גם בפרוש חגיגות הששים יש מי שאינם מקפידים בכבודה של העברית. שתי דוגמאות והערה
המנון עילג
הבחירה ב"בת ששים", יצירתם המשותפת של דידי מנוסי וקובי אשרת, כשיר הרשמי של אירועי ה-60 למדינת ישראל, היא מפתיעה. כיון שבמקור, השיר נכתב כידוע לרגל חגיגות הששים של קבוצת (?) גבע. והפך, בביצוע הגבעטרון, מקהלת הייצוג שלה ושלנו, להמנון על-קיבוצניקי וארצישראלי. יותר מזה, הבחירה בשיתוף הפעולה בין הגבעטרון לסאבלימינל (קובי שמעוני), בביצוע השיר, היא החלטה אמיצה ונהדרת, נכונה ונבונה. באשר לגבעטרון, אין חולק ומערער. כלת פרס ישראל על תרומת מיוחדת לחברה ולמדינה ומותג מזוהה עם ישראליות וציונות. אך גם סאב הוא מועמד הגון וראוי. גם מהבחינה האמנותית, כנציג מוביל של ההיפ-הופ, ז`אנר מוזיקלי מודרני, פופולרי ואולי הקוטב המנוגד לשירה החלוצית, ולבטח מהבחינה המוסרית, כאמן שמיצב את עצמו מראשית דרכו כאמן ציוני ללא מרכאות, זיהה עצמו עם קו הסברה פרו-ישראלי מובהק, ורתם את אמנותו והשפעתו, ללא ציניות, לטובת המדינה ותדמיתה, הקהילה, הנוער ומבצעים חברתיים שונים. בהחלט מגיע לו. על אחת כמה וכמה ביחד. הגבעטרון וסאב הם חיבור מוצלח בין עבר להווה, בין סוגות מוזיקליות רחוקות, בין תקופות, אופנות ואמירות שונות בתכלית. ואם יש שילוב שמכבד את ערכי העבר ומנחיל אותם בתנופה בוטחת קדימה, זה אכן איחוד כוחות מוצלח וחכם. אולם. העברית של שמעוני היא זוועה. כשהוא עושה היפ-הופ ומדקלם ראפ, כאמן פרטי שמבטא את עצמו ועמדותיו, היא עדיין מבהילה אבל נסלחת. כי ההיפ-הופ, כאמנות שבאה מהרחוב ובנויה על עגתו, מתירה אי-ניקיון ועם כל צרימת האוזן וכאב הלב הופכת את השפה הלא תקנית לקבילה ואף למשודרת. וניתן למחול לו כראפר, על שגיאות ושיבושים צורמים בתחביר ובדקדוק, בדיבור ובניקוד. אבל כשגוף רשמי של המדינה - מטה חגיגות הששים - בוחר שיר נושא לחגיגות מן הראוי היה (אגב, אם כבר קטנוניות, יכול לתהות אזרח שומר חוק, מדוע לא התקיים מכרז או נערכה תחרות בין כמה יוצרים שאצלם הוזמנו שירים?) שיבחר אמן-מבצע שמרומם את השפה העברית ומקפיד בכבודה ולא משחית ומסרס אותה. האמת היא, שיחסית לתפוקה המילולית וליצירה המוקלטת השוטפות של שמעוני, "בת ששים" נקייה יחסית וניכרת בה השתדלות רבה. בשירו של מנוסי הוא לא פגע. אבל בתוספות שלו ההקפדה אינה מלאה, וחבל. זה בסדר לשיר "קורע ת`מגרש" ו"מגיש ת`מיקרופון", ואפילו "ומה נהיה" (י` קמוצה) או "זה כולה שש" עוברים, כסלנג. אך מי שיודע לשיר "בכל המובנים" (ב` בשווא, כ` רפה) ו"לומדים מניסיון" (מ` חרוקה), לא יכול לחזור שלוש פעמים (ואולי רק פעמיים וחצי) על אותה שגיאה, של שני שוואים נעים בראש מלה: "רוצה להתבגר ב מדינה שמתגברת", "לא נגיע לכלום (כשהכ` דגושה!) אם לא נזכור מאיפה באנו". לכאורה טעות של מה בכך, שכמותה עשרות ומאות בפי כל אחד בכל יום. אם מבורות, אם מחוסר תשומת לב.אולם כשהיא מופיעה בהמנון ממלכתי היא מעצבנת ומקוממת, מכעיסה ומרתיחה. כי אסור למדינה לתת יד להשחתת השפה ולכרסם בה. ולא מאוחר עדיין לשלוח את סאב והגבעטרון להקליט את השיר מחדש, ולהקפיד על הגיה, ניקוד ודקדוק עבריים כהלכתם. לא כמוטציה לשונית, שהפיכתה להמנון שנות הששים, מעידה על פניה של ישראל העכשווית - מוזנחת, מידרדרת, מעליבה ופוגעת ורומסת ברגל גסה את ערכיה. ואני משוכנע שלא לכך התכוון סאבלימינל. עבודה עברית ללא יועצי לשון הדאגות של "בת ששים", מחברות אותי עם הדאגה של "שיר של יום חולין", מגולות הכותרת ולפי שעה, לפחות, השיר המייצג והמוביל של פרויקט החידושים "עבודה עברית" השני, גם הוא לרגל ששים שנות המדינה. כאן הבעיה עמוקה וכואבת הרבה יותר. תשעה שירים מהמיזם כבר נשלחו לרדיו. אחד מהם, דווקא הנזכר לעיל, בביצועו של מאור כהן, אינו ראוי לשידור, במיוחד לא מטעם מי שמתנאה בכותרות בומבסטיות כמו "מחווה לששים שנות יצירה עברית" ו"שפה עברית במדינה עברית והכל בעבודה עברית", לשון דפי המידע שצורפו למארזי השירים. מצד אחד, היוזמה האמנותית מוזיקלית אולי שאפתנית, אך מרשימה וגם רבת ערך, במפגש שהיא מאפשרת בין שירים מתקופות שונות עם זמרים ומבצעים עכשוויים. אגב, האם לא הגיע הזמן למצוא או להמציא מונח עברי מקוצר וקליט לשיר מחודש? השימוש ב"`קאוור" הוא צורמני להפחיד, והחלופה "גרסת כיסוי" היא מטופש להחריד (מה גרסה? מה כיסוי?). אולם, אליה וקוץ בה. המפיק ניצן זעירא, בלודוזר מלא כוונות טובות, אך גם אישיות כוחנית שלא מסוגלת להצטנע, מפקיר בניגוד להכרזותיו, את המלאכה האמנותית בידי זמרים שבלשון המעטה- לא תמיד בקיאים בשפה העברית (שלא להגיד, בורים ועמי ארצות בשפתם). יכול היה להפקיד עליהם ולשירותם יועצי לשון, אך גם אם נעזר בכאלה, השפעתם קטנה, במיוחד כשהדברים נוגעים לכוכבי רוק, מסוגו של מאור כהן. בא זמר מוכשר (מאוד אפילו) אך חסר מושג בעברית, ובעזות מצח משנה את שפת שירה של המשוררת רחל שפירא. אילנית, בגרסה המקורית, שרה "אם יש דְאגה היא חשופה כמעט" (הד` בשווא). כהן ממציא מלה חדשה בעברית: הוא שר "דַא-עגה". כלומר ד` בפתח. למה? מדוע לשנות? מדוע לקלקל? באיזו רשות להשחית? (ונוותר על שגיאה נוספת בפיו: ""בחדרים שלך השמש משרטטת/ קווים ורצועות של אור"; ו` החיבור שלו בשווא במקום בחיריק). ואיפה היו יועצי הלשון של רשויות השידור ותחנות הרדיו? אלו ששו לתפוש תחת על הראל מויאל, כששלחו אותו להקליט מחדש מַכירים במקום מְכירים , וחגגו במסע הגנה מיוחצ"ן ומעושה על הלשון העברית. כשכהן שר דא-עגה, הם לא הנידו עפעף. פחד אולי מנחת קולו הרועם ואסרטיביותו הבוטה של זעירא. האם זו המחווה לששים שנות יצירה? האם זו השפה העברית במדינה העברית? אתמהה. אלה חוצפה והזניה, ובעיקר הטעייה והטלת בלבול בקרב המאזין הצעיר במיוחד, שנוטה להאמין לכוכבי הרוק (ומעתה גם K-"ארץ נהדרת") ששפתם היא הנכונה, ושש-אץ לחקות אותם. מילא, היו שרים שירים שלהם, עם העברית הנקלית והקלוקלת שלהם. אבל לחבל ביצירה של משוררים אחרים? אתה יכול להגיש את האני-מאמין האמנותי-מוזיקלי שלך, אבל אינך יכול לשנות את הטקסט ובטח לא את השפה. הם לא שלך. שילמד מאור כהן איך מתייחסים בהדרת כבוד וברצינות לטקסט משלומי סרנגה, ומהביצוע החד פעמי שלו ל"האמנם" (את תלכי בשדה) של לאה גולדברג וחיים ברקני. ומעבר להיבטים השערורייתיים והמקומיים, ברמה האישית (של מאור) וברמה האלבומית (של "עבודה עברית"), מן הראוי שמפיקים ואמנים שמשקיעים משאבים, ימים, כוחות וכוונות בחידוש, בהנצחה ובהנחלת שירים, יעשו זאת במלוא הכבוד ועם מלוא הרגישות לקניין הרוחני (מלה שזעירא מכיר היטב מתוקף פעילות בדירקטוריון אקו"ם) ולנכסים, ולא ינהגו כפילים בחנות חרסינה. ולא אומר מלה אחת בגנות ההפקה המוזיקלית של המיזם. נכסים מ-2002 נכסים הוא הסיפור של "האוסף", אלבום עם מיטב הקטעים מהפקות מחלקת התרבות של גלי צה"ל, שראה אור השבוע. האלבום, שכולל יותר משלושים שירים ומונולוגים ממופעים שהוקלטו על ידי התחנה הצבאית בין השנים 1980 ל-2000, נועד להפצה בספטמבר 2002, ערב ראש השנה תשס"ב, אך מסיבות שונות הוקפא. סביר היה שהזמן שעבר מאז סייע לפתרון אותן בעיות שבעטיין התמהמה וגם לתיקון ליקויים שהיו בו, אך לא. אותם שני דיסקים, אותו מארז, ואותה חוברת רוויית קרדיטים למולי שפירא, מנהל חטיבת התרבות והמוזיקה בגל"צ (שערך והפיק, בשותפות עם יורם רותם, יד ימינו). ללא תיקונים מינימליים, כמו שם האחראית ליחסי הציבור דאז (חגית נוביק, שהיום מקדמת את "עבודה עברית") או אפילו התאריך של אז. 2002. אז למה להתהדר בנוצות חדשות ולהכריז שהאלבום יוצא לאור "לרגל שנת הששים למדינה"? והרי הקטע החדש ביותר בו הוא מערב הוקרה למשורר חיים גורי מאפריל 2000. מישהו סומך על זכרוננו הקצר? ועדיין, אם יורשה לי משפט ביקורת אמנותית אחד, מדובר באוסף מקסים, נפלא, משובב ומשובח של נכסים. נכסים תרבותיים אמיתיים. ולשם שינוי, בעברית ראויה.
27/03/2008
:תאריך יצירה
|