סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: אלבום ב-VOD
 

 
 
בעקבות אלבומו החדש של רמי קליינשטיין המוצע להאזנה דרך הכבלים - כמה הערות על פלטפורמות מוזיקליות חדשניות


פלטפורמות לאינספור

איך היה מגיב חובב מוזיקה פופולרית, בן המאה הקודמת, לו התעורר, אחרי תרדמה של  30-25 שנה, למציאות המוזיקלית שיווקית של שלהי העשור הראשון במאה הנוכחית? סביר להניח שלא היה מוצא את נפשו מרוב שמחה והתלהבות נוכח שפע האפשרויות, הדרכים והפלטפורמות שעומדות לפתע לרשותו, כדי לשמוע מוזיקה ולרכוש אותה. באותה מידה, סביר להניח, שאחרי פרק זמן, קצר למדי, היה כועס על עצמו שהתפתה לשפע ורכש כמויות מטורפות של מוזיקה, שעה שכולם סביבו צורכים אותה, נהנים ממנה ומורידים אותה חינם אין כסף.
 
זה, מן הסתם, מצבה הנוכחי של המוזיקה הפופולרית, הבינלאומית והעולמית, וגם המקומית. שפע בלתי נתפס של יצירה (ואין לנו כוונה להגיד מלה על האיכות והרמה) באינספור של דרכי הצגה, השמעה, שיווק וחשיפה. אלא בניגוד ליצירה עצמה, התעשייה שעוטפת אותה, מצויה במצב לא פשוט. לא כנתח שוק עצמאי ולא כחלק (יחסי) מהכלכלה העולמית, שעל מצבה הבעייתי בשנה החולפת כבר נשפכו מיליוני מלים.
 
אם בשנות השמונים, שהן תקופת הייחוס של חובב המוזיקה שלנו דלעיל, הדרך של המוצר המוגמר, תקליט לצורך העניין, "הסתיימה" בחנות תקליטים (אחרי ליווי תקשורתי ברדיו ממלכתי, בעיתונות הכתובה וקצת בטלוויזיה; אפילו MTV היה ערוץ אחד), בעידן הנוכחי אמנות השיווק היא העיקר והיא מתפרשת ו"מתפרעת" בכיוונים רבים: ערוצי טלוויזיה נישתיים, עשרות תחנות רדיו (רובן אזוריות ופרטיות), מאות כתבי עת ומגזינים, פלטפורמות סלולריות ואינטרנטיות, עצמאיות (יו טיוב, מיי ספייס) ולווייניות (באגף מוזיקה כמעט בכל אתר שמכבד את עצמו). וגם התקני שמע (וצפי) מגוונים בהרבה מן העבר, כמו מכשירי רדיו וטלוויזיה, מחשבים נייחים ונישאים (מלפ-טופ ועד כף-יד), טלפונים סלולריים, צ`יפים, שבבים, דיסק און-קי, כל מה שתרצו, בנוסף לדיסק הדיגיטלי, שפעם היה שיא החידוש הדיגיטלי ופאר היצירה והיום הוא המוצר הכי בסיסי.
 
נדרשתי לכל ההקדמה הזאת, כדי לקדם בברכה (וגם בדאגה) את ההודעה מהשבוע של "הוט", על דרך חדשה לאינטראקציה מוזיקלית, באמצעות שירות VOD שלהם, אפרופו "שיר חשוף", האלבום החדש של רמי קליינשטיין. במשך חודש יוכלו לקוחות הכבלים (שמצוידים באבזור המתאים; 2 מיליון לקוחות לדברי החברה) להאזין (חינם אין כסף) לאלבום כולו ולשירים בודדים ממנו (ובתום החודש יוכלו "לשכור" את ההאזנה בתמורה ל-10 שקלים בשבוע). קצת חריג לשירותי "הווידאו לפי דרישה" של הוט, שמטפל בדרך כלל בתכני טלוויזיה ו-וידאו ולא בתכני רדיו ואודיו, אבל אם הם עושים זאת במסגרת תכני השירות שלהם, סימן שזיהו צורך ואפשרות.
 
הפלטפורמה הזו מזכירה ניסיונות שיווקיים מקוריים ויוצאי דופן אחרים מן החודשים האחרונים, כמו פרויקט הווידאו שתומך באלבומו החדש של יוני בלוך, או "תרגום" האלבומים האחרונים של הגראציות מאיה בוסקילה, דנה לפידות וקרן פלס לפורמט של דיסק און קי. אם תרצו, פלטפורמות חשיפה וצריכה חדשות, אם תרצו, גימיקים שיווקיים נחמדים. בכל מקרה, יחסי הציבור סביב היוזמות האלה הצדיקו את ההשקעה, עוררו עניין, משכו כותרות, הגדילו את החשיפה. שהיא, איך שלא תהפכו ותנערו את התעשייה, המטרה העיקרית של האמנים, היוצרים, המפיקים והמשקיעים.
 
כי גם אם מצבה של תעשיית המוזיקה נחשב כ"לא טוב" וכ"לא מזהיר", עדיין מוזיקה היום נמכרת יותר מאי פעם בעבר. הבעיה היא שההכנסות ממנה קטֵנות. המוחות הקריאטיביים בתעשייה שוברים את הראש בניסיונות להפוך את המכירות לרווחים, והדוגמאות לעיל הן טיפה בים מן הרעיונות והמודלים שמנוּסים. ובניגוד לעבר, שנות השמונים נגיד, בהן היו פלטפורמות המכירה וההכנסה מעטות וברורות, גם עתה אין דרך אחת ופשוטה, אלא רבות ומורכבות. ואגב, ככל שהן רבות ומבוזרות בטכנולוגיות ובמדיות שונות, כוחן מפוזר, לא מצליחות להצטבר למאסה קריטית ואפקטיבית.

וכך התעשייה מנסה ותוהה, וגם מנסה וטועה, בחיפוש אחרי דרך החשיפה הכי נכונה ומדויקת. לא רק דיסקים - שהם עדיין עיקר ההכנסה במכירות, למרות הירידה הזוחלת - אלא גם תכנים לטלוויזיה, אינטרנט וסלולר, מול"ות וזכויות, מותגים, פרסומות והופעות. הכל כשר במטרה למקסם את ההכנסות והרווחים. דווקא ניסיונות מאומצים וקדחתניים אלה עלולים להיראות למתבונן מהצד, כממחישים את מצבה הקשה של התעשייה, שמשקיעה כל כך הרבה זמן ומשאבים, מחשבה ויצירתיות בחיפוש אחרי מסלולי מכירה מקוריים ודרכי שיווק חדשות. כאילו שהמוזיקה והיצירה האמנותית לא יכולות למכור את עצמן בכוחות עצמן (מה שלא חדש).

דיסק עם כל דבר
 
שתי מסקנות (זמניות) לסיום, התלויות זו בזו: מצד אחד, לא פלא שקשיי השנים האחרונות לימדו (או הכריחו, תלוי בנקודת המבט) את האמנים והיוצרים לא להתפנק, להעלות הילוך בהופעות ולהגביר את החיכוך הבלתי אמצעי עם הצרכנים שלהם. הופעות, מעבר להכנסה המיידית וההחמאה לאגו, הן גם זירה הגיונית ומכובדת ביותר למכירת דיסקים (מה שלא היה "נעים" כל כך בעבר). כשהצופה עדיין נסער ונרגש מן ההופעה. זה המקום לתפוש קהל שאינו נכנס לחנויות המוזיקה והתקליטים הקלאסיות והסטנדרטיות.
 
מצד אחר, כיוון שאנשים ממשיכים לצרוך מוזיקה, אך לא בדרכים הישנות, המכירה הפיזית נודדת. כלומר: אם בעבר אי אפשר היה לקנות תקליט (או דיסק) אלא רק בחנויות תקליטים, אם רשתות ואם עצמאיות (שמצידן גם הערימו קשיים, הציבו תנאים ודרשו בלעדיות חד-משמעית במכירת תקליטים), במשך השנים התפשטו ועברו מעמדי הדיסקים לנקודות מכירה לא סטנדרטיות. תחילה לרשתות השיווק, בהמשך לחנויות ספרים (סטימצקי למשל), ועתה גם לחנויות נוחות בתחנות דלק (כמו ילו) או לרשתות מזון מהיר (ארומה, כדוגמה). החנויות של פעם, או מה שנשאר מהן, גם עברו מהפכים פנימיים, ומציעות מוצרים נילווים נוספים ואחרים, גם מבינות את המצב וגם יוצאות נשכרות ממנו, כי ההיצע ב"חנויות" החדשות ממוקד יותר ומצומצם משמעותית.
 
סביר להניח שחברות המוזיקה והתקליטים לא היו חוברות לנקודות מכירה חדשות אלה, אלמלא הניבו תוצאות עסקיות טובות. כי כשחושבים על זה, הלקוחות שלהן הם לא הקהל ה"רגיל" של חנויות התקליטים ה"רגילות". ואם מייעדים להן מוצרים מיוחדים או בלעדיים לתקופת זמן מוגדרת, מה רע?    



12/02/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע