן צור וירמי קפלן ומתחילים-מצליחים כמו דין דין אביב, אריק ברמן, בני בשן, אפרת גוש, ארז לב-ארי, רונה קינן, שרון קרלן ויונתן רזאל, יגרמו לכך שהקהל שיגיע לראות אותם ייחשפו לשמות לא מוכרים וליוצרים "חדשים" בתכלית כמו אסף אבידן, אונילי, אדם בן-אמיתי, יותם גור-זאב, עידו מוסרי, אריאלה עדווי, ג`ודי ענתבי, יונתן כנען ודורון שפר, כמו למלווים שעוברים לחזית כמו גדעון כפן, קרני פוסטל וזהר פרסקו, וגם לבוגרי "כוכב נולד" לירון לב ומאיה רוטמן. הדיאלוגים שלהם עם מלוויהם יבקשו למתוח את גבולות היצירה המוכרת, להאריך, לאלתר, לבצע א-קאפלה, אפילו לחפור בציפורניים ולבדוק גוונים וטונים אחרים. כי בערבו של יום ובסיכומו של דבר היכולת להפרות את היצירה ולשלהב את הדמיון היא שתקבע את מידת ההצלחה, ההמשכיות וסיכויי ההתרחבות של "כמעט לבד" לשנים הבאות ומחוץ לתל-אביב.
פרס ישראל לאריק איינשטיין?
הקריאה להעניק את פרס ישראל לזמר עברי לאריק איינשטיין בשנת השישים למדינה, יוזמה של גולשים באתר "פייסבוק", מן הראוי שתיקח בחשבון שתי עובדות בסיסיות.
האחת תקנונית: השנה, בתוקף המחזוריות הנהוגה במפעל, לא יוענק פרס ישראל בזמר עברי. ולא רק שמאוחר מדי לשלב את הקטגוריה בטקס השנה, גם מועד הגשת המועמדויות כבר חלף (7 בנובמבר 2007). כך שמסע ההחתמות ברשת, עם כל האמפתיה שהוא מעורר, הוא ביזבוז מאמצים וכוונות טובות לריק.
השנייה עקרונית: להגשת מועמדות לפרס ישראל נחוצה הסכמתו של המועמד, וזאת מן הטעם שלא רק הפרס והמדינה מכבדים את הזוכה, אלא גם הזוכה מכבד את הפרס, ומגיע לקבל אותו - תנאי הכרחי - בטקס. ולכן, הדיון במועמדות שלא הוגשה אינו אפשרי, עם כל הצער וההחמצה ההיסטורית.
כיוון שאיינשטיין ראוי ועוד איך לפרס ישראל, צריכה להימצא דרך להוריד אותו מעץ סרבנותו לקבלת פרסים. לפיכך, את ההשתדלות והמאמצים של המחתימים יש להפנות אל איינשטיין ולא אל "הוועדה המארגנת". רעיון הפרס הוא לתיתו לראויים ביותר, לבעלי התרומה, הדוגמה והמופת. ולא להיקלע למצב מביך שבו צעירים יותר וזכאים פחות יקבלו את הפרס הגבוה של המדינה לפני הראויים האולטימטיביים.