סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה:על הטמעות הד ארצי בNMC
 

 
 
התחסלותה של חברת ענק (במושגים ישראלים) והתמזגותה בחברה אחרת, רעה לאמנים שיוצרים מוזיקה


הרעת תנאים ליוצרים

אין שום שמחה במכירת חברת תקליטים. אקט כזה הוא תמיד עצוב. בדיוק כמו, חלילה, שעיתון יימכר או ייסגר, במקרה שהוא נמכר לעיתון אחר. בעיקר הוא מעיד על מצב עסקים גרוע. אם של החברה, בתוקף היותה גוף עסקי שלא מצליח להתנהל כדבעי, ומן הסתם צובר הפסדים כבדים. ואם של התוכן אותו היא מוכרת או של הסביבה בה היא פועלת. ובמקרה של חברת "הד ארצי" מדובר במוזיקה, בעסקים גרועים של המוזיקה ובמציאות ובתקופה קשות לעסקי המוזיקה.
 
גם אם זה לא היה צפוי (וחברת "הד ארצי" מקרטעת תקופה ארוכה מדי וכבר עברה כמה בעלויות בעשור-שניים האחרונים) עדיין המהלך לא הפתיע איש (מלבד אולי אמנים תמימים שחתמו בחברה מבלי לבדוק תחילה את חוסנה). וזאת מפני שתעשיית המוזיקה, ולא רק בארץ, עוברת קשיים ותהפוכות מהותיים בדור האחרון, מאז המציאה הטכנולוגיה המתקדמת את הדיסק, את אפשרות הצריבה הביתית (ןהתעשייתית) את האינטרנט ואת ה"הורדה". וכשיצרני המוזיקה מאבדים שליטה על נכסיהם האמנותיים ואת יכולתם להחזיר לעצמם את השקעותיהם, מצבם מתערער ומידרדר. "הד ארצי" כדוגמה.
 
גם אם סגירת חברת תקליטים אינה מלמדת ואינה מנבאה בהכרח את קץ ההפקה והזרימה המוזיקלית, התחסלותה של חברת ענק (במושגים ישראלים) והתמזגותה בתוך חברת ענק אחרת, היא רעה מאוד לאמנים שיוצרים מוזיקה. אמנם, מצד אחד, היא לא מחסלת כליל את אפשרות היצירה וההפצה שלהם, אבל היא מרעה משמעותית את כוחם, את יכולת התמרון שלהם ואת התחרותיות שבשוק. ממש בדומה להיחלשות מדאיגה של כלי תקשורת (בין אם עיתון מודפס או ערוץ טלוויזיה), שמחלישה את כוחו של העתונאי כמשתכר.

נפילתה של חברה אחת מצמצמת את שוק "נותני העבודה" המוזיקלי, ומצמצמת את אפשרויות התמרון והמיקוח של אמנים מול החברות הנשארות. וזאת בהנחה שהוא עדיין נזקק להן. למזלו, שוק המוזיקה מבוזר הרבה יותר עתה, ולא חייבים כבעבר להיעזר בחברת תקליטים "גדולה" כדי להגיע לציבור או כדי למכור אלבום. בשוק פעילות חברות נוספות, להפקה ולהפצה, וגם לייבלים פרטיים ועצמאיים, שעשויים לתת פתרון לכל כישרון. אם כי, בגדול, יש כאן הרעת תנאים. תנאי הפתיחה, של שעבוד הכישרון והיצירה לסיכויי ההצלחה העתידית.
 
חוזי ההתקשרות, בעיקר מול יוצרים ומבצעים מתחילים, אך גם פה ושם גם מול אמנים מבוססים, יהיו מעתה יותר נוקשים. גם אפשרויות הפיתוח וההקמה של התחלות חדשות, עלולות להצטמצם, בהיעדר תחרות בין החברות ובהיעדר כדאיות השקעה ארוכת טווח באמנים צעירים ומתחילים. הם יוצאים הנפגעים העיקריים במהלך, והם, חלקם לפחות, יצטרכו לדאוג לעצמם. לחברות התקליטים הנשארות, צדיקות ופילנטרופיות ככל שהן מחזיקות מעצמן, פחות ופחות כדאי להשקיע בהרפתקאות אמנותיות וביוזמות מוזיקליות ערטילאיות.

האהבה מתה, המוזיקה תמשיך לחיות

אדם מן היישוב יכול לתמוה על גובה העסקה והמחיר ששילמה "אן.אם.סי.יונייטד" על רכישת "הד ארצי". 4 מיליון שקל. זה הכל? כל כך מעט? והרי כל בנאדם, כמעט, יכול לגייס סכום שכזה. האם זה מה ש"הד ארצי", חברה שקיימת יותר מ-60 שנה, אחראית על נכסי צאן ברזל בזמר העברי ומחזיקה בבק-קטלוג (רפרטואר) עצום, שווה? ולא דברנו על נכסיה האחרים, כמו שיווק והפצה של קלטות ותקליטורי ילדים או משחקי מחשב. האמת שונה כמובן. הסכום הרבה יותר גבוה, ולפי פרסומים (מוצנעים יותר) הוא כולל גם התחייבות לכיסוי חובות החברה, שנאמדים בכ-15 מיליון שקל לפחות. אך גם כך, מבחינה עסקית, למי שיכול להרשות לעצמו ולמי שמבין בעסקי המוזיקה, זה מחיר מציאה, עסקה כדאית.
 
שאלה מסקרנת אחרת היא מה מסתתר מאחורי מכירה ליריב ומתחרה בתוך המערכת המוכרת ולא לרוכש מחוצה לה. שהרי גורם מתחרה פנימי, כמעט תמיד ישלם פחות, מאשר גוף חיצוני חדש, שישאף לדריסת רגל משמעותית בתחום שנהנה, עדיין, מתדמית יוקרתית, והיה נכון להזרים יותר כסף. האם אלה שיקולי יוקרה אישיים של הבעלים או דאגה כנה לעתיד העובדים והנכסים? אפשר שלא נדע את השיקולים לאשורם. לשאלה זו חשיבות רבה מבחינת עובדי החברה. כי רוכש חיצוני, עם כל צעדי ההתייעלות שהיה מבצע, עדיין היה משאיר יותר עובדים, יותר משרות ויותר תקנים, מאשר הרוכש הנוכחי, שבעצם ימזג את שתי החברות לאחת, ואי אפשר לבוא אליו בטענות. אפשר כמובן להתנחם בעובדה ש"הד ארצי" נמכרת ולא, חלילה, נסגרת, אבל ברור שרבים מעובדיה הנוכחיים יפוטרו. כי הקנייה, גם אם היא באה בכסות של הצלת החברה, רשת ההפצה שלה ("טאואר רקורדס") והמוניטין האמנותי, עדיין נועדה להרוויח ולהתייעל. אין משרות כפולות -מחלקות ייבלעו, תקנים ייעלמו, ואנשים ייפלטו למעגל מבקשי העבודה. לא נעים, בטח לא בתקופת משבר כלכלי שכזה. ורק יש לקוות שבעלי המקצוע והמוכשרים שבהם ימצאו עבודה.
 
על פניו, רכישת "הד ארצי" בידי "אן.אם.סי.", מפירה את מאזן הכוחות בתעשיית המוזיקה המקומית. לא עוד שלוש-ארבע חברות גדולות (להזכירכם, גם "הליקון" ו"התו השמיני" פעילות בשוק), אלא אחת גדולה, כמעט מונופולית (אם זה הפירוש של שליטה על יותר מ-50 אחוז מאמצעי הייצור בשוק), ושתיים קטנות. למעשה, במציאות הנוכחית, ל"גודל" הזה אין אותן משמעות, הרתעה ועוצמה שהיו יכולות להיות למיזוג הזה במציאות עסקית אופיטמלית ורגועה.
 
עם זאת היא יכולה לסייע בידי "אן.אם.סי." ובעליה, הזוג פנינה ומשה אדרי, הבעלים של "יונייטד קינג", לשנות את אופי חברתם ולבצר אותה כספקית תוכן ראשונה במעלה. מצד אחד, הם עושים שילוב ומחברים את כל נשאי הפלסטיק קיימים - דיסקים של מוזיקה, די.וי.די. של סרטי קולנוע, תקליטורים של ילדים ומשחקי מחשב, ומן הסתם יפתיעו בעתיד הקרוב גם ברכישת רשת להפצת ספרים, בדרך להיות ספקית תוכן ראשונה במעלה וגם לקבוע עובדות בתרבות הפנאי. מצד שני, לפחות על פי הצהרותיה, החברה המתמזגת תשאף לעשות שינוי פנימי, וברוח המעתקים העולמיים, תהפוך מחברת מוזיקה לחברת ניהול, שתשקיע ותיהנה מכל שלבי הייצור, השיווק, ההפצה וההכנסה - בניהול ובייצוג אמנים, באמרגנות, בהפקת הופעות הבמה שלהם ובשיווק שלהם, במערכי פרסום ומיתוג, במו"לות ובזכויות יוצרים.
 
ראוי לציין בהקשר זה, שהרעיון אינו חדש, וניסיונות קודמים שנעשו בחברות תקליטים לא הוכתרו בהצלחה חד משמעית. ב"הד ארצי" הוא לא הצליח, ב"אן.אם.סי." הוא נכשל, ורק ב"הליקון", שהייתה חלוצת הניסיון של ניהול אמנים במסגרת חברת תקליטים ומוזיקה, הוא נחל הצלחה מסוימת. יהיה מעניין לעקוב אחרי הניסיון החדש. העניין הוא שנושא ניהול אמנים הוא לא מדע מדויק. הוא מאוד אישי, תלוי בבני אדם ובקשר שנוצר (או לא) בין מנהלים לבין אמנים ויוצרים, ובדרך כלל הוא מחייב גדילה בתוך מערכת - בנייה, היכרות, התפתחות וניסיון של שנים, לא פרי החלטה של הרגע, זבנג וגמרנו.
לצד הכאב הגדול שהמפעל הפעיל הוותיק ביותר בארץ במוזיקה ישראלית, נסגר אחרי ששים ויותר שנים (מאז 1946), אפשר להתנחם בעובדה שהאוצרות לא יילכו לאיבוד. הם רק עוברים בית. יהיה עצוב בתעשייה שתתייתם משם עברי נהדר כמו "הד ארצי", שמאפיל על שמות כמו "הליקון", "החברה החדשה למוזיקה" (אן.אם.סי.), "פונוקול" ואפילו "התו השמיני", שהיה אינטימי, קרוב, משמעותי ואמיתי. וגם אם רוח המורשת, שהשתנתה לאורך השנים, לא תעבור ככתבה וכלשונה, עדיין הרפרטואר, קטלוג העבר והנכסים העבריים, ימשיכו לחיות.
 
אולי האהבה מתה, כי הכל ביזנס, עסקים. אבל המוזיקה תמשיך לחיות. אמנם עדיין לא נולד הצרכן שייכנס לחנות תקליטים או מוזיקה ויבקש את האלבום האחרון של "הד ארצי" או "אן.אם.סי.", אך כששלמה ארצי, יוני רכטר, גידי גוב, ריטה, רמי קליינשטיין, הקטלוג המוקדם של אביב גפן והחברים של נטאשה, וגם קרן פלס ואולי מירי מסיקה (שמיוצגת על ידי "עננה", לייבל עצמאי שמוצריו מופצים ב"הד ארצי"), יהיו בחברה אחת עם חווה אלברשטיין, אהוד בנאי, גלי עטרי, שלומי שבן, קובי אפללו ורפרטואר העבר העצום של אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, יהודית רביץ ויהודה פוליקר, לפחות האוספים יהיו נכונים, מלאים ומשקפים יותר,לא רוויי אילוצים, סתירות ופתרונות דחק.
 
לא שזה יוריד את מחיר הדיסק, אנחנו לא משלים את עצמנו, אבל מי קונה היום מוזיקה? ואם העתיד לא יהיה ורוד יותר, לפחות הוא לא יפסיק להפתיע ולעניין. ואולי זו ההזדמנות לפתור את הסכסוכים המשפטיים של "הד ארצי" עם החברים של נטאשה ועם הראל סקעת?
 
ובעניין אחר לגמרי
 
מלחמה היא אף פעם לא חגיגה. היא כרוכה בקורבנות. לא רק באובדן חיי אדם, אלא גם בפגיעה בנפש. ושום תחושת אופוריה לא תכסה את המחיר, לא בכסף, ולא בשיתוק פעילות תרבותית.
מאז ומתמיד תרבות הייתה הבטן הרכה של הציבור בימי מלחמה. הראשונה להיפגע ולהשתתק. במיוחד מאז נכנסו טילים לתמונה ולמרחב המוגן שלנו, ושינו עוד יותר לרעה את המצב. במלחמות "הקלאסיות" החזית הייתה בגבול. בפנים, בתוך הארץ, הייתה חרדה אבל היה גם בטחון יחסי. מאז ראשית התשעים, מלחמות המפרץ והאינתיפאדות, החזית היא בבית. ופעילות מרגיעה, בהתכנסות חברתית-קהילתית-תרבותית, כבר נעשתה בלתי אפשרית, לנוכח הנחיות פיקוד העורף שמונעות התקהלות.
 
מצד אחד, חל איסור לקיים פעילויות תרבותיות מרובות משתתפים, לפחות לא באזורים המועדים לפגיעה. מצד שני, הפעילויות החלופיות הן מפוצלות, ומן הסתם גם מעטות מדי, לא מכסות ולא מספקות. לא שיש טענות. בטח לא על ההתנדבות וההתגייסות, בכך תמיד הצטיינו. אבל אולי בשל הזמן, נוכח תכיפות העימותים הצבאיים, להקים רשות חירום לאומית למערכי תרבות, בידור ופנאי, כחלק בלתי נפרד מפעילותו והיערכותו של פיקוד העורף. דומה שאין מנוס.
 
כי כל התנדבויות וההתגייסויות של אמנים, אנשים וגופים לטובת האזורים המאוימים הן ברוכות, אך בה-בעת הם גם פתרונות נקודתיים, זמניים וחד-פעמיים. יש להם תרומה מורלית והשגיות תדמיתית, אבל אין בהן ממש לאורך זמן. כל מה שייעשה לא ישווה לנזק שבסגירת תיאטרון ובהשבתת פעילותו.
 
זרם ההצעות וההזמנות לתושבי הדרום, להתארח במקומות מרוחקים ובטוחים יותר, מחמם את הלב וגורם קורת רוח רבה, אבל הוא אף פעם לא מספק ומספיק. לא כשהיכולות של תושבים באזורים אלה ליהנות מ"ההטבות", מוגבלות ולא זהות, משלל סיבות. במיוחד לא כשמוסדות חינוך מושבתים וגורמים למעגל "אבטלה" - ילדים חסרי מעש בבית, הורים נאלצים להישאר בקירבתם, תפוקה יורדת במקומות עבודה, וכן הלאה.



01/01/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מסכימה עם רוב דברייך אבל שכחת דבר אחד
אוהבת מוזיקה , (02/01/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע